2: איך הופכים את צוות העיצוב לחלק אינטגרלי מהמוצר

אנחנו מדברים על תפקיד המעצב במאנדיי - החל מהתקופה ששישה אנשים עבדו בדירת חדר ועד לחברה של 126 עובדים ו300,000 משתמשים. אורחת: רותם וייסמן

Five years ago when Rotem Waissman joined the company as the sixth employee, they worked in a small apartment and had one customer. Hit fast forward to 2018 and she's the Head of Design in a company with over 150employees, 300,000 users in over 158 countries. It’s been quite a trip.Rotem joined us to tell us what it's like being a designer at monday.com then and now how to maintain simplicity in a complex product while a constant stream of new features are released. Rotem also explained to us how designers live and breathe data just like the developers.

For more content about design, listen to our design series:

https://www.startupforstartup.com/playlists/design/

Episode transcript

Automatically transcribed — it may contain errors.

הוצאת מהחברה החוצה מהמוצר ועד המרקטינג, אתה עושה אותו לבד. ואתה צריך לוודא שזה נר טוב, זאת אומרת, זה עליך בלבד הדבר הזה, זאת לפחות התחושה.

ואז זה נהיה קשה, כי פתאום יש מלא אנשים שמעורבים, ואיפה השיחה עומדת ברמה המקצועית, איפה זה נכון, איפה זה לא נכון, כי בעיצוב יש משהו שבעיניי הוא שונה מהרבה דברים אחרים, למרות שאני בטוחה שכל אחד בתחום הוא יעיד את זה בגרסה כזו או אחרת, שכולם מרגישים שהם מבינים בעיצוב, וכולם מרגישים שהם יודעים מה נכון ומה לא נכון, והאינסטינקטר של המעצב הוא להגיד כן, אבל זה לא ב ת נכון, אני יודע. ומה שאני למדתי בשנים האחרונות שזה מאוד נכון, כי כולם ב ת מבינים בעיצוב, אולי הם לא יודעים להגדיר את זה, אולי יודעים לא להגיד אם זה נכון או לא נכון, אבל הדעות, כי בעיצוב זה משהו שהוא בחוץ, הוא הפרון. אני חושבת ש… תראי, אני לא מרגישה, אני לא חושבת שאני מבינה בעיצוב, אבל אני מתחברת לזה במקום של לכולם יש טעם, זאת אומרת, לכל אחד יש את הטעם שלו, ועיצוב תמיד נתפס בעיניי כמשהו שהוא עניין של טעמים, ובגלל זה ב ת מעניין אותי להבין איך את יכולה לקדם איזשהו קו עיצובי, ולדעת שההחלטות שאת מקבלת הן נכונות, ואם מישהו בא ו ר לך, אני לא אוהב את זה, איך בכלל שיחה כזאת מתנהלת באופן מושכל? זאת אומרת, מה אומרים כשמישהו אומר, אני לא אוהב? אז זהו, אז יש טעם, אבל עיצוב זה לא עניין של טעם, לפחות לא כמו שאני רו את הדברים האלה. בעצם, בעיצוב יש גם טעם, אבל אם היינו באים ב ת לשחק על עניינים של טעם, זה פשוט למי היה הכל יותר גדול בחדר, ומי בעיררכיה במרכאות… מי הפוליטיקאי. כן, זה שיכול לקדם את הטעם שלו, ועיצוב זה ממש לא עניין של טעם. עיצוב זה להבנות נכון את התוכן שאתה רוצה להגיד, זה ליצור את החוויה שאנחנו רוצים שהמשתמש, הבן אדם בקצה יעבור, ושיעבור את החוויה הנכונה עבורו, כדי שאנחנו גם נוכל להרחיב את המוצר, כדי שזה יעבוד יותר טוב. בסופו של דבר, עיצוב ור לשרת את מה שאנחנו עושים, על כל האספקטים שלו, גם ברמת החוויית משתמש, ה-UX עצמו, שהמוצר יהיה מאוד מאוד נכון, וגם ברמת המרקטיאלית, שזה ביזנס שצריך לקדם אותו, וצריך להיות מסוגל להזן את כל הדברים האלה ביחד. אז אנחנו מאוד מסתכלים על זה, שעיצוב נכון הוא נכון. אין עליו תיכוחים. הסגול או הוורוד, שזה מה שכאילו העניין של טעם, אפשר גם אותו בסופו של דבר, אנחנו יכולים לרדד האם הוא נכון, האם הוא משרת את הדברים. כל דבר שאנחנו עושים, אנחנו יודעים למה אנחנו עושים אותו, מה עומד מאחוריו, והכי חשוב, אנחנו בודקים את השטח כל הזמן. איך, איך? אני כבר כמה דקות רוצה לשאול אותך, אז איך הופכים את זה למצויות את כל הסיפור הזה? וואו, בהמון המון המון שלבים. אז קודם כל, צריך להגיע למצב שאנחנו, כששאלת אותי מקודם מה התפקיד של הצוות, איך אנחנו רואים אותו היום, אז ההגדרה הראשונה של איך שאנחנו, אנחנו מחלקים את זה לשני חלקים במקביל כל הזמן. אז הראשון הוא ליצור פה שפה בתוך החברה, שכולם יכולים לתקשר בה ברמת העיצוב. זאת אומרת שזה אף אחד לא יבוא אף פעם למעצב, וכאילו, אני לא אוהב את זה, זה לא יפה. כולם כולם? כולם כולם. כולם מאנשי הקסטמר סקסס, לאנשי הפרודקט, למפתחים, לאנשי סלס, אפילו החבר'ה ב-HR, כולם ממש יודעים את השפה הזאת ויודעים לדבר. כי להגיד אני לא אוהבת את זה, זה לא יפה, זה אחלה, אני לא אוהבת את זה. זה כאילו, כשאנחנו נופלים למקומות האלה, ואנחנו נופלים למקומות האלה, זה דבר טבעי, אז אנחנו יודעים ששם זה המקום שנפלנו, וצריך לצאת ולנסות להבין מה לא עובד. זאת אומרת, אם כולם בחברה יוכלו להבין את המושגים שלפיו מעצבים, ומה עומד מאחורי הדברים, מה זה אומר חוויית משתמש נכונה, מה זה אומר פלואו נכון, מה זה אומר קול טו אקשן. יכולים להבין גם מונחים באסתטיקה, להבין מה הפלטה הצבעונית, איך הברנד שלנו ור לבנות, מה עומד מאחורי הברנד, אז הם יכולים לבנות ולתת פידבק שיש לנו מה לעשות איתו, שאנחנו יכולים ב ת לקדם אותו, ואז הם הופכים להיות שותפים מלאים ברמת העיצוב. אבל בואו ניקח את זה שנייה טיפה אחורה, כי הגענו למצב היום שיש לנו את הדבר הזה, אבל חשוב לי גם שנסביר למה הגענו לזה, כי נגעת בזה קצת בהתחלה, ואני חושב שזה מאוד מתחבר לתפיסה הזאת ש רת, שאני חושב שהיא מאוד חזקה אצלנו בחברה, ואני אישית מאוד מ ין בה, אבל נגיד מה אני לא מ ין בו, כי התקלתי בהרבה חברות שיש את צוות עיצוב והוא מעצב, והמתכנתים באים בראש כזה של אני אקבל את העיצוב וככה אני אעצב את המוצר. ואז דתי זה יוצר המון המון תסכול, כי המעצבים מכירים חלק מהדברים, מתכנתים מכירים חלק מהדברים האחרים, יודעים שיש יכולות מסוימות, המעצבים לא יודעים שיש יכולות, לפעמים משהו…

זה נר מאוד קל לעשות רוח טוב בפוטושופ, אחרי זה לתרגם אותו לקוד, הופך להיות מאוד מאוד קשה, ואני חושב שזה מייצר המון המון תסכולים. ואנחנו ממש מההתחלה רנו שאין בעיה שגם המפתחים יעצבו, אין בעיה שמחר איזשהו מתכנת יבוא עם יוזמה חדשה, ויגיד אני רוצה לפתח פיצ'ר והנה ככה הוא נר ואני זוכר שזה יצר המון תסכולים, כאילו בהתחלה. מתלוננים. מכולם. מהצדדים של ממש ממש כולם. אני זוכר כאילו רותם מתוסכלת מצד אחד, כי מי אתה שתעצב משהו המוצר, ונחמנה לטלנט, הלא טוב גם ללקוחות שלנו, ומצד שני המתכנתים אומרים, רגע אני בא לי לעשות משהו, כאילו מה עכשיו אני סך עבור איזושהי ועדה, אישורים, ישיבה, כאילו למה אתם מעיטים אותי, אני רוצה להתקדם. אנחנו נורא נורא ניסינו להוריד את ה… לגשר על הפער הזה, שלא יהיה את התלות הזאתי כמה שיותר. יש מין, לא יודעת אם לקרוא לזה אסכולה, אבל יש מין דבר כזה שכשאתה לומד עיצוב, והשיח בין מעצבים הוא תמיד על ממש בשיעורים, בלימודי עיצוב, אנשים מגישים את הדברים, והם צריכים כאילו לעמוד ולייצג את למה הם עשו את זה ככה, ולמה זה הכי נכון מין להילחם או לשכנע את הלקוח. אנחנו קוראים לזה unveiling. כן, שאתה כאילו צריך להגיע ולהילחם שמחש זה הדבר הנכון, אז אתה עם נצחות במילים, שיכול להיות שב ת שכשעובדים, מעצב עובד ללקוח, יכול להיות שצריך לשכנע את הלקוח למה זה הדבר הנכון. אבל זה מין יוצר איזושהי ונה כזאת שמה שהמעצב יודע הכי טוב, הוא מבין כי הוא למד וזה מה שהוא יודע לעשות, ואז צריך להסביר לכל הבורים מסביבנו איך עושים את הדברים. שזה כבר נקודת פתיחה בעייתית. זה נקודת פתיחה, אני זוכר ממש ישיבות בעבר של החברה, שרותם או אחד המעצבים היה בא וכאילו מעצב משהו, ואז מכנס ישיבה עם כולם ומציגים את זה, ואני זוכר שזה יצא מאוד בעייתית, כי או שאתה… כי מה קורה? כי הם כאילו מצד אחד השקיעו המון אנרגיה כשלעשות את זה, מ ינים בזה, אוהבים את זה, מבינים את זה, הם מציגים משהו שהם גאים בו. מצד שני נגיד המתכנתים רואים משהו, או אפילו נגיד אני ורואים היינו חלק מהפידבק, וואלה, אני חושב שזה לא טוב. אז הם השקיעו בזה אנרגיה, אני עכשיו בסיטואציה שאני אומר לא טוב. למה לא טוב אבל? תראי, זה יותר מזה, זה אפילו לא רק אומרים לא טוב, בן אדם יושב עם עצמו או עם עוד מישהו, וחושבים על כל הסנאריום האפשריים, כל דבר שאנחנו מעצבים אפשר לעצב אותו במיליון דרכים. ואף פעם לא באתי או מישהו מהצוות שלי הגיע כשליפה של שלפנו מהמותן משהו, זה תמיד יש לך הסבר מדויק ללמה עשית את זה, וכנר שחשבנו… כל התהליך שעברת כדי להגיע. אף אחד לא ר את התהליך, אף אחד לא יודע, אבל אנחנו מביאים משהו ומשהו לא מסתדר. ואז כשהדבר הזה לא מסתדר, תחשבי על הסיטואציה שבו את עובדת על משהו שבועיים או שבוע, אפילו יום, ואת מגיעה להראות את זה למישהו אחר, יש לו דקה לראות את זה. ובמשפט הוא אומר לך, אני לא אוהב את זה. כן, עכשיו זה יוצא כל כך הרבה תסכול משני הצדים. אנטוגוניזם. זה יוצר אנטוגוניזם, אנחנו מרגישים, היינו מרגישים המון המון המון רעינות מהדבר הזה, כי… מה זאת אומרת, אבל עבדתי על זה, אני יודעת. ואז גם מתחילים לתת פתרונות ולהציע, אולי תעשי ככה, ואולי תעשי את זה ככה, ואת אומרת, לא, רגע, אבל אני חשבתי על זה. מן הסתם הייתי בכל הסנאריום והחלטתי שזה הדבר הנכון. וגם שם יש איזו ירה יהירה. את יודעת, על פניו יושב בן אדם, אומר לך, אני מבין שחשבת על כל הדבר הזה, אבל כרגע… יאץ. יאץ, כן. אבל לא, אני לא. זה גם יותר גרוע, כי יושב בן אדם בצד השני, היום אני גם בתור מישהו שלפעמים יושב בצד השני, אני גם נורא מבינה את זה. יושב מישהו בצד השני, באים, מראים לו משהו תוך דקה, ואז הוא ור להגיד טוב או לא טוב. עכשיו, מה זה טוב או לא טוב? מאיפה הבן אדם הזה עכשיו יודע אם זה טוב או לא טוב? אז הוא מוציא בהנש את מה שהוא מרגיש, ואז מתחיל ויכוח, ואז הוא גם צריך להצדיק את ההנש הזה שהיה לו, שהוא ר זה טוב או לא טוב, ואז מגיע ההתנצחות. וההתנצחות הזאת היא שוב, היא למי יש כל יותר חזק באותו רגע, כמה אתה מוכן להילחם בקרבות על הדבר הזה, וב ת היה המון המון המון המון ריבים. המון. ואני אגיד לך עוד משהו, אני מבחינתי לא הייתי מוכן לוותר, אני חושב שיש חברות שזה קורה, ואז נוצר כזה מין קשר הסכמה בשתיקה, שהמעצבים מראים משהו וכולם אומרים סבבה. זה הדבר בעיניי הכי נורא שיכול להיות. כאילו שניכם, כל אחד מהמקום שלו, מתאר סיטואציה שכל פעם כשאתם מדברים, עולה לי בראש המילה כוחנות. זה ממש שיח שמושתת על איזושהי כוחנות. מי יצא יותר חזק היום? המעצב יצא יותר חזק, או המפתח יצא יותר חזק? כן, אבל זה לא עניין של אגו, זה עניין של, כי היו גם שיבות.

נגיד רותם, אתה הדברים לפיתוח או לנו? סבבה, הכל טוב. זה לא תמיד, אבל… כן, אבל אפשר לבנות על זה. על פניו אתה אומר, טוב, אני לא יודע מה יהיה היום. זה לא מגיע ממקום… זה יוצא כוחני, אבל זה לא מגיע ממקום כוחני. זה מגיע ממקום שנורא אכפת לך מה שאתה עושה. אני מבחינתי, אם הייתי מרגישה שאני צריכה לוותר על משהו, הייתי יוצאת נורא מתוסכלת. כי הייתי אומרת, אני צריכה כאילו ממש… אני מבטרת על משהו שאני מ ינה שהוא קריטי למוצר, ושאם אני לא אבטר ואם אני אלחם, אז נכון שיהיה לי פחות נעים, נכון שאני ואירן לצורך העניין סתם כאילו יושב פה, אני נגח אחד בשני, אבל אני יודעת שבסוף… סתם וסתם. סתם ומאוד לא סתם. בסופו של דבר, אם אני אלחם על זה, זה יצליח. עכשיו היו גם… ואז יש בשני הצדים האלה, היו פעמים שב ת נלחמתי בשיניים, וזה ב ת עשה טוב, ואז רתי לעצמי כאילו, ברור, מה זאת אומרת, הנה, נלחמת, הצלחת למען המוצר ולמען ההצלחה. אבל זה נשמע נורא מבאס, על פניו עוד בצוות קטן, בסטארט-אפ שכולם חותרים למקום אחד. את בקרב. האווירה של קרבות, זה נשמע הפך לגמור ממה שאנחנו… מאוד מאוד קשה, נכון. אז רגע, אבל איך מתחילים לגשר על הפער הזה? כי עזבי מה אנחנו עושים היום, אבל בדרך היו שלבים. רגע, ואני רוצה גם להציג את הצד השני. כי לי… איראני, מה אין צד שני, יש רק את הצד. אבל אני אגיד לך, עכשיו אני משמעת את הקובע של התכנות. אז לי אחד הדברים הכי חשובים בעולם, שמפתח צריך לקרוא המלך הוא הירום. אם הוא לא מ ין בזה, אם הוא חושב שמשהו לא טוב, אין מצב שהוא עושה אותו. אין מצב. שהוא יפתח משהו ואז אני אשאל אותו, תגיד למה זה ככה, ואז הוא יגיד, לא יודע, ככה נתנו לי. זו התשובה הכי גרועה שמישהו יכול לתת. אתה צריך לה ין בזה, אתה צריך ל וב את זה, ואני חושב שזה אחד הדברים שהכי חשובים שפיתחנו בחברה, את הכנות הזאת, שהיא יכולה לפעמים לייצר כאילו חיכוך, כשאתה נמצא בפגישה ולא מסכים, אבל כאילו פאקט, זה המוצר שלנו. אתה אומר גם עם כל הכבוד לזמן שרותם השקיע, שבוע ישמוע עם שלושה, שמפתח עכשיו ישקיע, עוד שבוע הם שלושה על משהו, רק בגלל שרותם החליטה. אני לא רוצה שמישהו יעשה משהו שהוא לא מ ין בו. בדיוק. ברמה האישית? לא, ברמה שהוא כאדם מקצועי, שקיבלנו אותו פה לחברה, ואנחנו מעריכים את דעתו, והוא בן אדם חכם, לא יעשה את הדבר הזה שהוא לא מ ין בו, שהוא לא חושב שזה תואם את הפרודקט או את הדיזיין. אין, אסור, אסור. אז מהמקום הזה שהוא נמוך, ב ת בחברה שלי כרגע הוא נמוך כמו ים המלח, איך יוצאים לעבודה שהיא גם משותפת, וגם בקצבים שאנחנו מכירים? כי כל מה שמתארים זה איזה פינג פונג שגם לוקח זמן על אנרגיה מכולם, איך כן מוצאים לדרך המלח? כן, אז קודם כל נכון שהצגנו פה את הסנאריו הדובדאי, אבל המצב לא היה כל כך קיצוני. זאת אומרת, היו רגעים מאוד קיצוניים בהם. והסיבה שהוא לא היה כל כך קיצוני, אני חושבת כי הנפשות הפועלות באופן טבעי, אני גם אגיד את זה על עצמי וגם על אנשים אחרים, אנחנו כן מאוד מטבעינו אנשים שמקשיבים ולא באים עם איזושהי אומרה של, אני יודע, כל אף פעם לא התיישבתי על שולחן ו רתי, כן, אבל אני מעצבת, אז ברור שאני מבינה את הכול. זה פעם ופעמיים. וצלקתי בית. אז מראש, בהרבה מהמקרים, השיח הוא כן היה כזה של שיתוף פעולה אחד עם השני, בטח ובטח כשאני נמצאים בסיטואציה שאני הייתי בה שאני מעצבת יחידה ואין לי מי להתייעץ ואין לי מי לדבר, אז יש לי מלא מי להתייעץ. זה דווקא הייתה מבחינתי תגלית מדהימה, כי תמיד הפחד בלבוא לחברה, ואני גם שומעת את זה מחברים שלי מעצבים, זה כשאתה מגיע למקום שאין בו מעצבים, אתה אומר, אין לי מי, איך אני יכול להתפתח, איך אני יכול להביא את הדבר, אין לי מי להתייעץ, ואני גיליתי בהתחלה הייתי בהיסטריה מזה, הייתי מתכתבת עם חברים שלי ממקומות אחרים, שולחת להם תמונות של מה שעשיתי שיגידו לי אם זה טוב או לא טוב, ואז לגמרי גיליתי עולם הרבה יותר מגניב, כי אני מקבלת פידבקים שהם לא פידבקים שהייתי מצפה לקבל ממעצבים. להפך, גם יש משהו אולי יותר אותנטי בלכבל פידבק ממעצבים, מאנשים שהם שונים דווקא, כי את מבי פריזמה אחת, פתאום מפתח מביא פריזמה אחרת. כן, ואז נוצר משהו הרבה יותר מגניב מבחינתי, כי בגלל שהסברתי להם למה אני עושה את מה שאני עושה, זאת אומרת, הייתי מר ואז מישהו היה אומר לי, אני חושב שזה לא טוב, אני חושב שזה, והייתי שואלת למה, הייתי מנסה להבין מה שם לא אני אוהב או לא אוהב, כי זה מזה אין לי מה לקחת, אבל כאילו לנסות כאילו… רגע, אבל עכשיו זה נשמע פתאום, כאילו נגיד שלמדנו כבר לעבוד ביחד, ויש שיח נחמד, וכולנו בהרמוניה ואיזה כיף, עדיין זה נשמע כאילו זה עניין של דעה מול דעה, או שכמה טוב את יכולה לשכנע מישהו אחר, ואני יודעת שלא ככה את עובדת. לא, בכלל. אז…

ריאנו איך התקייה נובדת. אז ב ת קודם כל מה שהתחלנו אותו מקודם, ברגע שלכולם יש שיח של עיצוב, אז אנחנו יכולים לשתף את כולם כבר ברמת הסקיצה או הרעיונות. זאת אומרת, קבוצה של אנשים חושבת על איזשהו פרויקט, צסק פורס בדרך כלל זה נקרא, זה צוות של מפתח ואיש פרודקט ומעצב, ויש להם איזושהי משימה, יש להם איזשהו רעיון. אז במקום של מעצב עכשיו אלך לבד, ליומיים, הסתגר בפינה שלו, יעשה יותר צרטוטים, אלך לעוד מעצב, התייעץ איתו ויביא להם אחרי יומיים את הפתרון, הוא כבר מר להם ממש בשלב הראשוני. זאת אומרת, ממש מסקיצה ראשונית את יכולה לראות שמפתח ומעצב יושבים ביחד, או איש פרודקט ומעצב יושבים ביחד, ומחליטים ממש על הפרודקט עצמו, על ה-UX, איך זה ייר ומה הכי נכון, ומתלבטים ביחד ומראים לעוד אנשים, והולכים ומתייעצים עם הסיאס, והולכים כאילו נגיד לאנשים ששיקפו את הבעיות שאותם אנחנו מנסים לפתור. רגע, אפשר לפתוח סוגריים. אירן, אולי תספר שנייה מה זה טסק פורס, כי אני חושבת שזה הולך לעבוד אותנו. אצלנו טסק פורס זה בעצם קבוצה של אנשים שהם לא מאותו צוות הומוגני, מפתחים, מעצבים, אנשי מוצר, לפעמים פרודקט אנליסט, שבעצם עומדים למען מטרה משותפת, הם מקבלים איזשהו תחום או איזושהי משימה במוצר, והם בעצם עומדים כצוות עצמאי, הם מתנתקים מהצוותים שלהם. לתקופה. לתקופה, כן. בדרך כלל אצלנו זה שלושה חודשים, לפעמים ארבעה חודשים, חמישה חודשים, והם בעצם מתנתקים מהצוות שלהם, זאת אומרת עדיין המנהל שלהם הוא אותו מנהל בארגון, אבל הם בעצם עובדים כקבוצה, והם בעצם מתפקסים על אזור מסוים, והם ממש אוכלים, שותים, ישנים את הדבר הזה. כל המוח שלהם בעצם מתרוקן משאר הדברים, אם עכשיו עובדים על משימה מסוימת, זה מה שהם הולכים לישון איתו, ומתקלחים איתו, וחושבים עליו. ואני חושב שמה שרותם רה, זה בגדול אני קורא לזה כטייטל, נפטרנו מתופעת ה-unveiling. מהסיטואציה הזאתי שהמעצב בא ואומר, תדאם, עיצוב, ת בו אותי. תבחרו לי כפיים. תגידו לי שאני מדהים, תענינו בראש, תשלחו לי איזשהו סיגנל שאני סבבה. זה מהצד שלך ומהצד של המעצב, גם הוא או היא נפטרו מהמקום הזה שהם עובדים שבועות על משהו, וגם נקשרים אליו, ובעצם מפתחים משהו עם עצמם, ופתאום… אני יודע היום שרותם, מעצבים חדשים, ומעצבות שמצטרפות לצוות, אם היא רו שהם עובדים על משהו יותר מדי זמן, בלי שהם מערבים את האנשים שהם ורים לעבוד איתם על הדבר הזה, היא אומרת להם, מה אתם עושים? זה לא טוב, לכו דברו איתם. אל תכינו להם עכשיו שירים עם גירה. כאילו, תעבדו איתם ביחד. זה לא שלכם, זה של הצוות, זה של המשימה. כאילו, תעבדו על זה. אתם המעצבים, אבל כולם יש דעה. וזה לא במקום לייצר גמל וקונצנזוס, זה ממקום של מוחות שמפרים אחד את השני, ולעבוד על זה ביחד. כן, והעבודה שבסוף היא מפרה ופרודקטיבית יותר. מאוד. אז נחזור עלייך, והעבודה שלכם בתסק פורסס. אז ב ת אנחנו בתהליך הזה, אנחנו מההתחלה יושבים עם האנשים. עכשיו זה יוצר שני דברים מגניבים. אחד, אנחנו פתוחים לשמוע רעיונות של אנשים אחרים, כי ב ת אחרי שתובעת על משהו, ואת כבר מגיעה לאיזשהו סט של החלטות נורא קשה לשמוע רעיונות אחרים, כי כבר ננעלנו על איזושהי דרך שחסרה אותנו. עשית איזשהו תהליך עם עצמך כבר. כן. אז אנחנו מאוד פתוחים לקבל דברים אחרים, ומהצד השני, אנשים מרגישים שהם חלק מהעיצוב. זאת אומרת, כי אף מעצב הרי לא עושה את ה-unveiling מתוך איזשהו מקום מתיימר, אלא כי זה שיטת העבודה שאותה אנחנו מכירים. אנחנו צריכים לעשות איזשהו תהליך לפני שיש משהו. אז אם אנחנו מערבים את החבר'ה שעובדים איתנו, כבר בשלב הזה, הם הופכים להיות אוטומטית חלק מהתהליך, ואז הם גם מבינים הרבה דברים שלא היה סיכוי שהם יבינו אותם אחר כך. למשל, את החשיבות של להתעקש על איזשהו עיצוב מאוד מאוד ספציפי, שכנר ייקח יותר זמן לעשות אותו. בא לי שתקני דוגמה יתית. בטח, זה דוגמאות יתית. זה מוח כבר מלא דקות, אבל לא הגענו לדוגמה יתית. אני חייבת לך מלא דוגמאות. למשל, דווקא באנימציות. אוקיי? אנימציות זה דבר שקשה לעשות אותו, או לדייק אותו, או להבין את החשיבות שלו. וכשאנחנו עושים פיצ'רים כאלה ואחרים, בואו ניקח לדוגמה, יש איזושהי חלונית של, אנחנו קוראים לה Batch Actions, שאפשר לעשות בטבלה של המוצר שלנו, אם מסמנים כמה שורות אחת אחרי השנייה, ואז אפשר לעשות פעולה אחת על כולם ביחד, ולא אחת… בנפרד. כן, כל אחת בנפרד.

ואז בעצם היה איזושהי קומפוננטה כזאתי נורא מגניבה, היא צפה מלמעלה והיא נותנת את האופציות, וצריך לתת שם, היא צריכה לעלות ולרדת בצורה שהיא נעימה ומובנת וברורה, כי ברור לי למה היא נעלמה לי פתאום או לאן היא הלכה, כל מיני דברים כאלה. וצריך להבין שצריך להשקיע זמן בלעשות אנימציה שהיא תתרחב ותתכווץ ותזוז במרחב כדי שהמשתמש יוכל להבין איפה היא נמצאת. למה היא פתאום עלתה לי, לאן היא נעלמה לי, איך ההתנהלות שלה בתוך הדבר הזה. וזה דורש אנימציה. זאת אומרת אפשר להעלות את זה בבום ולהעלים את זה, ואז כנר שהמשתמשים היום קבלים שיחה חורד ולא מבינים איפה זה נמצא עכשיו בתוך הדבר הזה. אבל בגלל שהמפתחים היו חלק אינטגרלי בלהבין את החוויה הזאתי שהמשתמש עושה, אז הם יכלו לתת להשקיע, הם הבינו את החשיבות שבלתת עוד חצי יום, כאילו חצי יום זה לא מעט, זה הרבה. אפשר לעשות הרבה דברים בחצי יום. כדי שהחוויה הזאתי תהיה הרבה יותר שלמה. זה דבר גדול. אם המפתחים יבינו מה זה עיצוב, זאת אומרת הרבה אנשים, וגם אצל מפתחים, יש את התפיסה, טוב בסדר, מהצבעי ועושה את זה יפה, אנחנו יודעים מה הפרודקט, בסדר, הוא יסדר את זה. ואז יוצא המון המון, חלק מהקלאשים הכי גדולים בין מפתחים למעצבים מהצד של המעצבים, זה שמפתחים חותכים הרבה דברים מהעיצוב, ואומרים בסדר אני לא יכול לעשות את זה, אין לי זמן לזה. אז איך בדוגמה שהבאת, כשאת אומרת שהייתה שווה מבחינת מפתח לחצי יום עבודה, איך מביאים אותו, מה בתפיסה העיצובית שלו עוזר לו להבין שחשוב שנקדיש זמן על הדבר הזה? שהוא מבין את ה-user journey, שהוא מבין את החוויה ממש, שאכפת לו, זאת אומרת הם אוהבים ליצור את המוצר בדיוק כמו שהמעצבים אוהבים ליצור את המוצר. אין פה את המקום, בגלל שאנחנו בחברה כולם מעורבים בהכל וכולם לוקחים חלק מההחלטות, אז ב ת חשוב להם החוויית משתמש. וברגע שאפשר לדבר על חוויית משתמש, וזו לא איזושהי מילה גסה ואפשר לדבר על המסע הזה שהמשתמש עובר, אז הם מבינים את החשיבות של זה. אנחנו עושים הרבה A-B טסטינג, כמו שדיברתם בפרק הקודם. שזה חיסינו אותו ראשון. כן, אז זה לא מחלטם ואבטם של המפתחים בלבד. זאת אומרת אנחנו חיים ונושמים את אותם A-B טסטינג ביחד. כל מה ששמעתם מהעבירה, המעצבים שם חזק. וממש גם כולם יכולים לראות, אחד הדברים הכי מדהימים שקרה בתהליך הזה, שפתאום אנשים הבינו פה בעיני לפחות שעיצוב זה לא וואי, זה פשוט רק נר יותר טוב. הוא אשכרה מקנברט יותר טוב, כשהדברים הם נכונים. עכשיו אני לא מדברת יפה, כאילו וואו זה יפה, החוויית משתמש היא נכונה. מה שאנחנו נותנים למשתמש עצמו הוא מסע נכון, הוא ברור, הוא נקי, הוא הדבר שאפשר ב ת להשתמש בו בצורה חכמה. זה ב ת עובד יותר טוב. זה ב ת אנשים משתמשים בזה יותר. רואים את זה, זה עושה יותר קונברז'ן בכל המדדים. אז איך בעצם אתם משתמשים בדאטה? בכל דבר שאנחנו עושים. תראי זה כבר אפילו ברמה שהיינו את זה, זאת אומרת ב ת על כל דבר במוצר אנחנו חלק מהטאסק פורסים או לא, אנחנו ב ת בודקים את כל הרעיונות ואת כל הסנאריום שיש לנו לעשות, ורואים ב ת מה עובד יותר טוב. אבל אפילו ברמה שכשהעשינו את הריברנדינג למשל, והיו כל מיני שמות שחשבנו, פעם היינו The Pulse, היום אנחנו eMoney.com למי שלא יודע, אז היה לנו כל מיני רעיונות לשמות, והיה כל מיני לוגואים שעשינו בדרך, והיה נורא קשה להחליט, כאילו איך, מה נכון, מה לא נכון, מה אפשרי. זו החלטה כזאת גדולה גם. כן, זו החלטה שאין לחזור כזה, וזה נגיד מקום שאין פה להתבלבל, בלתווכח עניין של טעם, כולם חייבים מאוד מאוד ל וב את זה. זאת אומרת ששנייה אני קופצת לנסות לה ין י ירה, אחד הדברים שגילינו ב ת שכשמשהו הוא טוב, הוא טוב, אין עליו ויכוחים. זאת אומרת יכולים להיות על מלא מלא מלא דברים ויכוחים, אבל כשאנחנו עושים משהו שהוא נכון והוא טוב, הוא בדרך כלל עובר די בקלות, כי כולם אומרים וואו, הנה זה זה. זה מקום קשה להגיע אליו, אבל לזה אנחנו שואפים היום. אז כשעשינו את הריברנדינג, ב ת אפילו אנחנו הלכנו כצוות, וחיפשנו מקומות שאנחנו יכולים לעשות איזה שהם טסטים, או סוג של סקרים שהם לא תלויים במוצר. ממש מצאנו כלי מדהים שנקרא…

ה-Useability Hub שאנחנו משתמשים בו עכשיו כל הזמן. כשיש לנו דברים שהם יותר עיצוב ברנד או מרקטינג, אנחנו מעלים שאלות ובודקים מול משתמשים או כל מיני אתרים של סקרים שאנחנו משתמשים בהם. לבדוק פנימית אפילו, לראות מה יותר נכון. אנחנו כל הזמן מנסים לקבל כמה שיותר מידע שהוא לא אנחנו. כשאני אומרת לא אנחנו, הכוונה היא לא על דעה. אנחנו כל הזמן משתמשים במשתמשים שלנו. זאת אומרת, אנחנו עם כל שאלה שיש לנו וכל תהיה שיש לנו, אנחנו דבר ראשון פונים ליוזרים. מהטלפון ליוזר ושאול אותו. אז הרבה פעמים כן. זאת אומרת, אנחנו מבקשים מה-CS שכשם כבר עולים לעשות טלפון של שיחה, שישאלו את האנשים אם הם יכולים עוד כמה דקות לדבר עם מעצב או עם מפתח או עם מישהו מה שאנחנו עובדים ואנחנו שואלים אותם. לא מעט. אנחנו משתמשים בקבוצת פייסבוק שלנו, במאנדי קומיוניטי. אנחנו מעלים המון המון המון סקרים. אנחנו שולחים אימילים לקוחות כמה שיותר מידע יתי עוזר להבין את התמונה הרבה הרבה יותר טוב. וזה לאו דווקא שאלות שהן, ברוב המקרים זה שאלות של ממש כמו של ABTest שאנחנו מנסים לדעת האם חוויית המשתמש פה הייתה יותר טובה או פחות טובה. וזה גם הרבה פעמים שאלות רכות של איך אתם רואים אותנו ומה אתם מרגישים ומה חסר לכם. דברים איכותניים יותר. כן. שאנחנו גם יכולים, שמילים שיעזרו לנו לחדד את הברנד. עוד דרך שאנחנו משתמשים בה מלא, זה אנחנו משתמשים ב-NPS. זה ה-Net Promoter Score. זה כלי מאוד מגניב. זה כלי שבדרך כלל משתמשים בו, הוא נועד בכלל לאנשי מחירות ואנשי CS. הוא עושה איזשהו prediction לכמה מוצר הולך להיות ויראלי בסופו של דבר. הוא בעצם, זה מין שאלון כזה שעולה למשתמשים אחרי תקופה מסוימת ומבקש להם לדרג מאחד עד עשר האם הם הולכים להמליץ על המוצר. רגע, יש לי עוד פעם שאלה סוגריים לאירן. ה ת שאני ממש סקרנית ואני כבר שלוש שנים רוצה לשאול אותך את השאלה הזאתי. NPS זה משהו שאתם משתמשים בו ממש מתחילת הדרך. כן. נכון? איך הבנתם כל כך מוקדם שזה משהו שהוא חשוב בעיניכם? איך החלטתם, אני זוכרת שממש כשנפגשנו לפני שלוש שנים כבר היו הרבה דברים שחיברתם חזרה ל-NPS והיה לכם חשוב לדייק ולשפר את המדד הזה וכולם דיברו עליו. איך זה קרה? איך זה התחיל? אני חושב שפשוט קראנו את זה באיזשהו בלוג פוסט אבל מאוד בנו את זה כי אני מאוד אוהב דברים שהם אפשר מאוד לקמת אותם ולמדוד אותם ומה שטוב ב-NPS זה שאלה שיש לה ב ת ציון, אולי נגיד שנייה מה זה כאילו מה שקוראים לזה זה שאלה כזאת של והשאלה מאוד חשובה זאת אומרת אם מישהו עכשיו ר תקשיבו ה-UI נר מדהים אבל המובייל אפ שלכם באייפון על הפנים אז אנחנו ניקח את משהו קטן ואנחנו נוסיף תגית UI חיובית, מובייל אפ אייפון שלילי וככה אנחנו עושים את זה על כל תגובה. שוב אבל אתה מתאר תהליך שגם היום ובטח בתחילת הדרך היה ארוך, מפרח time consuming מה שנקרא למה החלטתם לשים על זה פוקוס כל כך מהר? כי זה מוריד את כל השאלות של על מה לעבוד ולפי מה נקבע את הרעות וכאילו מה כרגע עובד במוצר ומה לא עובד במוצר זה מצא לך לייזר פוקוס עכשיו שוב אני לא אומר שזה הדבר היחידי שלפיו אנחנו מחליטים מה לעשות אבל זה כלי עם המון עוצמה כי אם הבן אדם בא ומיוזמתו בא ואומר לך את הדברים האלה כנר שזה ב ת מציק לו וממש ראיתי תופעות של בעיות שאנשים רו שהיו בחום ראשון ו רנו אוקיי מתפרקים על זה ופטרנו את זה ואז זה יורד כאילו למטה שוב יכול להיות שנקנו נורא לדברים אבל הבנו שזה כאילו איזשהו פריקשן מאוד מאוד גדול אז מה שאתה מתאר עכשיו זה שבעצם היו מקומות שבהם מתוך פידבק שעלה מתוך האנטיאס

אז לקחתם את הפידבק הזה כיאם מפתחים, כפרודקט, ועשיתם שינויים במוצר כדי שהם… וכן, מעצבים, כי אחרי זה אתה יכול לראות את כל האנשים שהתלוננו נגיד על איזשהו פיצ'ר, ולקרוא שהם באים לעצב את זה. בגלל שה-NPS הוא זה מלוא כל החברה, אז הם יכולים, המעצבים לבוא ולקרוא ממש את התוכן של מה שאנשים רשמו. זה נותן להם אוריינטציה מדהימה על איפה הבעיות. רותם, אז ספרי לנו… אז קודם כל יש, ב ת ממש יש ויזואליזציה של שני גרפים שיוצאים מתוך התיוגים האלה. הגרפים השליליים את ממש רו את המילים, את הקטגוריות האלה שרן דיבר עליהן, ואת יכולה להגיד אוקיי, ב ת הדבר הכי דחוף עכשיו זה הפיצ'ר הזה, והיא מנגדת את הדברים החיוביים. תני דוגמה. היום אני חושבת אם אני לא טועה, הדברים החיוביים, למשל התיוגים העיקריים, זה שאיזה איז אוף יוס, שאנשים ממש מעידים שקל להם להשתמש, וזה הדבר הכי בולט שאנשים העידו, ושזה קוסטומיזבל, יש להם ממש כל מיני ערכים כאלה, ובשלילי בדרך כלל הראשון זה פרייסינג, מובייל כמו שרן רי, שם כמה דברים כאלה. וב ת לראות שאנחנו מצמצמים או שזה עובר מהאדום לירוק, מהגרף השלילי לגרף החיובי, זו תחושה מדהימה, אבל מה שאנחנו בדיזיין מנסים כל הזמן להגיד, אוקיי, יש אבל באזור הירוק, בערכים הטובים, צריך לשמר את זה. כאילו, אסור לתת לזה להיעלם. עכשיו, זה משהו שיכול להיעלם מאוד בקלות, כי אנחנו יודעים הערכים, מה אני מ ין של המוצר, אנחנו יודעים למה אנחנו עושים את הדברים, ואצלנו עוד הראשיים זה שזה יישאר נורא פשוט, ונורא ויזואלי, ונורא ברור ונאיר למשתמש, אז איך מצד אחד מפתחים את המוצר, הם מפתחים אותו ומוסיפים עליו המון המון כוח ויכולות, ומצד שני שומרים עליו שישאר. את הדברים החיוביים. כן, שישאר ב ת שאנשים ימשיכו להגיד עליו איסוויוס. מבחינתי איסוויוס זה מאז שאני בערך זוכרת את זה, זה תמיד הראשון שם. אם הוא ירד למקום שני, אני יודעת שיש בעיה. זה חלק מהזהות של המוצר, את אומרת. אבל זה מעניין, נקודה כן חשובה, שאני חושב שדיברנו מקודם על איך שהמעצבים בעצם עובדים הרבה יותר טוב עם הפיתוח, אבל מה שרותם רה עכשיו זה מאוד מחליט דווקא לכיוון השני. כי יש לנו דבר טוב, אוקיי? כאילו הגענו למצב שיש דברים שאנשים מאוד מאוד אוהבים במוצר, ועל יש את הפחד לאבד אותו. והפחד הזה מוביל לזה שמפתחים עכשיו, או מישהו שרוצה לקדם איזשהו משהו, אז הוא מפחד, כי הוא יכול לפגוע במשהו, או משהו בחוויה הוליסטית של המוצר. יש לו מה להפסיד. כן. ואני אקח את הצד השני של מה שהוא דיברנו עליו, אז רותם דיבר על איך המעצב בעצם כולל את המפתח ושאר אנשים בתהליך, אבל עכשיו אני אומר, יש שני צדדים על מטבע. כי מצד שני, כמו שחשוב לי שהמפתח יגיד, המלך הוא עירום, זה לא יפה, ישפיע על התהליך וכולי, אני רוצה שגם המפתח ייזום. זאת אומרת שמפתחים היום, אם בא להם לפתח איזשהו פיצ'ר, או יש להם רעיון, כמו שמעצב עכשיו יכול לבוא בסוף שבוע ולעצב איזה משהו מגניב, ותראו איזה יופי, אז שמפתח יכול לפתח עם הכלים שלו. שמחר מישהו בא לו בסוף שבוע לעשות משהו, אז שיעשה את זה. עכשיו, איך זה תופס את רותם, שמישהו עושה משהו והוא בא ביום ראשון, ואז אני אומר לו, וואו, איזה מגניב, בוא נעלה את זה לפרודקשן. רואי בא ומסתכל, וואו, יאללה, מעלים את זה, ואז רותם כזה מסתכלת, רגע, זה מכוער. קצת למות. קצת למות. לא בגלל שחשבתי שזה מכוער, כמו שחשבתי שזה לא עומד בשפה. אני מסתכלת, זה קרה לנו המון פעמים, סתם ניקח את הדוגמה די מפורסמת שאני מספרת לא מעט, שחשבנו לעשות פיצ'ר של לפלטר את המערכת, את כל הבורד עצמו בפנים, את כל הטבלה שלנו, שאפשר יהיה לפלטר לפי נושאים, וממש שברנו את הראש על הדבר הזה, ואני ממש זוכרת את היום ש רתי לטל, שהוא לידיוולאפר פה, שדיברנו עליו מקודם, שתן לי, אני אחשוב שנייה על פתרון, והוא ר לי סבבה, וטל עושה מה שטל תמיד עושה, וחוזר הביתה בלילה, ובלילה פשוט פיתח את כל הפיצ'ר הזה מאפס, זה משהו נפוץ פה, שזה גם לא משהו טריוויאלי שמפתח, הוא אומר טוב, אני יודע, יש לי פתרון, יאללה בואו תראו, ונורא נורא נורא התלהבו מזה, ואני היה לי פחד עצום שאני, זאת אומרת אני באתי בבוקר, ו רו לי וואי, תראי מה טל עשה, ובראש שלי ובלב שלי זה היה יואו, זה הולך להיות עכשיו מסע מאוד מאוד קשה, כי אני יודעת שהוא עבד על זה, והוא נורא, כמו שמעצבים רגשיים על הדברים, אני יודעת שגם הוא רגשיה על הדבר הזה. נשמע מוכר, כן. כן, הוא פיתח משהו, והוא חשב על כל האספקטים, ויש פה עניין של… אולי גם מבחינתו עשה משהו טוב, את יודעת, את צריכה לחשוב על זה, הוא זז מהר. כלומר הוא בא הכי בטוב כשהוא מר לך את משהו הוא פיתח. הוא היה מהמם.

אבל אני במקום שלי רתי, הוא, כולו, אתה נורא השקיע, עבד על זה כל הלילה, פיתח משהו, כולם פה מתלהבים, אירן מתלהב, רואי מתלהב, ואם עכשיו אני אסתכל על הדבר הזה ואני אגיד, וואי, שיט, כאילו, זה לא ליסטי עם כל מה שקורה, הרבה פעמים זה הכל היפה שאני מצליגת הליסטי, שחשוב לי שהדברים יעבדו בצורה נכונה, כן, עם כל הדברים, ושתצריך לחשוב גם קדימה על הדברים, שזה קצת מקומות שאני יודעת שבתור דיזיינרית יוצא לי יותר לחשוב עליהם, שהחוויה את משתמש אולי לא תהיה ברורה, שזה, לא יודעת אם נורא נורא נורא נורא פחדתי מזה. איך נגמר הסיפור? תר feature מדהים. זה פרעה שעד היום אני חושב. זה שנתיים וחצי כבר קיים, ולא רק שזה קיים, זה אחד הפיצ'רים הכי טובים לדעתי שיוצאנו, שפשוט יוצאנו פעם אחת וכמעט ולא תיקנו. עכשיו, כשאנחנו עושים עוד דברים, רק אנחנו מוסיפים לזה עוד powers, אנחנו מוסיפים לזה כל פעם עוד משהו חדש שאפשר לעשות, כי זה ממש חלק בלתי נפרד היום. אני לא יכולה לדמיין את עצמי עובדת על הטבלה בלי הדבר הזה, ולא, אני לא יכולה להגיע. אז היום כשאני גר שהלך מפתח ואומר, עשיתי משהו אתמול בלילה, את פחות נכנסת לזה? אז אני לא נכנסת בכלל. אבל זה חלק מאוד מאוד גדול בתהליך שעשית. אבל זה גם חלק מהפתרון, כן. בדיוק, זאת אומרת, מה שהבנו בדבר הזה, זה שבמקום להגיד לא, לא, לא, אל תיגעו כלום עד שרותם לא רו את זה, או עד שמעצב לא רו את זה אחרי שנהנו יותר מעצבים, הבנו שבמקום הדבר הזה, כן, יש לנו מתנה מטורפת, יש לנו חברה שלמה של אנשים שנורא אכפת להם מהמוצר, שזה פסגת שאיפותיו של כל מעצב, שלכולם נורא אכפת וכולם ירצו להוציא מוצר נורא טוב. כאילו אני מכירה המון המון חברים שמרגישים שזאת המלחמה שלהם ביום יום, לגרום לאנשים שאכפת להם איך שהמוצר מתנהג ונר ומה הוא משדר. יש לנו את הדבר המטורף הזה, ואנחנו היינו במקום של, אבל אנחנו חייבים לדאוג שזה ייצא כמו שצריך, אנחנו צריכים לעצור את זה. והיום הצלחנו להביא את עצמנו למקום שבמקום לעצור את זה, בואו פשוט נלמד את כולם לדבר את השפה הזאת, נסביר לאנשים מה החשיבויות של למה עושים את הדברים ומה עומד מאחורי זה, נבנה איזשהו סטייל גייד, לא רק בשביל הסטייל גייד של הקומפוננטות המדויקות, אלא משהו שממש מסביר מה הערכים, איך הדברים ורים להתנהג, מה החשיבה שאומרת, ואז כולם מדברים באותה שפה. זאת אומרת, הם יכולים לדבר בשפה הייצובית, ואז הם יכולים לעצב, ואני ב ת, וזה לא איזשהו מספתיים יתי, אני יודעת שברוב הגדול של הדברים שמפתח הולך ויוציא, זה יהיה סבבה, יכול להיות שיהיו דברים שצריך לתקן בהם, אבל זה ברמה ממש מספיק טובה לצאת ולראות בכלל אם זה עובד או לא עובד, כי זה לא שאלה של שוב, אם זה יפה או לא יפה, זה שאלה אם זה עובד, האם זה נותן value למשתמשים שלנו או לא, ואני יודעת בגדול שהם חשבו על החוויית משתמש, או שהם לא יעשו איזשהו משהו שהוא אסון טבע שצריך לעשות. כשעברנו על השיטה הזאת, קרה משהו עוד יותר מדהים, מבחינתי. ברגע שאנחנו משחררים ואומרים, אנחנו יודעים שכולם עושים ברמה טובה ואנחנו סומכים על כולם, אז אנחנו מצאנו את עצמנו במון סיטואציות שכשמפתח רוצה להעלות משהו, הוא בא בכיף למעצב ומתייעץ איתו על המקומות שבהם הוא לא בטוח. ואז אנחנו פתאום נהיינו חלק בהרבה דברים שלפני זה פחדנו שאולי לא נהיינו בהם חלק, כי בנקודה שיש שאלה איך אפשר לעשות את המוצר יותר טוב, בנקודה שיש שאלה איך אפשר לשדרג את הדבר הזה או האם זה נכון הוליסטית, פשוט הם באופן טבעי באים אלינו כי הם רוצים להתייעץ, כי הם סומכים עלינו, כי הם יודעים שאנחנו לא נערוס להם עכשיו, נגיד להם לא אל תעשו את זה, זה חר. הם יודעים שאנחנו שם בשביל לעזור להם להוציא משהו טוב. וזה השיתוף עבודה הזה שפתאום עובד נורא נורא… ובעיקר זה למה לא ראית לחץ, גם שלכם, של לאבד שליטה, וגם של המפתחים שמושים משהו לא נכון. אני אפילו יכול להגיד שזה עודד אותם לבוא וליזון דברים מעצמם. תחשבי עכשיו אנשים שמצטרפים, חברה של מ אסרמיש, מי אני שיבוא ויציע משהו שעומד במוצר? ואני חושב שזה לא רק אפשר את זה, זה גם ממש מעודד אנשים, ברגע שאתם ניגשתם את זה, והנה הצלגה, התלך את ערוץ, ככה עושים דיאלוג, ככה עושים כפתור, ככה עושים כל דבר במערכת, אז יאללה, אני יודע איך עושים את זה, מה שאני אעשה הוא לפיינט טיונינג, אבל אני יכול לרוץ לבד. וזה גם מעודד את זה. ואני חושב שזה אחד הדברים שהכי חשוב לשמר אותם, ואסור לאבד אותם, שאנשים מרגישים שהם יכולים לרוץ קדימה, ואף אחד לא עוצר אותם, ואף אחד לא בוא להם בטענות, ואף אחד לא יגיד להם שהם עושים עבודה גרועה. הרבה פעמים גם בשיחות כאלה, המפתח בעצמם יביאו פתרונות הרבה יותר טובים ממה שאנחנו הבאנו, אבל נהיה שיחה על המוצר.

היא איתך על חוויית משתמש, והייתה מחשבה של איך לפתח אותה, וזה הבאטם ליין של הדבר הזה, שאנחנו מצליחים לגרום לזה. רותם, ככה לסיום, בפינה חדשה שנערך מעכשיו ואילך, אם תהיי טובה, אז נאו פרשר, אבל תמשיכי להיות טובה. אם ככה, היית צריכה עכשיו לתת איזה המסע שתיים, או ליתר דיוק שלוש, לנעלות צוותי עיצוב אחרות, או לאנשים אחרים שמתחילים צוות עכשיו, שנופקנים ציים מהנקודה שבה את הצטרפת למהנדיי. מה ככה שלושת ה-takeaways שהיית נותנת להם? אז הראשון זה לשבור את המחסום הזה בין הצוות של הייצוב לשאר המחלקות, באופן גורף. זה בערך כל השיחה שדיברנו עליה עכשיו, אבל זה ב ת לנסות כל הזמן ליחד את המעצבים שיעבדו ושיתייעצו ושישאלו אנשים אחרים, לא משנה מה צורת העבודה. אצלנו זה אפילו מתבטא ברמה שהמעצבים לא יושבים ביחד, אנחנו מפוזרים בין ה-R&D ועובדים תמיד ככה, וזה דווקא עיקרון שחשוב. הדבר השני זה כל הזמן ללמוד מה ב ת המשתמשים חושבים ומה ב ת המשתמשים עושים בפועל, זאת אומרת, לדעת את ה-ABT-Stim ואת הסקרים וגם את הבדיקה האיכותנית מול אנשים. אם מעצבים יודעים את זה בלב, יודעים מה אנשים, איך הם ב ת משתמשים במוצר בלב עמוק עמוק בפנים, הם מרגישים שהם מבינים את המוצר, זה פשוט אפשר להעיף את המוצר קדימה בצורה מטורפת, וכשמבינים גרף בעיניים ורואים ב ת שמה שאנחנו עושים יש לו השפעה מאוד מאוד אדירה, או שמשהו שאנחנו עושים יש לו בעיה מאוד מאוד מאוד אדירה, זה פשוט משנה את כל צורת העבודה ואת כל החשיבה, זה גם פותח רעיונות חדשים. כשעושים טסט ובטוחים שמשהו יצליח ואז הוא נכשל, ורואים את זה בעיניים שהוא נכשל, פתאום לומדים 20 אלף דברים מטורפים שאפשר לעצב אחרת ולעשות אחרת ולקדם את זה בצורה משוגעת. ואני חושבת שהדבר השלישי זה מאוד דומה ל-ABT-Stim, אבל זה נורא לנסות להבין את הביזנס ה יתי, יתי, יתי. זאת אומרת לנסות להבין למה הדברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים, מה ההחלטות שמתקבלות, כי ברגע שמבינים מה אנחנו מנסים להשיג כחברה, אפשר הכל לעשות טוב. זאת אומרת אפשר הכל לעשות איכותי, אפשר לעשות באנר, שזה משהו שאני יודעת שמעצבים מאוד לא אוהבים לעשות, אפשר לעשות אותו מדהים. אפשר לעשות אותו כזה שישבור את כל הפרמטרים ואת כל המספרים, ויגרום לאנשים להרגיש לא שהם רואו איזה פרסומת מבאסת בפייסבוק, אלא שהם ראו משהו שב ת יכול לעזור להם, ושהפלואו יכול להיות מדהים, ובשביל זה מעצב ב ת צריך להבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה, איך זה הולך להשפיע קדימה. זאת אומרת העבודה של מעצבים היא בעיניי העבודה הכי מדהימה שאפשר לעשות, כי אתה נוגע בהכל. מאוד אבקטיבי, רותם. מאוד אבקטיבי, אבל יתי. תראו, אני נוגעת בהכל, אני מעצבת, אבל אני מעורבת במה שקורה במרקטינג, ואני מעורבת במה שקורה בפרודקט, ואני מעורבת אפילו בהחלטות של אירועים בחברה, ומה יהיה, ויש לי חלק נגיעה בהכל, וזה כוח מדהים. וזה כיף שאת מרגישה ככה אחרי חמש שנים. זה מדהים. רותם, תודה שהיית איתנו. היה לי כיף. תודה. תודה ערן. תודה ליאור. תודה לכם שהזמנתם. Startup for startup for startup.