מ־GO MODE ל־SLOW MODE… ואז שוב ל־GO.
היי לכולם.ן, שמי הילה ואני VP HR בסטארט-אפ ישראלי מוביל בתחום ה Saas Security.
אנחנו חיים בשגרה כל כך לא שגרתית, שכבר קשה להבחין כמה קיצונית היא באמת. רק בשבוע שעבר יצאנו לריטריט חברה – יומיים שקטים, מדויקים, מתוכננים בקפידה.
רצינו רגע לנשום. לאפשר לעובדים שלנו להניח את הכל בצד, להתחבר לעצמם, להוריד הילוך.
השקענו בכל פרט – ממיתוג האירוע כמעבר מ־Go Mode ל־Slow Mode, דרך סדנאות נשימה, כתיבה, ואפילו אמבטיית קרח. נתנו מקום לזמן חופשי, לאוכל מזין, לרגעים מול הים וסיימנו ביוגה וסאונד הילינג, והיה שקט בלב שלא הרגשנו הרבה זמן.
אבל החיים – כמו החיים – שוב הוכיחו שאין באמת דרך "לתכנן" שגרה.
כמה שעות אחרי שחזרנו, עוד לילה שבו הכול השתנה.
אז חזרנו ל־Go mode. כי אנחנו סטארט-אפ.
וזה אומר לדעת לעבור בין מנוחה לחירום תוך שניות – ולפעמים גם להחזיק את המורכבות הזו לאורך זמן.
ובתוך זה, להישאר מחוברים. להישאר מדויקים.
הנה כמה עקרונות שליוו אותנו בשבוע האחרון - לא כתורה סדורה, אלא מתוך תנועה ואולי יעזור לכמה מכם.ן:
תמונה יומית של מצב העובדים
אנחנו ממפים מדי בוקר את מצב העובדים: מי פנוי? מי במילואים? מי מתמודד עם חרדה או עומס רגשי? מי פתאום הפך להורה יחיד?
זה מאפשר לנו לתכנן את היום לא רק לפי משימות – אלא לפי היכולת האנושית האמיתית של כל אחד ואחת.
תכנון גמיש לפי היכולת, לא לפי הלוז:
עברנו מ"מה צריך לקרות השבוע" ל"מה אפשר לקיים השבוע".
משימות צומצמו, הותאמו, ושוחררו כשצריך – תוך הבנה שמצב רגשי הוא לא פחות חשוב מלו"ז.
טבלת מיקומים מתעדכנת בלייב:
הבנו ש"עובד מרחוק" זה כבר לא מספיק.
איפה הוא נמצא פיזית? למי יש אינטרנט יציב? מי עבר דירה זמנית?
מיפוי כזה מאפשר לנו לתאם ציפיות ולתת תמיכה מותאמת.
בחירת פלטפורמות תקשורת לפי סוג השיח:
בחרנו לנהל שיח יומיומי פתוח יותר דווקא בוואטסאפ – גם בגלל זמינות, וגם כי הוא מאפשר תקשורת פחות פורמלית.
את השיחות המקצועיות והתיעוד המרכזי שמרנו בסלאק.
ההבחנה הזו עזרה לייצר גם קירבה אנושית וגם תיאום מקצועי ברור.
פגישות תעדוף יומיות בין הנהלת ישראל ל־CS ול־Pre-Sales:
בכל בוקר אנחנו מתכנסים לסנכרון קצר עם הצוותים הגלובליים – לתעדוף משימות, זיהוי חסמים, והתאמות למציאות המשתנה.
שיחות פתוחות עם ראשי הצוותים:
מה קורה אצלכם? מה עובר על העובדים?
איך מזהים מצוקה? איך שומרים על מסגרת בלי לדחוף בכוח?
ודיברנו גם על קליטת עובדים חדשים, במיוחד כאלה שהצטרפו בימים האחרונים – איך עוזרים להם לבנות תחושת שייכות, לקבל ביטחון, ולהרגיש שהם לא לבד בתוך כאוס לא מוכר.
שימור חיבור ומורל:
החוסן הארגוני שלנו נבנה מהיכולת לראות כל אדם בדיוק במקום שבו הוא נמצא. יש מי שזקוקים למרחב, ויש מי שצריכים חיזוק.
עבור חלק זו שיחה קצרה עם המנהל, לאחרים – רגע של שקט או הפוגה יזומה באמצע היום.
ניסינו לזהות את הצרכים האישיים של כל אחד ואחת – ולהגיב בהתאם, ברגישות. דווקא המחוות הקטנות, כשהן מותאמות באמת, מצליחות לייצר תחושת שייכות גם בתוך חוסר ודאות.
סיוע ממשי להורים לילדים קטנים:
בייביסיטר זו לא מותרות – זו תשתית לתפקוד.
פתחנו תקציב ייעודי להורים – כדי שיוכלו לגייס עזרה בבית.
לפעמים זו שעתיים של שקט שמאפשרות לנהל שיחה מקצועית כמו שצריך, או פשוט לנשום.
תמיכה לוגיסטית היא גם תמיכה רגשית.
התארגנות מהירה לעובדים שנתקעו בחו"ל:
עובדים שמצאו את עצמם מעבר לים – בלי ציוד, בלי שגרה, בלי חיבור רגשי – לא נשארים לבד.
שלחנו ציוד ממשרד למשרד (בין בוסטון לניו יורק), רכשנו לפטופים בקפריסין, וליווינו אותם מקרוב.
אנחנו מבינים שזו לא תקלה זמנית – זו תקופה.
רצינו לאפשר להם לנהל שגרה נורמלית ככל האפשר, גם מרחוק – כדי שיוכלו להישאר מחוברים, מקצועית ואישית.
תקשור לצוות האמריקאי:
לשקף להם מצד אחד את המצב, לתת בטחון שאנחנו ממשיכים ולעודד שיח אנושי ומתחשב מול הישראלים.
לסיכום, חשוב לא פחות לומר שלצד כל זה – חשוב לדעת מה אסור שייפול
בתוך חוסר הוודאות, יש נקודות שאסור לנו להחמיץ.
כחברה, יש פיצ'רים שחייבים לקרות – כדי שנוכל להמשיך לצמוח, להביא לקוחות חדשים, ולנצח עסקאות.
הצלחנו למקד את הצוותים סביב אותן אבני יסוד – ולהקצות להן את המשאבים, האנשים והתשומת לב שהן דורשות.
ובסוף - זה האיזון
יש מי שמתקשים לתפקד. מי שלא ישנים בלילה.
ויש מי שמבקשים דווקא עוד עבודה – כי השגרה היא העוגן האחרון שנשאר.
קיימנו שיחה פתוחה עם הצוותים האמריקאים – שיתפנו במה שעובר עלינו, תיאמנו ציפיות, והחזרנו קצת קרקע מתחת לרגליים.
ובמקביל, הזמנו את העובדים האמריקאיים לדבר ישירות עם הקולגות הישראליים שלהם – כדי לשבור את הפחד מ"לגשת", ולגשר על המרחק, גם כשהוא רגשי.
אנחנו לא כאן כדי להכריע מי צודק או מה נכון – אלא כדי לאפשר לכל אחת ואחד להיות איך שהם, ולדעת שהם חלק.
גם כששום דבר מסביב לא מרגיש יציב.
הכוח שלנו כארגון לא טמון רק בטכנולוגיה או במודל העסקי – אלא באנשים.
בתיאום רגיש בין הנהלה למשאבי אנוש, וביכולת הכי אנושית שיש:
להקשיב.
לכוון מחדש.
ולהישאר יחד.
בתקווה לימים שקטים שיגיעו במהרה!
קריאת הבלוג 
האזנה לפרק 
צפייה בוידאו 
תשאלו אותנו הכל
