אחרי שהשתחררתי מחובלים, יצאתי לטיול הגדול. באחד הערבים ישבתי עם השותף שלי וראינו את “הכרישים”. דמיינו איך אנחנו חוזרים לארץ, פותחים עסק, נכנסים לחדר עם משקיעים, מספרים סיפור טוב, ויוצאים משם עם צ’ק בדרך לכבוש את העולם.
רק שבמציאות זה נראה אחרת לגמרי: לא רק שלא אמרו לי “תודה על ההזדמנות, אני בחוץ” - בהרבה מקרים פשוט התעלמו. קפצתי למים העמוקים והמציאות לימדה אותי בקצב שלה: לקח לי 47 משקיעים שונים כדי לקבל את ה”כן” הראשון לסטארטאפ שלי, ועוד 145 כדי לסגור סיבוב פרה-סיד של מיליון דולר ב־2025.
אני לא מגיע מרקע טכנולוגי או מיחידה טכנולוגית, התחלתי בלי נטוורק ובלי קשר לעולם הסטארטאפים, ולכן אני מרגיש מחויב לשתף את מה שלמדתי בדרך - בצורה פרקטית, עם מספרים, ובלי לייפות, כדי להמחיש לכל מי שקורא - שכל אחד יכול!
מצב שוק הפרה-סיד ב־2026 - למה הכול מרגיש איטי יותר, ולמה זה לא רק בראש שלך
בשנים האחרונות התרגלנו לשפה שבה “יש כסף בשוק”. המשפט הזה עדיין נכון טכנית, אבל הוא מטעה מעשית. יש כסף, אבל הוא זורם הרבה יותר בזהירות ובצורה הרבה יותר מרוכזת. התופעה שחוזרת שוב ושוב היא שהמון מההון הולך למעט חברות שנראות כמו “הימור בטוח יחסית”, בזמן שהרבה חברות טובות נדרשות לעבוד קשה יותר כדי להפוך ל”ברורות” מספיק.
כדי להבין את התחושה הזאת, שווה להסתכל על מה שקרה בשוק הרחב: לפי Crunchbase, ב־2025 כמעט 60% מההון הלך לחברות ענק שגייסו $100M ומעלה, וחלק משמעותי עוד יותר נשאב לעסקאות סופר גדולות. במילים אחרות: לא חסר כסף, אבל הוא לא מחולק בצורה שווה. כשהעליון בולע נתח כל כך גדול, השכבות המוקדמות מרגישות מיד את ההידוק.
בפרה-סיד זה מתבטא בצורה מאוד פרקטית. Carta למשל מציגים מגמה שבה סיבובים קטנים נעשו נפוצים יותר, והרבה מהם נסגרים מתחת ל־$1M. גם ברבעון האחרון של 2024 כ 44% מהעסקאות היו מתחת ל־$250K, והתחושה היא של “אוספים את הסיבוב” במקום “סוגרים סיבוב”.
וזה מתחבר לסיבה המרכזית למה סיבובים נסגרים לאט יותר: האנג’לים והמשקיעים המוקדמים לא בהכרח פחות רוצים לקחת סיכון, אבל הם יותר מודעים למחיר של טעות. בשנים של כסף זול, הטעות הייתה “עוד השקעה שלא המריאה”. היום הטעות מרגישה כמו “תקועה לי הקצאה”, והיא גם מגיעה בתקופה שבה כולם חושבים על המשך הדרך - האם החברה תצליח לגייס סיד, ובאיזה תנאים.
אז מי כן מצליח למשוך הון מוקדם גם עכשיו? בדרך כלל מי שמגיע עם משהו שאפשר להחזיק ביד: הוכחת ביקוש ראשונה, יתרון הפצה ברור, או תזה חזקה שמסתדרת עם איפה שהעולם הולך. זה לא חייב להיות “גדול” בשלב הזה, אבל זה חייב להיות אמיתי.
המינימום הנדרש לפני שיוצאים לסיבוב - מוכנות שלא נראית יפה, אבל אמינה
בשלב הזה הרבה יזמים נופלים לאותה מלכודת: הם משקיעים המון אנרגיה בלספר את הסיפור, אבל מעט מדי אנרגיה בלבנות את החומר שהסיפור נשען עליו. וזה מובן - כי קל יותר ללטש דק מאשר לייצר עוד 10 שיחות לקוח, או לחזור עם תשובות מדויקות על “למה זה כואב”, או להראות רצף קטן של הוכחות שקרה משהו אמיתי בעולם.
וכאן חשוב ליישר קו: מבחינת הפיץ’ אין באמת צורך להמציא את הגלגל. יש מבנה די קבוע שבו דקים טובים מספרים את הסיפור, והוא עובד בדיוק בגלל שהוא מוכר למשקיעים (תבקשו מגוגל או הצ׳אט). כשאתה נשאר בתוך מבנה אחיד, אתה נותן לו לקרוא מהר, להבין מהר, ואז להגיע לדבר היחיד שמעניין אותו: לשאול את השאלות שהוא צריך כדי להחליט אם שווה לו להעמיק. המטרה של דק טוב היא לא לענות על כל דבר, אלא לספר סיפור קצר וברור, להשאיר מקום לסקרנות, ואז להרוויח את השיחה.
אבל פה בדיוק מגיע הפספוס הגדול: דק הוא רק כלי המחשה. הוא לא המציאות. הוא החלון שאתה פותח למשקיע כדי שיראה משהו אמיתי קורה, או לפחות רמז ברור לזה שמשהו עומד לקרות. ולכן לפני שיוצאים לסיבוב, אני מחפש “מינימום אולימפי” - שלושה רכיבים שחייבים לשבת בתוך הדק בצורה חדה, כי הם בעצם העדות שהעבודה נעשתה. בלי זה, גם דק מצוין נשאר מצגת יפה.
משפט בעיה חד - ברור, פרקטי, ומדיד
רוב הבעיות בדקים מתחילות מזה שהבעיה כתובה כמו סיסמה. “שוק לא יעיל”, “תהליך מסורבל”, “ללא שקיפות”. אלה מילים שאפשר להסכים איתן, אבל אי אפשר להרגיש אותן. משקיע לא יכול לבנות על זה החלטה.
משפט בעיה טוב, בעיניי, צריך להחזיק שלושה חלקים באותה נשימה:
מי השחקן המדויק - ה־ Ideal Customer Profile שלנו, לא “עסקים” ולא “חברות”, אלא מי הפרסונה בדיוק ובשאיפה לכלול גם כמה מהם (רמז לשוק הבעיה).
מה לא עובד אצלו היום - לא ברמת רעיון, אלא ברמת פעולות: מה הוא מנסה לעשות, איפה הוא נתקע, ומה הוא נאלץ לעשות במקום.
וכמה זה עולה - בכסף, או באובדן מהותי שאפשר לתרגם לכסף: זמן צוות, החזרות, טעויות, אובדן הכנסות, סיכון.
דוגמה: ״5,000 מנהלות תפעול בארגוני לוגיסטיקה בישראל מבזבזות 12 שעות בשבוע על הזנה ידנית של קבלות למערכות ניהול ישנות, וזה עולה לחברה כ־$3,500 בחודש״
כדי לכתוב משפט כזה חייבים לצאת לשטח ולעשות דיסקאברי: לשבת עם לקוחות, לשאול שאלות בלי להוביל אותם, ולחפש חזרתיות. ואז, אחרי כמה שיחות, אתה לא “ממציא” משפט בעיה - אתה מזקק אותו מתוך המציאות. זה ההבדל בין ניסוח שמרגיש יפה לבין ניסוח שמרגיש נכון.
צוות - לא כמניפסט אישי, אלא כתשובה מדויקת ל”למה אתם”
אני רואה שוב ושוב צוותים שמתארים את עצמם כמו קורות חיים מורחבים: כולם “חזקים”, כולם “הובילו”, כולם “עשו”. זה לא מזיק, אבל זה גם לא מקדם מספיק. כי השאלה שמשקיע באמת שואל על צוות היא לא “האם הם מוכשרים”, אלא “האם הם האנשים הנכונים למשימה הזאת”.
פה עוזר לחשוב על זה כפירמידה.
הבסיס הוא האינדיבידואלי: כן, חשוב מי כל אחד ומה הניסיון שלו. אבל זה רק הבסיס.
הרמה הבאה היא הצוות כיחידה: למה אתם טובים יחד? אם עבדתם ביחד עשור, אם אתם משלימים אחד את השני, אם יש ביניכם אמון, אם כבר עברתם משברים ביחד - זה יתרון אמיתי כי זה מוריד סיכון ביצועי. הסיבה השנייה שבגינה סטארטאפים נסגרים היא שהצוות לא מחזיק.
ואז מגיע קצה הפירמידה - וזה החלק שממנו צריך לגזור את הכול: למה אתם דווקא לנושא הזה. בשאיפה חוויתם את הבעיה על בשרכם, או שיש לכם גישה ייחודית לשוק, לערוץ הפצה, לדאטה, או להבנה מקצועית שמישהו מבחוץ לא יכול לשכפל בקלות. כאן נכנסים גם אלמנטים של יתרון תחרותי: לא רק “אנחנו טובים”, אלא “אנחנו טובים לזה”.
דוגמה: ״עבדנו יחד במייקרוסופט כצוות מעל עשור, בנינו יחד מוצר והצמחנו אותו למליון משתמשים בשנה הראשונה, עם חלוקת תפקידים ברורה, ובמהלך התקופה חווינו את ה(בעיה) מבפנים: אחד ניהל אותה ביום יום, והשני בנה את הכלים שפתרו אותה בקנה מידה״.
כשזה כתוב נכון בדק, זה לא נשמע כמו “אנחנו תותחים”. זה נשמע כמו “הסיבה שהדבר הזה יכול לקרות דווקא אצלנו היא X”.
טראקשן - ההוכחה שיש כאן כאב בוער, ושיש כסף בצד השני
אם הייתי צריך לבחור רכיב אחד שעושה את ההבדל בגיוס פרה-סיד - זה טראקשן. לא כי כולם צריכים להגיע עם מספרים של סיד, אלא כי טראקשן הוא הדרך היחידה להראות שהבעיה שכתבתם באמת קיימת, ושיש מספיק דחיפות כדי שמישהו יעשה משהו בפועל.
הצורה הכי חזקה כמובן היא לקוח משלם. אבל טראקשן לא מתחיל ונגמר בכסף. הוא מתחיל מוקדם יותר: שיחות ולידציה, ציטוטים חדים של לקוחות, פיילוטים עם החלטה קרובה, שימוש שחוזר, או אפילו רשימת המתנה שצמחה בגלל כאב מאוד ספציפי.
נקודה נוספת חשובה היא לא רק שהצלחתם להביא אנשים לדבר איתכם, להיכנס לפיילוט, או אפילו לשלם - אלא מה קורה אחרי שהם נוגעים במוצר. הצד השני של המטבע הוא אימפאקט מדיד: האם הפתרון שלכם באמת משנה משהו שאפשר למדוד אצל הלקוח, ובקצב שמצדיק שינוי התנהגות. פה בדיוק מתחילה להיווצר גם התשובה הכי חשובה לתחרות: למה לבחור בכם על פני מה שכבר קיים. אם אתם יכולים להראות שהמוצר מקצר זמן, מוריד עלות, מצמצם טעויות, או מייצר תוצאה טובה יותר בצורה עקבית - ובצורה שהלקוח מרגיש מהר - אתם לא רק מוכיחים “יש ביקוש”, אתם מוכיחים “יש יתרון”.
דוגמה: ״ב־60 ימי בטא, מתוך 18 שיחות דיסקאברי נכנסנו ל־6 פיילוטים, 3 מהם כבר חווים שיפור של 25% במכירות שלהם וצפויים להתחיל לשלם את החוזה ברבעון הבא שסכומם עומד על $100k״.
וזה המקום שבו דק הופך לכלי אמיתי. לא כלי שמספר “מה יהיה”, אלא כלי שמראה “מה כבר התחיל לקרות”, ומה בדיוק אתם עושים כדי לגרום לזה לקרות שוב, בקצב גבוה יותר.
בסוף, שלושת החלקים האלה - בעיה, צוות, טראקשן הופכים את השיחה עם משקיע משיחה על דמיון לשיחה על מציאות. ומשם, הרבה יותר קל להתקדם.
בחלק השני נדבר על מהלך הסיבוב עצמו, ועל חמשת השלבים מהרגע שפונים למשקיע ועד ההשקעה.
על הכותב: אלון שרייר הוא מנכ"ל ומייסד-שותף של Bazarr.ai, סטארטאפ שפיתח סוכן AI שמייצר עסקאות סיטונאיות בין ספקים לקמעונאים ומייעל תהליכי רכש מורכבים. לפני הקמת החברה שירת בחובלים בתפקידי פיקוד, ובהמשך בנה וניהל פעילות איקומרס, רשתות ספקים ותהליכי מכירה מבוססי נתונים בשווקים כמו ארה"ב וישראל. אלון מתמחה בבניית מנועי גו-טו-מרקט בשלבים מוקדמים, יצירת טרקשן ללא תקציבי שיווק גדולים, והובלת תהליכי גיוס פרה-סיד מול אנג'לים ומיקרו-קרנות, תוך שימוש במשפכים מדידים, ניסויי מסרים ושיטות עבודה פרקטיות מהשטח.
קריאת הבלוג 
האזנה לפרק 
צפייה בוידאו 
תשאלו אותנו הכל
