344: סטארטאפ בזמן מלחמה - קבלת החלטות בשגרת חירום 

היי כולם, זו רוני המפיקה של סטארטאפ פור סטארטאפ. הפרק של היום הוא סשן שהעברנו אונליין בקהילה עבור יזמות, יזמים, מנהלות ומנהלים ובעצם כל מי שימי המלחמה משפיעים לו על התפקוד המקצועי. אני מקווה שזה בדיוק מה שאתם צריכים בימים האלה, אז האזנה נעימה. היי לכולם. ותודה שהצטרפתם. ובעצם היום אנחנו נדבר על איך מקבלים החלטות בשעת חירום. אני דריה מסטארטאפ פור סטארטאפ, אם לא יצא לנו להכיר ואנחנו כאן עם נועה מצ, שהיא פסיכולוגית סטארטאפים ואני תכף אתן לך להציג את עצמך טוב יותר נועה. אז בעצם כולנו נמצאים כבר חודש במצב של לחץ מתמשך ויש לזה המון המון השפעה על ההתנהלות שלנו, גם האישית, גם המקצועית. אני בטוחה שכולנו מרגישים את זה ואנחנו לא תמיד יודעים להסביר למה, למה זה קורה לנו ומה אנחנו יכולים לעשות עם זה. אז בעצם היום התכנסנו לכאן כדי לדבר עם נועה שתספר לנו על מה אנחנו עוברים ואיך ב ת אנחנו יכולים קצת להתמודד עם מה שקורה לנו עכשיו. אז קודם כל היי נועה וכיף שאת כאן. היי. כיף גם לי, תמיד כיף להיות איתך. אז רוצה רגע כזה להציג את עצמך בשני משפטים לפני שנתחיל? כן, בטח. אז אני נועה, אני פסיכולוגית חברתית והכשרתי, אני קוראת לזה ה צע בין קלינית לארגונית. אני ב-10 פלוס שנים האחרונות מלווה יזמים ומשקיעים. הייתי שותפה בקרן הון סיכון בשם F2. הייתי שם כמה שנים ולפני כשנתיים וחצי יצאתי לדרך עצמאית ואני יועצת של יזמים וכמובן של קרנות. ואני תמיד בממשק בין האסטרטגי לרגשי. בין הבן אישי לעסקי. תמיד בתפר הזה. והתפר הזה בעיניי הוא ה הוא הדרמה הגדולה. כאילו בסוף הוא המהות של הכל. וכשאנחנו פותרים אותו או מתקנים אותו או מייצבים אותו, אנחנו יכולים לייצב הרבה אזורים עסקיים, מוצריים, פיננסים. כשנועה ואני התחלנו בכלל לחשוב על הסשן הזה, אז רתי לנועה שאנחנו בעצם כבר באיזשהו משבר כבר שלוש שנים. אם לא, אם סופרים מהקורונה אז אז גם הרבה יותר. ואפילו רתי לנועה כזה, אני אני אפילו כבר לא בטוחה על מה לדבר. כאילו, אני מרגיש שכבר דיברנו על כל סוגי המשברים, כאילו, מה מה עוד מה עוד יש להגיד כאן? ו ובכל זאת הרגשנו שאנחנו כן צריכים לדבר על הנושא. אז נועה, למה למה אנחנו מדברים דווקא עכשיו על מה שקורה לנו? אוקיי, אז אני אגיד ש רתי לדריה ואני אומרת לכל מי שרוצה לשמוע בימים האחרונים שאני מרגישה את המלחמה הזאת, קוראים לזה לפעמים סבב, הפעם לדעתי זה מלחמה, אני מרגישה את זה אחרת. אני מרגישה שהיזמים והיזמות הרבה יותר אדג'ים, יותר אגרסיביים, הרבה פחות סבלנות. אני מרגישה שבאופן אישי עליי יוצאת הרבה יותר אגרסיבית. אני רגילה שמופנית כלפיי אנרגיה קשה, שאי אפשר להפנות כלפי אנשים אחרים בדרך כלל, וזה בסדר, אני בדרך כלל מתמודדת עם זה כבר הרבה שנים בגבורה, אבל אבל הפעם זה שונה. זה אחר. והמסר, אם כבר אפשר להגיד לדבר שנייה על המסר שהייתי רוצה שיצא ממנו אולי הכי חשוב מהכל, זה זה שאני רוצה להדגיש שאתם לא משתגעים. אנחנו לא משתגעים. המערכת שלנו היא המערכת הפיזיולוגית, הקוגניטיבית, הרגשית, היא מערכת עתיקה שמנסה להתאים את עצמה לזמנים מודרניים קיצוניים. ואיך שאתם מרגישים עכשיו, אנחנו נרוץ במשך השעה הזאת על איך אנחנו מרגישים ככל הנר וכל אחד מכם יוכל לאסוף את מה שהוא מרגיש ומה ש מה שהוא חווה כרגע. איך שאתם מרגישים ומה שאתם חווים עכשיו, זה מצב נורמלי. אתם זה המערכת עובדת טוב. זה לא באג. ודווקא אלו שאני רו אצלם איזושהי השטחה רגשית, שכאילו אדישים למצב, וזה לא נכנס להם, וזה לא משפיע עליהם. דווקא להם אני דואגת יותר. למה? כי זה דווקא, כי זה האבנורמלי כרגע. אם אתה שטוח רגשית למצב הזה, גם אם אני לא רו איזשהו שינוי בהתנהגות שלך עכשיו, מבחינתי זה דגל אדום. אני אגיד שדווקא אולי זה קצת אוף קונטקסט, אבל דווקא אלה שאני יודעת שיש להם איזושהי טראומה מהצבא, או שמסתובבים עם איזשהו שקים מהמילואים, אני דווקא אצלם רו יותר שטוח.

אני יודעת שאת תפלפלי בזה. זאת אומרת, אני אעזור להם לקבל טיפול קליני. כי מבחינתי זה דגל אדום. אוקיי, אז אז אז בואי נדבר על בעצם מה קורה לנו? מה קורה לנו? למה זה קורה לנו? למה אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים? אוקיי, אז לפני הכל בוא נדבר על עייפות. רגע, נאשר קו על עייפות. עייפות, מי שעשה בצבא, היה בתפקידים שלא ישנים בהם, מכיר את העייפות הזאת. הורים לילדים קטנים, מכירים את העייפות הזאת, שאנחנו עייפים מאוד. אנחנו מרגישים חלשים, אנחנו מרגישים חולים, אין לנו כוח לכלום, זה מאוד משפיע על מצב רוח. אז קודם כל עייפות. אז חודש ולא ישנים כמו שצריך, עייפים, אין מצב רוח, אין כוח לעשות כלום וקשה לחשוב. אז זה קודם כל עייפות. אבל בוא נדבר על ה על על הפיזיולוגיה ועל האספקט הרגשי, ועל האספקט הקוגניטיבי, המוחי שהוא מאוד מאוד חשוב. אז קודם כל בפיזיולוגי, אנחנו מוצפים בקורטיזול. המערכת כל הזמן מל בקורטיזול. עכשיו, המערכת הסימפטטית, זה דברים ששמענו לאורך החיים הרבה פעמים, נכון? המערכת הסימפטטית, היא הפייט אור פלייט שלנו, לברוח מאריה בג'ונגל, נכון? זאת המערכת שאחראית על זה. עכשיו, מה העניין? שזה מערכת אדפטיבית, הכל טוב. הקורטיזול הוא חשוב לנו, אנחנו אוהבים אותו, אנחנו רוצים שהוא יכניס אותנו לערנות ויתן לנו, יזרום לנו דם לגפיים, כשמשהו קורה ודורש מאיתנו תגובה מהירה. אבל הבעיה היא שזה זה קורה באופן עקבי במשך חודש שלם. כל הזמן המערכת מקבלת זריקות של קורטיזול. עכשיו, אנחנו אנחנו לא רוצים בורחים ומפרקים את הקורטיזול, בורחים מאריה, מפרקים את הקורטיזול. אנחנו יושבים מול המחשב. ומחשב לא מפרק קורטיזול. ואין לנו דרך להביא את ה להחזיר את ה את הגוף שלנו למצב רגיעה, למצב שלווה, למצב מנוחה. אז כל הזמן אנחנו מקבלים פימפומים של קורטיזול למערכת, ואנחנו ואנחנו נהיים רסלס. כי אין מה שמפרק את הקורטיזול. אין מה שמפרק את המתח. אז אנחנו מרגישים עצבנות וחוסר שקט, ואנחנו וקשה לנו יותר להירגע. עכשיו, בדרך כלל יש לחץ. בסטארטאפים, ליזמים וליזמות, תגידו אנחנו אנחנו תמיד בלחץ, אז מה ההבדל? אז כאן זה לא לחץ נקודתי, זה לחץ כרוני. יש לנו לאט לאט בלאי של המערכת. אז קודם כל תזכרו שאתם עמוסים בהורמון שלא ור להיות אצלכם בגוף בכאלה כמויות. כאילו אנחנו רגילים שהלחץ יגיע בפיקים ולא עכשיו בצורה מתמשכת, כאילו חודש שלם אנחנו כל הזמן מאוד אלרט. נכון, נכון. ותזכרו שיש כאן את האלמנט של האיום הקיומי. של המערכת שלנו שהיא מערכת אבולוציונית הישרדותית, איום קיומי הוא שונה. זאת אומרת, האיום של טילים בליסטים, בטח מי שגר במרכז תל אביב, אזור מאוד מאוד מתווך. זה איום קיומי יתי. כמובן שדדליין למשקיעים או תכף נגמר לי הכסף, גם בזה יש אלמנט של איום קיומי, אבל זה בשביל המערכת שלנו זה לא חווים את זה אותו דבר. המערכת לא חווה את זה אותו דבר. אוקיי, אז זה זה בפן הממש פיזיולוגי. נכון. ואז ברגשי. ברגשי יש איזה תחושה של המים, זה מה שאני שומעת, כאילו המים עוברים מציפים את הדלי. כאילו אנחנו דלי, יש לנו יכולת מסוימת להכיל מים, כמות של מים. והמים עלו אגדותיהם. וזאת הצפה. ואנחנו לא מסוגלים גם לעבד את המידע הרגשי. כשרמת העוררות הפיזיולוגית גבוהה, אנחנו גם לא יכולים לעבד מידע רגשי, כאילו אין לנו לאן ללכת. עכשיו, הדבר המעניין הוא זה שכשאנחנו לא מסוגלים להכיל את עצמנו, אנחנו בטח לא יכולים להכיל אחרים. נכון? ואז בעיות קטנות של אחרים, אין לנו סבלנות עליהם. באחת החברות, יש לנו איזה עובד שכאילו על פניו הוא לא ור להיות יותר במתח מכולם. יש לו ממון, אין לו ילדים, הכל בסדר, כביכול, זה מה שאנחנו יודעים עליו. אנחנו לא יודעים מה היה בהיסטוריה שלו. אנחנו לא יודעים ממה הוא מגיע. אנחנו לא יודעים איזה שק הוא סוחב על על הגב. אבל הוא חווה מאוד מאוד קשה, בחרדות מאוד רציניות מהסיטואציה הזאת, והוא לא מצליח לדלבר, והוא לא מצליח לתפקד. ואפשר להבין שה החמלה של היזמים כלפיו היא לא גבוהה. כאילו, אין להם יכולת להכיל את זה. אולי ביום רגיל, בסיטואציה רגילה, הם היו יכולים לחשוב טוב, אנחנו לא יודעים מה עובר עליו, אולי הוא מגיע עם איזה היסטוריה, בשוטף הוא אחלה, עובד נהדר. הייתה לנו יותר יכולת להכיל את זה. עכשיו היזמים אין להם סבלנות. והם רוצים להיפרד ממנו. אני חושבת שהגוטו הרבה פעמים בסיטואציות כאלה זה ש אני כיזמת יכולה לחשוב, אוקיי, גם לי קשה. גם לי קשה, אני מבינה שגם לכם, אבל אני חייבים עכשיו להתמודד, אז כאילו תשחררו ממני, כן, במרכאות. אין אין ב ת אין את היכולת הזאת להכיל בכלל את הצד השני, כי כי גם אני חווה קושי. נכון. אז אולי כבר אנחנו מדברים על תנסו להיות קשובים וקשובים

ל עצמכם. אם אין מה לתת, זה לא מקום טוב להיות בו. כי אז מה אנחנו רואות בעצמנו? כשאנחנו מנסות לתת ואין לנו מה לתת, מנסים להיות שם שאין לנו אין לנו כבר יכולת לעשות את זה, אנחנו רואים שאנחנו תוקפנים, אנחנו קצרי רוח, פתאום התגובות שלנו מוגזמות, נכון? אוקיי, אז בוא נעצור. בוא נעצור ונבדוק מה אנחנו צריכים כרגע בשביל לחזור למצב שיש לנו מה לתת, למלא מחדש את הרגלי. אז אנחנו אולי קצת קופצות כזה כמה חכים קדימה, אבל לא, אבל דווקא כאילו בא לי לשאול אותך, אבל אוקיי, אנחנו מדברים פה עכשיו עם יזמים, יזמות, מנהלים, לפעמים יש תחושה שכאילו יש תחושה שאי אפשר לעצור. כאילו אני אני צריכה שדברים יקרו עכשיו, אז איך בכל זאת אני יכולה להתקדם ככה? נכון, כי ב ת אחד הדברים שהם הכי חשובים לנו בסטארטאפ, לפעמים אפילו יותר מהאיכות של התוצר, היא המהירות של התוצר, נכון? להוציא. בוא נוציא, בוא נוציא. יהיה בסדר, מקסימום נתקן. מ, אבל כאן ב ת יש יש שאלה. זה לא רק האיכות של התוצר, זה זה איך אני מבי את עצמי. אז יש אני אני מאוד מ ינה בכנות. כנות רו רו הונסטי. עכשיו, לא כנות מתפזרת, מתפרקת, כי כשאנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא יכולים להכיל יותר, זה עלול לצאת לנו מתפזר ומתפרק. אני לא יכול יותר מול אנשים לא נכונים, כן? אני לא יכול יותר, אני לא מסוגל. רדו ממני. אנחנו לא רוצים להגיע לשם. ולכן אנחנו כן רוצים להיות כנים לגבי מה קורה לנו, אבל בתנאים שלנו. וזה צריך להיות רגע לפני שאנחנו מתפרקים. ואז איך אנחנו יכולים להיות כנים ואותנטיים לגבי המצב שלנו? אנחנו לא דרמטיים, אנחנו לא מוצפים ללא גבול. אנחנו אומרים לאנשים סביבנו בצורה אותנטית וישירה. למנהלים שתחתינו, לעובדים שלנו, למשקיעים שלנו. אני רגע אגיד שבנקודות כאלה לפעמים המשקיעים מאוד מאוד רוצים לעזור וגם רוצים לוודא שהדברים קורים כמו שצריך והחברות לא מתפרקות בכאלה סיטואציות ופתאום הם קצת יותר מחזיקים. ויש משקיעים שזה עובד להם טוב והם עושים את זה בפוש, בנחת ולא מצפים ליותר מדי מהיזמים, אבל יש משקיעים שהם קצת דורשניים, דמנדים כאלה מתוך הלחץ שלהם. ואז במצב כזה אני כן ארצה להעביר מסר. אני רוצה להעביר מסר של תשמע, תשמעי, אני תחת עומס. היכולת שלי כרגע היא יותר נמוכה. אני אני חושבת לנהל את הזמן שלי ואת המשאבים שלי. אני כרגע אני צריך קצת זמן. אני צריך שלא נתעסק בזה כרגע. אני לא יכול כרגע להתעסק בזה, להפנות לזה משאבי קשב. יש לי יותר מדי דברים להפנות לזה משאבי קשב. זה לא עוזר לי כרגע. בוא ננסה למצוא את ההזדמנות הב שכן אוכל לעשות את זה. מ, או אפילו להגיד לצוות, אני צריך הפסקה. אני לוקח לי את מחר, מחר וזה אגב אחד היזמים שאני מלווה עשה את זה. הוא לוקח לעצמו את ראשון שני. אני לא נמצא. אם מישהו צריך אותי בדחיפות, תתקשרו אליי. אבל אני בעיקרון אני לא זמין. אני צריך רגע, אני צריך יומיים שקט. וזה עבר ממש בטוב. כן, וגם בסוף אם חושבים על זה, אז אנחנו משלמים כביכול יומיים של חופש, אבל אנחנו מרוויחים אחר כך את היכולת להתמודד עם יותר סיטואציות. נכון, כי בפועל אם לא ניקח את הבריק שצריך, בטח במצב כזה, זה זה חרבו דרבו. כאילו ה תוצרים לא יהיו טובים, ההחלטות לא יהיו טובות. ממש עדיף שלא. ממש עדיף לעצור. כן. מ, אולי נדבר אז עוד פעם, אז אז בואי, אז דיברנו על מה קורה לנו במובן הפיזי, מה קורה לנו במובן הרגשי. רגשי. ועכשיו בואי נדבר על מה קורה לנו במוח, ממש ברמה הזאתי. שזה אולי החלק הכי חשוב. כי אולי, בשבילי הוא הכי חשוב. כי יש איזה תחושה שאני נהייתי מטומטם. שאיבדתי את היכולות הקוגניטיביות שלי. כאילו לא מצליחים לחשוב, יושבים מול המסך בואים. חוויה שהיכולות הגבוהות שלי לא הלכו. כאילו נודי הום. ממש. הם אכן הלכו. הם לא הלכו לאיבוד, אנחנו יודעים איפה הם. הם לא הלכו לאיבוד, אבל הם לא יכולות לצאת כרגע. הם נעולות באיזה מחסן והם זה הם שם פורזן. יש סיבה לזה שהם שם והם יחזרו אלינו כשהבלאגן יעבור. ה ניהולית, מי שמנהל את ה את כל ה מי שעושה אורקסטרציה על כל ה על כל עצמנו, זה הפרי פרונטל פרי פרונטל קורטקס, זה פה, זה החלק הזה. הוא המנכ"ל של המוח שלנו, המנכ"לית של המוח שלנו יושבת פה. היא אחראית על החשיבה לטווח ארוך. היא אחראית על יצירתיות ועל הוויסות של הדחפים, מאוד חשוב. ועל תפיסת מורכבות ועל קבלת החלטות, קבלת החלטות מושכלות גבוהות, כן? עם לקחת בחשבון את כל המרכיבים.

אבל החלק הזה של המוח היא צרכנית אנרגיה מאוד מאוד גדולה. היא דורשת הרבה חמצן ודורשת הרבה סוכר. ותחת איום שהוא מתמשך, מה שהגוף שלנו עושה הוא מתעדף את המשאבים. לא ייתכן שתחת איום מתמשך, שאני צריכה פיזית לרוץ למקלט, שאני צריכה לקפוץ מהמיטה בלילה מהר, שאני צריכה להיות ערנית לאיומים, נכון? אם אני לא ערנית, אני לא אשמע את ההתר אני לא ארד בזמן. אני צריכה להיות ערנית, אני צריכה להיות על על אלרט. לא הגיוני שכל המשאבים שלי ילכו לפה. אז החלק הזה נסגר והכל עובר לפה, אחורה. על החלק על החלק האחורי. מ ואז יש איזשהו כיבוי זמני של כל הפונקציות פה. כאילו זה זה זה ליטרלי פחות עובד החלק הזה שלנו במוח. ממש. ממש. כאילו אנחנו לא חושבים, אנחנו לא סתם חושבים שאנחנו מטומטמים, אנחנו ב ת כאילו טיפה יותר מטומטמים. ממש ככה. ממש ככה. וזה זה המצב. זה המצב. כרגע כי כי הגוף שלנו עושה מה שהוא ור לעשות. עכשיו, אם ניקח את זה רגע לקבלת החלטות. תחשבו כמה זה ריסקי לקבל החלטות גדולות חשובות על החיים שלנו ועל החברה שלנו, מתוך המוח הקטן. המוח הקטן שהוא ה זה שמה ה ה כל מה שהוא נמוך יותר, כן? ה הרגשות של פחד וקנ ו ו והחלק שהוא הוא גם הוא מתפתח הכי מוקדם. זה לא המקום שממנו אנחנו רוצים לקבל החלטות. ואני אתן פה דוגמה באחת החברות שאני מלווה, אז אחד הבכירים, זה כבר חברה די גדולה, אחד הבכירים, לא משנה מי, מחר הוא יעזוב. עכשיו, הסיבות שבגינן הוא עוזב קיימות, יש לומר, כבר מזה זמן. הרבה זמן. וכול וכולם מודעים לזה שיש את הבעיות האלה, והוא מודע לזה שיש את הבעיות האלה, אבל הוא החליט לפני שבוע שהוא עוזב. אז מה אנחנו מתוך מה שאנחנו כבר יודעים, מה אנחנו יודעים להגיד על ההחלטה הזאת? יכול להיות שזו החלטה שהוא לא היה מקבל בכלל בסיטואציה אחרת, רגילה. נכון, נכון. נכון. זאת החלטה שהתקבלה ממוח שורד. ובשוטף שלנו אנחנו לא אנשים שמתעסקים בשרידות, אנחנו אנשים שמתעסקים בקצה הפירמידת מסלו, ש הגשמה עצמית. נכון, שאיפות, חזון. זה לא משם נעשה ההחלטה. ההחלטה נעשתה מהמוח הקטן, מהמוח הנמוך. ו לכן עדיף לנו, אנחנו לא יודעים, בדיעבד הוא יסתכל על זה אחורה, מה הוא ירגיש לגבי ההחלטה הזאת. כן, וגם אנחנו לא, אנחנו אף פעם לא נדע להגיד, רגע, המוח שלי עכשיו עובד פחות טוב, כדאי שאני אעצור ו ולא אקבל את ההחלטה או או שבדיעבד אני ארגיש ככה. כאילו בסוף אנחנו אנחנו עדיין עצמנו. אני חושבת שכאילו מה שאני לוקחת מזה, זה זה כאילו קצת לצמצם את את טווח קבלת ההחלטות שלנו, או את הדברים שאנחנו בכלל מתעסקים בהם ל בכמה שאפשר. כאילו ב ת החלטות שהשפיעו עכשיו על מסלול הקריירה שלי להמשך, אם אני יכולה לחכות איתם עוד אפילו שבועיים, עדיף. נכון. ממש ככה. וגם אם כבר אנחנו זה, אז כן יש יש איזשהו פרוטוקול שאנחנו יכולות לגייס לעצמנו. ברגע לפני החלטה שאולי אני חייבת לקבל עכשיו, כן? איזה מהלך שאני חייבת לעשות, שאני לא יכולה לחכות. אז סטופ אנד ת'ינק. עצרי רגע מודעות, רגע של מודעות, רגע של מיינדפולנס, כן? סליחה על המילה הבלט. רגע של כניסה פנימה. האם אני מקבלת את ההחלטה הזאת עכשיו מתוך פחד? האם אני רו את כל התמונה? אפילו אפשר לכתוב. לכתוב את את ה את קבלת ההחלטה, ממה היא נובעת, את הנקודות, אולי למשקל אותם. אפשר לעשות את זה בחמש דקות. הסיבות שבגינן אני מקבלת את ההחלטה ולשים משקולות. לנסות להבין, רגע, האם ביום רגיל, להסתכל על עצמי מהצד, רגע, כאילו אני צופה על עצמי מהצד, האם ביום רגיל הייתי מקבלת את ההחלטה ככה, כן או לא? ו על זה להתייעץ עם מישהו. עם מישהו אובייקטיבי או אובייקטיבית שאני סומכת עליה, שמכירה אותי, שמכירה את הסיטואציה, שיודעת להגיד רגע, רגע, אין מצב. אם היינו במצב רגיל, את לא היית עושה את זה. אז או בכלל, מסתכלת על ההחלטה שקיבלתי ולראות האם זאת החלטה הגיונית. אז גם אני נעזרת באיזשהו פרוטוקול שאני יודעת, ברגע זה אני עוצרת, חושבת ומנתחת, וגם נעזרת ממישהו מבחוץ. לא להישאר לבד בהחלטה הזאת. לא להישאר, עדיף לא להישאר לבד בהחלטה גדולה כרגע. כן. יופי. אוקיי, מה עוד קורה לנו? אוקיי, אז אלה באספקט הקוגניטיבי ובאספקט הרגשי ובאספקט הפיזיולוגי, עברנו על הדברים ואני חושבת שהם מאוד מאוד חשובים. כן, חשוב להבין

רנו, המערכת מתנהגת כמו שהיא ורה להתנהג. ואז אנחנו רוצים, אני חושבת להבין איך זה, איך זה נר . מה, אני קצת רוצה, סליחה על המילה, לנרמל לכם את מה שעובר עליכם. מה שאתם, את המניפסטים. אתם חווים מניפסטים ואולי אתם לא יודעים לשים על זה את האצבע, כאילו למה, למה זה קורה לי עכשיו? או זה קשור לסיטואציה, ההתנהגות המוזרה הזאת שלי או קשורה למה שקורה עכשיו בחוץ. אז אולי בוא נדבר קצת על על איך זה נר בפועל. אז בפועל, במצב כזה מתמשך, אנחנו ורים לראות איזושהי פגיעה גם בקיבולת הקוגניטיבית, גם אימפולסיביות, גם לפעמים הימנעות, כן, קושי לקבל החלטה. אבל אולי הדבר ש שהכי קל לראות, הדבר הראשון שאנחנו רואים, גם אנשים שלא מתעסקים בקבלת החלטות גדולה או מנהלים הרבה אנשים, או יש להם משקולות גדולות לקחת בחשבון במהלך היום. אחד הדברים שכולנו נר זה עובדן של זיכרון העבודה. שזה כאילו קטן, אבל מאוד חשוב ומעצבן. מה זה אומר? מה זה אומר? זיכרון עבודה בעצם זה הווייטבורד של המוח, הלוח המחיק של המוח. אנחנו מחזיקים שם מידע שהוא כרגע, מידע של עכשיו, כי זיכרון קצר טווח, כן? בשביל לעשות פעולות קטנות, כן? לתכנן, לנסוע, אני מקבלת וואטסאפ, או כותבים לי, צריך להיות בשעה כך וכך ב כתובת כך וכך, אז אז זיכרון העבודה קורא את ההודעה ולפי זה מתכנן את הנסיעה. עכשיו, יכול מאוד להיות שבזמן הזה הקידוד הוא לא כמו שצריך. קידוד לא נעשה כמו שצריך, כי מה שקורה, המוח שלנו עכשיו אוסף כל הזמן איומים, נכון? אנחנו בגלל זה אנחנו קופצניות, אנחנו שומעות איזה צליל, הופ, מה זה היה? אזעקה? הופ, מה זה היה? התר ? מה זה הבום הזה? כי אנחנו מאוד ערניות. כשאנחנו מאוד ערניות, זיכרון העבודה הוא יש לו פחות קפסיטי. אז אנחנו שוכחות, אנחנו נוסעות לכתובת הלא נכונה, אנחנו עולות לפגישה בשעה הלא נכונה. הדברים הקטנים האלה שמאוד מאוד מתסכלים. אז ממש, אני יכולה להגיד גם ש זה מרגיש שזה כאילו אני אני מניחה שהרבה מרגישים את זה, אבל בסוף זה זה מרגיש כאילו וואי, אני לא בסדר עכשיו, כאילו, מה מה נסגר? גם למה אני לא מצליחה לעשות פעולות שהם ב רגיל מאוד מאוד פשוטות לי. למה אני לא מצליחה? זה אני שומעת את זה המון. למה אני לא מצליח? מה קורה לי? אני כאילו, אני לא מכירה את עצמי. אז זה בדיוק זה. אז זה פשוט זיכרון העבודה. יש אגב, זה סוג מסוים של זה מוגדר כהפרעת קשב. מי שיש פגיעה או הפרעה בזיכרון העבודה. אנשים שכחנים כאלה, פורגטפול כאלה, זה שהם פחות הזיכרון עבודה שלהם יותר חלש. כן. אז זה דבר אחד. כן. יש לך עוד דוגמאות? כן, יש לי עוד, יש עוד נקודה שאני מאוד אוהבת לדבר איתה עליה, זה הנושא חביב עליי באופן כללי. שקשור ביזמות שאני תחת כל עץ רענן, נהנית לשוחח עליו, וזה העניין של המסכה. והפסאדה. הפסאדה היזמית, נכון? אז אפשר להגיד שכולנו שיוצאים מהעבודה ומתנהלים עם אנשים ועושים הצגות ו פיצ'ינג איידיאס ובכלל מתנהלים לא רק היזמים. אנשים שיוצאים בבוקר ומתנהלים עם העולם, מחזיקים איזושהי פסאדה, נכון? אנחנו לא באים עם עצמנו ככה בלי פילטרים, שופכים את עצמנו בכל רגע. כן, לכל אחד יש איזושהי פרסונה, לצורך העניין, הפרסונה שלי בעבודה. לא, זה לא חייבת להיות מאוד שונה מאיך שאני בדרך כלל, אבל יש לי איזושהי פרסונת עבודה שהיא נכון, איזשהו סנן, נכון? איזשהו סנן. ככה זה אדפטיבי, זה בריא, זה חשוב מאוד שזה יהיה. ה, אנחנו יודעים ש יזמים מחזיקים פסאדה שהיא יותר מאוסה, כן? עשויה. כי הם והן בעצם מפנימות את הציפיות של העולם מהן. הן יודעות שהמשקיעים והמשקיעות מצפות לראות מהם איזושהי דמות מסוימת חזקה, נכון? לא לדבר יותר מדי על הקשיים, הכל בסדר, הכל בשליטה, לא רוצים לשדר הצלחה כמה שאפשר, כמה שיותר. מול כולם צריך להיות, יש פה איזה פסאדה חשוב מאוד כדי שלא לייצר לעצמנו רעש, כדי שלא יזמים מפחדים שעובדים יעזבו אותם, שהמשקיעים לא רוצים. כן, לקיים איזושהי הבטחה שיש לנו אפילו כלפי העולם, אפשר להגיד ככה. אז בסוף המסכה הזאת היא היא מ ץ. אנחנו קוראים לזה וציונל לייבור, כן? זה מ ץ רגשי. וככל שהפער בין מה שקורה בפנים לחזות

שאני מציגה. ככל שהפער גדול יותר, ככה המסכה כבדה יותר. אז בדרך כלל יש בפנים לנו כיזמים, יזמות, יש לנו ספק, יש לנו עייפות, יש לנו לחץ. עכשיו יש פחד, עייפות, ספק, חוסר שקט, עייפות, עוד עייפות. יום קיומי. ובחוץ צריך להמשיך להחזיק את אותו, את אותו פסדה של חוסן. כאילו הפער הזה גדל. בדיוק. בדיוק. וככל שהפער גדל, המסכה הזאת נהיית יותר כבדה, ואנחנו יותר עייפים. ואנחנו לא עייפים מהעבודה. כי העבודה היא פחות או יותר אותה עבודה, כאילו אולי יש יותר עבודה, כי חלק מילואים וזה, לא משנה, אבל אנחנו עייפים מהזיוף. מהפער. ואז אנחנו מרגישים פחות סבלניים, יותר עוקצניים. אני אני חווה המון עוקצנות. אז אולי את ב ת יכולה לתת כמה דוגמאות כאלה כלליות אם יש לך, בלי כמובן פרטים מזהים, על התנהגויות שאת רו עכשיו. אם אז אני רו יותר, אז במקום הזה של העוקצנות והביקורתיות. אז אם ביום רגיל שותפים ביניהם לא היו מאירים אחד לשני על כל דבר, אז זה עובר, כאילו בסדר, עובר לידי, אוקיי, נו, בסדר, לא משנה, עבר לידי, התקדמתי לדבר הבא, קשה יותר להתקדם. אני רו שהם מאירים אחד לשני יותר. ו זה קצת התקה. התקה, זה עוד התקה, זה עוד מונח שפסיכולוגים מאוד אוהבים, שבעצם אני אני עושה העברה, התקה של הכעס שלי, של התסכול, של הזעם שיש לי כלפי המלחמה, כלפי הממשלה, כלפי האיראנים. יש לנו זעם, אנחנו כועסים, אני מניחה, כועסים, מתוסכלים. אין לי על מה, אני אלך לדפוק לביבי בדלת, אין לי, אין לי מה לעשות, אני לא יכולה להעביר אליו את הזעם שלי. אז אני אני משחררת אותו על מי שאני יכולה. ואז היא יוצאת בעוקצנות כזאת, ובחוסר סבלנות, ודברים שהייתי עוברת עליהם לפני כן, אני מאוד נהנית לא לעבור עליהם עכשיו, כי זאת הזדמנות בשבילי, לא מודעת כמובן, להוציא את העצבים שלי, לשחרר קצת מהאנרגיה הזאת, נכון? דיברנו על זה שהאנרגיה נשארת תקועה. אז ב ת במקום הזה של אני אני רו את זה יותר, אני רו שיש יותר כזה אביוז של המערכת יחסים, כאילו משתמשים, קצת משתמשים בה לרעה בשביל להצליח, שוב, אני לא אומרת את זה בשיפוטיות חלילה, זה קורה לכולם, בשביל להצליח לשחרר מהאנרגיה הזאת. ושוב, ככל שהפער יותר גדול, ולכן גם התשתית התשתית של השותפות בחברה, בגלל זה אני כל כך הרבה, בעיניי בשותף כל כך חשוב לעבוד על התשתית של השותפות, של החברות בשותפות ככל הניתן, כי כשמגיעים לכאלה רגעים, אני יכולה להיות אני. כי ככל שהמערכת הזוגית והשותפות היא חזקה יותר, היא איתנה יותר, אני יכולה יותר להיות אני בה. וזה עוד מקום שאני יכולה להיות בו אני, וזה מקל עליי להחזיק את המסכה. כן, נכון. זה מקום פחות להחזיק את המסכה. שם פחות יש פער הזה. ה ת שזה כמו משהו כמו ב זה כמו בזוגיות, כן, זה כמו מערכת זוגית. נכון. ש ורים לעבוד על על הדברים גם כשהכל טוב כדי שבמצבי לחץ אז גם נדע להיות ביחד בדבר, נכון? נכון. ולא אחד נגד השני. יש גם את ה מין כזה דחיינות במסווה, שאני שומעת הרבה, טוב, אני אחשוב על זה. שאני שומעת אני אחשוב על זה, אני מבינה שזה לא הולך, ההחלטה לא הולכת להתקבל. כי אני אחשוב על זה, זה אומר אני אני אני כרגע לא במוכנות לזוז הל והדרך שלי כאילו להוריד את זה כרגע מהשולחן, זה להגיד אני אחשוב על זה. אבל בפועל זה סוג של חרדת שיתוק. כי כש בעוד שאדם פרטי שנמצא בלחץ, הוא תמיד שואל את עצמו מה הסיכון עבורי? כשאני רוצה לחשב סיכון לפני החלטה, אני שואלת אוקיי, מה הסיכון? יש סיכון של כסף, יש סיכון של זמן, יש סיכון של מוניטין. אבל המוח של יזמים הוא עובד אחרת, כי המוח של יזמים הוא בכפולות. אני לא מחשב רק את הסיכון האישי. אני מחשב את הסיכון שלי, את הסיכון באופן כללי, כפול מספר העובדים שלי, מספר המשפחות שתלויות בי, כפול הכסף של המשקיעים, כפול המוניטין של החברה. מה יש כל כך הרבה גורמים שנכנסים ל לפקטור הזה שנקרא סיכון או החלטה בכלל. נכון, נכון. ואז כשהמשקל של כל החלטה הוא כל כך כבד, הוא נחווה ככל כך כבד, אז שוב אנחנו חוזרים למוח הקדמי, היא נכנסת, סליחה על הפמיניזם, נכנסת לאוברלוד.

כאילו אין, יש יותר מדי פרמטרים שאנחנו מנסים לקחת בחשבון. זה כמו שרת, תחשבו שרת שנשלחות אליו הרבה בקשות בבת אחת, הוא קורס. אז כל ה כל הפרמטרים האלה שאנחנו צריכים לקחת בחשבון, העובדים והמשקיעים והמשפחה והסיכון העסקי והמצב הביטחוני והפחד לעשות טעות והפחד לחרב וזה זה אצל חלק מאיתנו זה פשוט מייצר שיתוק. ואז אנחנו רואים שאנחנו נתקעים לפעמים אפילו מול החלטות פשוטות שבדרך כלל אנחנו כאילו אוכלים אותם בלי מלח, שאנחנו מתקתקים אותם, זה החלטות שאני לא מסוגלת לקבל כרגע. ואז בשבילי רו את זה אצל כזה יזמים שמדברים איתך שהם על על ממש כזה חוסר יכולת לקבל החלטות? חד משמעית. למשל, באחת החברות רצינו, עכשיו יש תכף בורד שצריך להיות עוד שבוע, ואנחנו רוצים לחשוב איך לארוז איזשהו פיצ'ר שאנחנו רוצים לצאת איתו, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לקבל את אישור הבורד, כי יש פה אלמנט של שינוי גישה. ו היזמים השותפים לא הצליחו ביניהם, הפאונדרים לא הצליחו ביניהם לקבל את ההחלטה איך נכון לגשת לזה. האם נכון לקבל את אישור הבורד, לא נכון לקבל את אישור הבורד, האם להתייחס לזה כפיצ'ר או להתייחס לזה כפיבוט ובדרך כלל זה החלטות שאנחנו מקבלים בלי בעיה, כאילו זה שיחות פרי בורד שאנחנו פיצוחים. אין אין לנו שום בעיה לקבל את ההחלטות האלה ביחד, הם עושים את זה בקלות רבה. אני גם אגיד שאין פה, זה אין פה איזה אלמנט של סיכון גדול. כן, אבל פתאום כאילו כל החלטה נראית נורא נורא גדולה. נראית נורא גדולה ומאיימת, כמו הר גדול וזאת ה ת, כי מה קורה? אנחנו מרגישים שאין לנו גישה ליכולות הקוגניטיביות שלנו. אז אנחנו לא מצליחים גם להסביר לעצמנו למה זאת החלטה שאנחנו רוצים לקבל, להביא סימוכין ותימוכין למה שאנחנו לטענה שלנו. אז הכל הופך להיות ב ת יותר קשה. החלטה פשוטה, בדרך כלל אני בקלות מבי תימוכין, בקלות אני מוצאת סיבות למה כן או למה לא. קל לי לנהל דיון, קל לי לשכנע. אני פתאום לא מצליחה לשכנע, אני לא אין לי גישה לאזור הזה. וזה שוב מחזיר אותנו לעניין הקוגניטיבי. כן. אז בפועל כאילו כשדיברנו פה על הרבה דברים שנפגעים אצל כולנו, אני חושבת ששל אצל יזמים ויזמות ואולי אולי מנהלים באופן כללי, אז מן הסתם כל הדברים שדיברנו עכשיו יבואו לידי ביטוי כמעט בכל אספקט בעבודה שלנו, נכון? נכון, נכון. נכון. וזה בא לידי ביטוי בצורה שאנחנו מנהלים את הצוות שלנו, באופן המהירות של העבודה שלנו, בתגובה שלנו לאנשים. נכון, ואז פה אני חושבת ששוב בסיטואציה שאנחנו בה נמצאים עכשיו, לסזמור. אתמול בלילה אחד היזמים מתקשר אליי ש הוא שם בלוז קיקאוף לאחד מה אזורים, אחד היחידות בחברה, קיקאוף ליום שני. זאת אומרת לעוד יומיים. ואני רגע, מה קרה? איך איך נבנה קיקאוף ביומיים? למה ו ושלח אג'נדה ואני וצריך לעשות שינויים באג'נדה ובכלל מי שאחראי על התחום הזה, יש המנהלת של האזור והיא ורה להביא את האג'נדה. והוא ר לי חייבים, חייבים להתקדם, אנחנו לא מדברים על הכוחות. יש לנו צ'רנים עכשיו, עכשיו מהר מהר מהר. וזה כמובן חלק מזה, הוא גם כזה, הוא גם אוהב לעשות דברים מהר מהר, אבל לפעמים לא חושבים עד הסוף וכולי, אבל עכשיו זה זה מתעצם. כי יש תחושה שחייבים לעשות הכל עכשיו, שהכל דחוף והכל קורס. ויש משהו אימפולסיבי יותר בתגובות שלנו. ואז מה שניסיתי לעשות זה להגיד רגע, בוא נר בוא נבדוק, האם זה דחוף לעשות את הקיקאוף הזה עכשיו? כי אם אנחנו נעשה אותו, יכול להיות שהתוצרים שאנחנו נוציא ממנו יהיו פחות טובים. הם לא יהיו רלוונטיים. הם יהיו פחות טובים, יכול להיות שהם בכלל לא רלוונטיים ולא בכיוון. אז במקרה הזה רנו, אוקיי, בואו נזיז את הקיקאוף לשבוע הבא. נוכל לבנות אותו כמו שצריך, נוכל לתת למנהלת שתחתיה התחום הזה לבנות אותו בעצמה, להעלות את זה למעלה ולעשות את הדברים מסודרים יותר, כן? לא בשליפה מהמותן. אז זה כאילו דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות, זה שנייה לפני שאנחנו רצים בטח לעשות משהו שהוא יחסית גדול, לשאול האם אנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו. נכון, האם האם אפשר לחכות עם זה רגע או לבנות את זה כמו שצריך. לחכות להמתין עם זה. מ, והאם זה ב ת מאוד מאוד דחוף. מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לעצמנו בתקופה הזאת? אז אז זה נושא שהוא כאילו מאוד כבר טחון ו ועל פניו מיצה את עצמו. זה הנושא של מערכות היחסים. אבל ב ת מערכות היחסים קרובות ובטוחות, מה שהם עושות, הם זה לא זה לא כל כך פשטני כמו שאני מתארת את זה, אבל נתאר את זה בפשטנות כדי שיהיה קל לנו להסביר. מערכות היחסים הם לוחם החופש.

לוחם האור נגד הקורטיזול. כי בדרך כלל מערכות יחסים חמות ובטוחות, שאנחנו מרגישים בהם עצמנו ונ בים ויכולים להיות אותנטיים, זה מערכות יחסים שמפרישות בין היתר גם אוקסיטוצין. ו אוקסיטוצין הורמון בה כידוע. וזה מאפשר לנו לחזור לאיזשהו מצב של הומאוסטזיס, של שיווי משקל. ו תחשבו, דיברנו על הדוגמה הזאת, תחשבו על יום בטח בימים הראשונים יותר של המלחמה שהיו שעות כאילו היינו צריכים להיות שעה, שעה וחצי בממד. תחשבו על יום שהייתם בממד לבד או עם המשפחה הקרובה שלכם, ויום שהייתם במקלט. עם עוד הרבה אנשים. אז אני אגיד שבשבילי יום במקלט, שאני צריכה להיות שעה במקלט, אומנם רועש, בלאגן, מיליון ילדים, אבל לי יותר כיף להיות עם השכנים שלי. ושל הילדים יש את השכנים, את החברים שלהם, השכנים גם כן. זה אומנם יותר רגוע ואומנם בתוך הבית, הממד, אבל המקלט מאפשר לי להיות עם אנשים שאני מחבבת וכיף לנו וצוחקים. כן, אני חושבת שאני חושבת ש כולנו בחודש האחרון או הרבה מאיתנו מבינים את ה כאילו הצורך באינטראקציה הוא נהיה הרבה יותר משמעותי. כי אנחנו ב ת לבד הרבה מאוד זמן מהיום. לבד או או או לבד כזה עם המשפחה המיידית ואנחנו ופתאום מרגישים את החוסר הזה ב חברה, ממש ככה. נכון. מה זה עושה לנו? כאילו זה ב ת יכול לשנות את היום. זה ב ת יכול לשנות את היום. וביזמות בכלל הדבר בין הדברים הראשונים שנפגעים אחרי אולי הבריאות הפיזית, א זה המערכות יחסים הקרובות. כי אין זמן לזה. אין זמן לבלות עם המשפחה, הרבה פעמים מפתרים זמן עם המשפחה, מפתרים זמן עם חברים בטח. עם בני בנות זוג. אז אז הזמן הזה קודם כל נדחק הצידה. ובמקרים כאלה ב ת הבידוד הזה הוא הוא יכול להיות אם יהיה לי שעה בבוקר עם המשפחה שלי, שעה טובה, חיובית, נעימה, יכולה להשפיע לי לחיוב על קבלת ההחלטות שלי והתפקוד שלי בהמשך היום. ושימו לב, אם אתם עושים מי מכן מאיתנו שמת ן, אז אימון טוב בבוקר, גם אותו דבר, גם אנדרופינים, כן, או כל מיני הורמונים טובים שמשתחררים, הידד. אימון טוב בבוקר משפיע לנו לטובה על כל היום. אז בימים כאלה שאנחנו חייבים, חייבים דחיפה פיזיולוגית, תשתדלו תנסו להבין מה עושה לכם טוב כדי לאפשר לעצמכם תפקוד טוב בעבודה בהמשך היום. אז רנו לקחת רגע לעשות משהו שיכול לתת לנו לתדלק אותנו, אינטראקציה חברתית או משהו כזה. נכון. רנו בהתחלה בתחילת הסשן, רנו לדבר בכנות על מה אנחנו יכולים או לא יכולים לעשות. אם אין לנו יכולת נכון. להקשיב כרגע או להכיל איזשהי סיטואציה, לדבר בכנות ולהגיד אנחנו כרגע לא מתעסקים בדבר הזה. נדבר מחר או מחרתיים מתי שמתי שצריך. נכון, אני תחת עומס. רנו גם, אני אזכיר בינתיים את הנקודה השלישית, להשות החלטות גדולות כמה שאפשר, אם אפשר לדחות את זה ביום, בשבוע, בכמה שאפשר, עדיף כדי לקחת לנו עוד רגע ולהבין האם זה הדרך הנכונה לבצע את הדברים. וגם להיעזר בחבר טלפוני. וגם להיעזר, לעזור למוח שלנו בצורה חיצונית. או לרשום לרשום דברים או להיעזר באנשים שיעזרו לנו לקבל את ההחלטה בצורה רציונלית. מה עוד אנחנו יכולים לעשות? יופי. אז כלי שאני מאוד מאוד אוהבת והוא מגיע מ-CBT, הפי אוור. יפה. אז עצם ההדחקה, עצם הפעולה הזאת של להדחיק מחשבות קטסטרופליות בעיקר, כאילו מה יכול לקרות, מה עוד רע, איך דברים יכולים להשתבש, מחשבות טורדניות כאלה של מחשבות שליליות טורדניות, עצם ה לנסות כל הזמן לשים אותם בצד, לא לחשוב עליהם, לא לחשוב על פיל לבן, זה גוזל המון אנרגיה, המון אנרגיה רגשית. ואז מה שאנחנו רוצים לעשות זה הפי אוור. זה להגדיר לעצמי, אני בדרך כלל אני קולטת שאני צריכה לעשות לעצמי הפי אוור כשזה מתחיל להיות בלתי, כאילו שאני ממש מרגישה שדי, כאילו המחשבה הזאת מטריפה אותי, זה מפריע לי, מפריע לי לחשוב על דברים אחרים. אז אני עוצרת, אומרת אוקיי, פתח שעון, פתח שעון, עד כמה זמן שיש לי, בדרך כלל חמש דקות מספיקות לי כי אני מקצוענית בהפי אוור. מי שצריך יותר, קחו את הזמן, רבע שעה זה גם סבבה. ו רצה על זה. כאילו בסוף האירוע של בסוף המחשבה, אני באוהל ברוטשילד. כאילו רגע דווקא נותנת לעצמך את הכי הכי

דיכאון או להתמרמר או הכי גרוע. כן. דווקא לתת לזה מקום. ממש. תנו למחשבות לכם דרור. הכי גרוע שהמוח רוצה ללכת, זרמו איתו. עכשיו, קודם כל זה מאוד משחרר. כי את לא צריך רגע, כאילו לא צריך להדחיק ולא צריך זה, נותנים לדברים לזרום. ולא צריך להילחם בזה. לא צריך להילחם בזה, מאוד משחרר. עכשיו, יש גם זה את ה היום זה קצת יותר מדובר. פעם ש פעם שלמדתי את זה, זה היה נשמע נורא מוזר, אבל היום כבר מדברים על זה יותר וזה יותר ברור שכשהמוח מדמיין משהו, זה כאילו כבר קרה. זאת אומרת, יש אלמנט שה בעצם המחשבה ברגע שחוונו את האירוע בראש, מבחינת המוח הוא כבר קרה. ואז אנחנו יוצאים עם תחושה מאותה מאותו דימיון, אנחנו יוצאים עם תחושה שכבר התגבר, שכבר התמודדנו עם זה. זה כאילו התמודדנו עם ה עם ה worst case scenario. נכון. מה שקרה במוח כבר קרה במציאות. ואז ה בחוויה שלנו כבר רצחנו להתמודד. רנו אוקיי, סבבה. זה מה שיהיה, זה מה שיהיה. אני כבר רו את עצמי שם, אני אני כבר מבינה שזה משהו שיכול לקרות, אני יכולה להתמודד איתו וקצת יותר קל להניח את זה בצד. כאילו כבר נתתי לעצמי מקום להתעסק עם זה, הייתי שם, התבחבשתי עם הדבר הזה, ועכשיו אני יכולה לפנות את המחשבות האלה הצידה ולהתעסק בדברים אחרים. נכון, בדיוק. ברגע ש מה ש we've exhausted the the thought. We need to exhaust it, כאילו ממש להתיש את המחשבה. למצות אותה עד תום ואז נוכל להרפות ממנה. כן. סוג של לסגור מעגל איתה. אז זה כלי שאני מאוד מאוד אוהבת ואני המון משתמשת בו עם יזמים. אני לא אומרת בוא נעשה יאפי יא, אני אומרת להם טוב, בוא תן לי בוא בוא נזרום. תגיד לי לאן בוא נלך לשם. כן. בוא נלך לשם, מה הולך לקרות? מה הכי גרוע? ואז זה בדרך כלל הכי גרוע, החברה תסגר, לא ישאר כסף, אני לא צריך למצוא עבודה אחר כך, אף אחד לא ירצה אותי, נכשלתי. המחשבות שהן מאוד טבעיות וחשוב לתת להם מקום. זה לא יכול דווקא להכניס אותנו אחר כך לעוד כזה לופ של להיכנס לדברים רעים, כי זה נר לי גם כזה איזה לחץ טבעי דווקא להילחם במחשבות האלה, להגיד לא לא לא לא. כי זה מפחיד גם. שאלה טובה. אני חושבת ששווה לנסות. לי זה לא קורה ואני גם אני מרגישה שזה כלי שעובד, לפחות כשאני עושה לזה את התיווך, כן? אני מרגישה שזה כלי שעובד. זה מאפשר לנו לצאת לאופרציות. אני כאילו מאוד משתדלת שכשאנחנו נמצאים באיזשהו באיזשהי חשיבה שתוקעת אותנו, לנסות לעבור, כאילו לקפוץ מעליה ולהבין אוקיי, מה האקשן אייטם שלנו? מה עכשיו אנחנו עושים בשביל להצליח? לעבור את השלב הקשה הזה. איך אני עוזרת לעצמי? אז או יותר נכון, איך אתה עוזר לעצמך, ונתן זה שאני פה ומתווכת את זה. אז לי זה עובד, תנסו. אם אתם רואים שזה לוקח אותכם לפינה לא טובה, אז אל תשתמשו בכלי הזה יותר. אבל לדעתי שווה לנסות. ואולי הדבר האחרון האחרון האחרון ש שכאילו נדבר עליו ונגיד זה זה חמלה. זה הרבה אולי זה הדבר הכי חשוב, אני חושבת שזה חשוב לעצמכם. כן. נכון. הרבה חמלה על עצמכם. על המצב שאנחנו נמצאים בו, לעייפות. אני חושבת שזה משום מה, זה דבר כל כך לא אינטואיטיבי ואני אני הרבה פעמים תופסת את עצמי סתם, אני יכולה לראות את מישהו מהצוות, מישהי מהצוות שיכולה ממש לאכול את עצמה על איזה טעות שקרתה או איזה משהו קטן גם. ו ולי מהצד זה יר כאילו הכל בסדר, כאילו לא נורא. אבל אם אני הייתי עושה טעות כזאת, טעות אחרת, אני הייתי יאל, חביתה, אני אם הייתי רו איך דריה אכלה את עצמה היום על זה שהיא שכחה בקושי. ממש. אני היום אכלתי את עצמי על משהו שעם מישהי אחרת הייתה עושה, הייתי אומרת לה מה יש לך? הכל בסדר. תירגעי. זה מה שהיית אומרת לה. כן, נכון. יאל ממש ראתה אותי בסיטואציה. אבל אבל כשזה אני, אני ב ת, אני אכלתי את עצמי פה בצורה ב ת. בקבוק לקרמי. כן, לא לא הבאתי בקבוק לבן שלי לצהריים. זה זה הסיפור, זה אפילו לא מקצועי, אבל הנה, זה דבר שהוא הוא יחסית קטן, מבחינתי אני ממש כאילו, אני רתי יש פה יש פה א רעה בחדר. וואו. אז אז אז אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת וכמה זה חשוב, כי ב ת אם כל אחת אחרת הייתה עושה את אותו דבר, ממש הייתי אומרת לה כאילו צ'יל, הכל טוב. קורה, פשוט קורה. בטח עכשיו, שוב, זיכרון העבודה. כן.

כן, אז אז זה דבר שאנחנו ממש צריכים להזכיר לעצמנו וגם להגיד כאילו איך איך אני הייתי מגיבה אם מישהו אחר היה חווה את אותה סיטואציה? איך אני הייתי מגיבה לבן אדם הזה? זו נר לי תזכורת ממש חשובה. נכון. ממש חשובה. ובסוף אנחנו אנשים בדרך כלל מתפקדים בעלי מוטיבציה ו אנרגיית חיים גבוהה. קשה לנו לחבות את עצמנו ככה. קשה. זה ב ת זו חוויה קשה. אז אולי משהו אחד שהיית כזה רוצה לסיים איתו נועה? למי שמקשיב לנו? כן, אני ממש ממש ממש בדבר הזה ש באותה באותו מניפסט של הפער של איך שאנחנו חווים את עצמנו עכשיו לאיך שאנחנו בדרך כלל הוא מאוד מאוד גדול. היכולת שלנו לייצר, להביא מעצמנו, כן, יצירתיות, לייצר יש מאין, בדרך כלל אנשים אנשים שיש להם המון יכולת להביא משהו מכלום. ועכשיו זה שיש את זה פחות. וזה יעבור. אנחנו נחזור לעצמנו. אני חושבת שההבנה שכולנו חווים את אותו דבר כרגע, גם ברמה הלאומית, אבל גם ברמה המנטלית והפיזית שלנו, יש בזה משהו שהוא קצת מנחם, לדעת שזה לא רק קושי שאני מתמודדת איתו, אלא משהו שכולנו. ו ואולי נסיים בלאחל שייגמר כבר הדבר הזה ושלא נצטרך לעשות עוד סשנים על משברים. כן. לגמרי. כי כבר רנו כל מה שיש להגיד, אז עכשיו זה רק צריך להסתיים. ואולי הדבר הכי אופטימי זה שבסוף אחרי שהכל זה יגמר, אז המוח שלנו יחזור להיות בסדר. הכל יהיה בסדר. לגמרי. הכל יהיה בסדר. הכל יחזור. הכל יחזור. אז נועה, תודה רבה רבה. תודה לך, דריה. נתר . ותודה לכם שהייתם פה. סטארט אפ סטארט אפ