עקרונות לעיצוב בפשטות 06 – לחלום בלי גבולות

 

ליאור:            היי כולם. הגעתם ל-Startup for Startup, הפודקאסט שבו אנחנו משתפים מהידע, הניסיון והתובנות שיש לנו כאן במאנדיי.קום וגם מחברות אחרות. הוא מיועד לכל מי שסטארט-אפ מדבר אליו, לא משנה באיזה כיסא הוא יושב ברגעים אלה. [מוזיקה] הגעתם היום לפרק האחרון במיני-סדרה שלנו על design. במהלך הסדרה – שלמי שככה מצטרף אלינו רק היום אני ממליצה ממש לחזור לפרק הראשון שלה – סיכמנו שישה תהליכים שמסייעים לעצב בפשטות. בעצם הסברנו למה פשטות היא עיקרון מרכזי בעיצוב ובמוצר אצלנו בחברה, ומה הרציונל בבחירה בששת התהליכים הללו כאיזשהו עוגן לכל תהליך עבודה שאנחנו נכנסים אליו. אז בפרק של היום נתמקד בעיקרון השישי והאחרון, שקראנו לו, עם הרבה מאוד קיטש [צוחקת], לחלום בלי גבולות. ואני מבטיחה שממש בדקות הראשונות של הפרק נהפוך את זה למשהו שהוא הרבה יותר פרקטי ממה שזה נשמע. לטובת העניין יצטרפו עליי היום יבגני קזינץ והילי נאמן-מגיד, שהם lead designers במאנדיי. היי יבגני, שכבר מוכר לכם מהפרקים הקודמים.

יבגני:             היי לכולם.

ליאור:            והיי הילי.

הילי:              היי.

ליאור:            שאמנם זה הפרק הראשון, אבל את במאנדיי מימיה המאוד מאוד ראשונים.

הילי:              כן.

ליאור:            אז כיף שאת פה. וכמו שהבטחתי, שנתחיל מהשורה התחתונה, אז בלי הרבה ברברת, תסבירי רגע לאנשים למה כדאי להם להישאר ולהקשיב, למה זה לא סרט רומנטי מתוק שנקרא "לחלום בלי גבולות". ובאמת שנייה, למה זה חשוב, למה זו לא סיסמה ריקה מתוכן?

הילי:              אז אני באמת חושבת שלכל מעצב יש את המהות שלו. בשביל מה הוא קם בבוקר. מה שמרגש אותו ומה שמעניין אותו. וזה מתקשר ללחלום, להעז לחלום ולהעז לעצב בצורה יותר גדולה, יותר חולמנית ויותר passioned. והדבר הזה הוא לפעמים ביומיום הולך לאיבוד. כי אנחנו רצים ממשימה למשימה וצריך לעשות את זה, ואת זה צריך ואת זה צריך, במקום לבוא ולהגיד מה נכון, מה באמת מוביל אותי ומה נכון למוצר ומה… בכל דבר, בכל תחום שיהיה. ואיך מגיעים לשם בכלל, כאילו, איך חולמים, איך מגיעים למצב שאתה יוצר משהו שעוד לא יצרו. אני חושבת שזה אחת התשוקות הכי גדולות של מעצב, לעשות משהו, להגיע לירח, את יודעת, לגעת במשהו שעוד לא נגעו בו.

ליאור:            אני חושבת שעכשיו נגעת קצת בנקודה בסוף של התועלת של זה. כי, את יודעת, כשהתחלת לדבר, אני מקשיבה ואני אומרת "בסדר, אוקיי, לחלום זה, כולנו, את יודעת, גם אני מתגעגעת לימים שהם יכולתי ללכת לים באמצע היום. יופי, התבגרתי. אבל לא, זה לא בא משם, ובסוף הבאת את התועלת של מה יוצא לנו מזה. אז בואי תתחברי לזה עוד קצת, של למה זה כלי חשוב לחברה. לא למה זה יהיה לי נעים כמעצבת, לך נעים כמעצבת לחלום – למה לחברה חשוב שאת תוכלי לחלום בלי גבולות?

הילי:              אוקיי, אז זה פשוט לוקח אותנו קדימה בתור חברה. ברגע שמעצב בא לעשות את מה שהוא בא לעשות, והוא בא לקחת ולהניע קדימה את המוצר ולפרוץ את הגבולות וללכת גבוה יותר ולהגיע למקומות של מעיזים לחלום עליהם – אז בעצם עשינו מוצר טוב יותר. אז בעצם מימשנו איזשהו פוטנציאל שהיה גלום שמה ובעצם הגענו אליו. אז לצורך העניין, זה כמו mindset אחר, נכון? זה כאילו, אתה יושב שנייה, אתה לא חושב על כלום, אתה כאילו באיזה ריק כזה ואתה מרשה לעצמך לעוף. וזה קורה בהמון תעשיות.

[00:04:00]     זה יכול להגיע בתעשיות האופנה, כשאת מסתכלת על תצוגת אופנה, הכי גדולות שיהיו, עם המעצבים הכי מובילים בעולם, לא באמת תלכי כאילו עם הבגד שמוצג שמה. אבל הדבר הזה יטפטף לתוך התעשייה של האופנה, וזה ייקח את האופנה קדימה, ופתאום הצבעים האלה יופיעו בזארה. ופתאום הכתפיות האלו יופיעו בהוניגמן, לא יודעת. ודברים שהם כאילו ממש מיינסטרים, אבל מאיפה זה הגיע? זה הגיע מהגבוה.

ליאור:            מהמעצב הזה שהעז לעצב בלי גבולות ו … [00:04:26] בלי גבולות.

הילי:              בדיוק, ואותו דבר גם בתעשיות אחרות. אם זה מכוניות. את יודעת, מכוניות מירוץ. הן מעוצבות בצורה הכי הכי פיין, הכי נכונה, הכי מהירה. יעצבו את הזוויות בצורה הכי נכונה כדי שזה ינוע הכי מהר- אבל זה לא באמת יהיה אפקטיבי למכוניות בכביש, נכון? אבל ידעו לעשות את זה נכון. ידעו להוריד את זה הלאה. ידעו, כאילו, פרארי יבואו ויגידו "אה, הנה, זה משהו שעשינו טוב ונוריד את זה לגלגלים, כן?" ושמה נוצרים הקסמים. כאילו, במקום הזה שאתה, שאין לך מחסומים, אין לך גבולות בעצם, אז אתה יוצר דברים שהם חדשים. וזה הדבר המדהים בעצם, זה מה שמרגש. ואני חושבת שגם כשמעצב עושה את זה הוא נהנה מזה, הוא מתרגש מזה, הוא מרגיש טוב, זה מרגיש נכון.

יבגני:             אני מאוד מתרגש מהפרק הזה קודם-כל. בעיקר כי כל הפרקים שעשינו עד עכשיו בסדרה הזאת של design זה היה פרקים של תהליך. על כאילו, כל אחד הוא בעצם שלב בתהליך בנייה של משהו, איך לעשות, איך להסתכל על דברים. הפרק הזה, אני חושב שהוא טוב גם שהוא מסכם, הוא כאילו מסכם את כולם ביחד, והוא יכול להיכנס בכל שלב של התהליך, והוא משהו שעובד על נטו, על משהו שהוא ה … [00:05:48] של designers, שזה ה-vision. שזה משהו שהוא סופר-חשוב שיהיה לכל מעצב, ואני מאמין שיש את זה. מי שבא להיות מעצב תמיד יש לו, היו לו רעיונות מילדות, הוא בא עם משהו כזה, שהוא היה תמיד יצירתי, ותמיד אמרו לו אתה יצירתי ויש לך את זה, וזה מה שהביא אותו להיות מעצב, כי הוא הביא תמיד דברים חדשים שלא היו או צורה חדשה של חשיבה שלא הייתה אצל אנשים והביא משהו לשולחן והוא היה מאושר מזה. כי הוא מרגיש שהוא מביא משהו שלא היה ואנשים מתלהבים מזה. זה משהו שעושה לנו טוב.

ליאור:            אני רוצה להוסיף שגם בלימודים, נכון? גם בלימודי עיצוב, לשם לוקחים אתכם. למקום של הלחשוב יצירתי ולעבוד עם הדבר הזה שעוד לא קרה ולחפש את ה-foreign factor ולעשות את הדברים שמעבר, ואז באמת אתה פוגש את המציאות שהיא דיברה עליה, שיש בה "צריכים".

יבגני:             בדיוק, הפלטפורמה הזאת בלימודים היא כאילו, זה נקרא חממה. למה? כי שם כולם מגינים עליך, אומרים זה אקדמיה, תעשה מה שאתה רוצה. תחלום, תביא, אין לך הגבלות כאילו, אתה יכול לעשות מה שבא לך בעולם הזה. ואת רואה אנשים פורחים שם, הם מבינים שהם יכולים באמת לעשות דברים בלי שום הגבלה ויוצאים דברים מדהימים, מה שלא יוצא. לפעמים זה גובל באמנות, ולפעמים זה גובל בדברים כאילו לא הגיוניים, אבל הרעיונות האלה הם משהו שהוא בסופו של דבר inspiring people. והכלי הכי חזק של מעצבים הוא לייצר דברים שהם ויזואליים. עכשיו, הדברים הוויזואליים שאנחנו מייצרים הם בדרך-כלל אלה שמרגשים אנשים, כי לא צריך להסביר ולנסות לנמק דברים. אנשים שרואים את זה, כמו שאומרים תמונה אחת שווה אלף מילים? אנשים מסתכלים על זה ומבינים מה רצו משם, וזה מה שמרגש ו-inspiring אנשים לעשות דברים אחרים.

הילי:              אני גם חושבת שזה כמו האס שלנו בתור מעצבים, נכון? כאילו, זה המניע שלנו, אנחנו כאילו, בזה אנחנו טובים, בשביל זה אנחנו פה, אנחנו פה בשביל לקחת את זה קדימה, בשביל ה-vision, בשביל שיהיה פתאום איזה ואקום כזה ודברים יקרו ונגיד "תראו איך זה יכול להיראות."

יבגני:             נכון, גם תמיד תראו מעצבים מתעקשים על ה-vision שלהם. כי כאילו יש להם משהו אולי בראש מאוד גדול שהם יכולים להראות, לא יודעים להסביר אפילו, כי זה יותר גדול מהם לפעמים, אבל זה מה שמניע אותם.

[00:08:00]     וכשהם מנסים לתקשר את זה או להסביר את זה אנשים לא מבינים אותם. אבל בגלל שזה מניע אותם אתה תראה אנשים תמיד מנסים להתעקש ולהסביר וכל הזמן, וכשזה כאילו לא מצליחים לעשות הם מתבאסים. ואני חושב שהתהליך שאנחנו עשינו פה שנספר עליו עכשיו הוא דווקא זה שמלמד איך לעשות את הדברים האלה בצורה טיפה יותר נכונה.

ליאור:            כן, אז באמת ככה, יכולנו לעשות פרק שלם של butterflies and rainbows ולהמשיך לדבר בגבוה-גבוה. ואתם יודעים, לפעמים… אני באה ממילה כתובה, כן? אתם באים מ-design שהוא ויזואלי, אני באה ממילה כתובה, הרבה פעמים כשכותבים טקסט הפסקאות הראשונות בטקסט בסוף לא רלוונטיות, כן? כאילו, או אפילו רלוונטיות לסיכום, סבבה? לפעמים ה-essence מגיע רק אחרי שמתניעים. אז גם כאן בא לי קצת להגיד, יכול להיות שכל מה שאמרנו עד עכשיו הוא הסיכום של הפרק בגדול, כי אנחנו מאוד מאוד חיים את מה שאנחנו מדברים עליו אבל לאנשים עוד אין מושג איך הגענו לשם, ולכן מכאן אנחנו ניכנס ישר באמת לדוגמה המאוד מאוד קונקרטית ששניכם בעצם עבדתם על פרויקט ביחד, ובעצם עכשיו נחזור בדיוק שנתיים אחורה, לקיץ 2018, לאיזשהו מהלך מאוד מאוד גדול, אני כבר אתן שוב את הפאנץ', למהלך שבעצם קראנו לו redesign של כל הפלטפורמה של מאנדיי. שהובלתם יחד עם עוד מעצבים. וכל המטרה שלנו היום בפרק היא בעצם להדגים ולהמחיש למה הוא הצליח בזכות בדיוק העיקרון הזה שאנחנו קוראים לו לחלום בלי גבולות, ולמה כל שיטת עבודה שגרתית אחרת לא הייתה יכולה להביא אותנו לתוצאות שהגענו אליהן ולמקום של הדרך שבה הדברים התממשו. והפלטפורמה כמו שאתם מכירים אותה היום היא תוצר של ה-redesign הזה. בסופו של דבר. אז ככה, זה הכי אמיתי והכי מוחשי והכי מהשטח שאפשר. אז הילי יאללה, בלי ככה, עוד פעם, בלי עוד הקדמות, בואי ספרי שנייה ממש בתמצות מה היה האתגר.

הילי:              אני באמת אחזור שנייה אחורה בזמן כמו שאמרת, היה שלב כזה שפשוט כל המעצבים הרגישו שיש בעיה. יש בעיה במוצר. המוצר עמוס. יש שם ממש מלחמה על נדל"ן. מה חשוב יותר, מה חשוב פחות. פתאום כאילו, מה נכנס לתוך menu ומה נשאר בחוץ. ויש ממש כאילו תחושה של מלחמה. כאילו, ממש ככה. ויש מושג אצלנו שאנחנו משתמשים בו שנקרא gradual discovery. שבעצם אנחנו מאמינים שבן אדם הוא צריך להיכנס לאט-לאט למוצר. הוא צריך בקצב שלו לגלות דברים. ואז יש את הדברים שחשובים באמת בפרונט ואת מה שפחות או יותר מורכב בהמשך. עכשיו, הדבר הזה הוא היה שלב מאוד בעייתי. כולנו הרגשנו את זה. ופשוט התכנסנו איזה פעם אחת בישיבה של design ואמרנו יאללה, בוא נעשה משהו בוא נשנה את זה. אבל כאילו, אם רותם – Head of Design – הייתה פתאום ניגשת לרועי מן ואומרת לו "תקשיב, אנחנו צריכים לעשות redesign למערכת". "מה? מאיפה זה בא? לאן זה הולך? מה עומד מאחורי זה?" זה לא היה עובר. לגייס את הכוחות לעשות את הדבר הזה זה היה פשוט מיותר.

ליאור:            כן, אגב גם שנייה מילה על, כי אני חושבת שהפרק הזה – ואת בדיוק מתחילה לחשוף את זה גם – מדבר על שינויים ארגוניים גדולים, כן? אז באופן כללי כשבאים לעשות שינוי, מנחיתים את הדרמה, אם באים עם סיסמאות דרמטיות זה לא משנה מי הבן אדם, זה לא רותם ורועי ספציפית, אף אחד בעולם הזה כשאומרים לו "שומע? אני באה להפוך לך את כל מה שאתה יודע, אתה איתי?" זה לא יורד טוב בגרון לאף אחד. אבל לפני שאת נכנסת רגע ל-redesign עצמו, צריך עוד מילה, ממש אני אשמח לאיזו דוגמה הכי קונקרטית שאת יכולה למה זה אומר המלחמה הזאת על הנדל"ן. תני איזו דוגמה לפיצ'ר, למשהו שכאילו…

[00:12:00]

הילי:              לצורך העניין יש לנו גם כאילו נוויגציה במערכת, הייתה מאוד מבלבלת. אני חושבת שכבר לא הבינו איפה מונחים הדברים ואיך אני כאילו מגיעה ועוברת בין בורדים – זה סתם דוגמה למשל. או, כל הסרגל העליון היה פשוט, ממש כאילו clutter. היה ממש, את יודעת, אומרים כאילו תשים את הכול בחוץ ואז אנשים ימצאו מה שהם רוצים, אבל זה לא נכון. זה פשוט גורם לאנשים לא לראות את זה. הם פשוט מתעלמים מזה, ונוצרת בעיה ממשית כאילו שהיה צריך ממש לפתור אותה.

יבגני:             אני רוצה גם להוסיף לזה שזה לא הייתה רק תחושה שלנו בעיצוב. בעצם מה שהיה, שזיהינו שב-data, ה-MPS שלנו והתגובות של הלקוחות, בעצם כל דבר שדיבר על UI, הוא התחיל להגיע למקום לא טוב. התגובות היו פחות טובות, אנשם לא הבינו מההתחלה, איך מתחילים להשתמש במערכת, מה שלהם, מה לא שלהם. מאיפה בכלל להתחיל. וזה מה שהוביל אותנו קודם-כל לחשוב על הדבר הזה.

ליאור:            כן, וגם חשוב להוסיף לקונטקסט שאתה נותן, שבאמת המקום של שימוש בקלות, של ease of use, הוא ברוב המוחלט של המקרים וברוב הזמן, לא רק שהוא לא קושי אצלנו, הוא היתרון היחסי שלנו. אז כשאתה מתאר פה שזה הופך להיות משהו שעולה כפידבק שלילי tו כקושי או כאתגר במפגש עם הפלטפורמה – זה בהחלט מעלה נורה אדומה.

יבגני:             הוא הגיע למקום שני ב-MPS שלילי כאילו, שזה לא טוב להיות שם. ואנחנו פה, אנחנו הכי קפדנים וחשוב לנו הנראות הטובה, זה מוצר high end, זה מוצר שהוא קל לאנשים להשתמש. ואני חושב שזה קרה מכמה סיבות. אחת מה שהילי אומרת, הנוויגציה הייתה מורכבת. פתאום נהיה הרבה צוותים. באותה תקופה החברה עברה גדילה יחסית משמעותית ונהיה צוותים שעברו פתאום על המון דברים במקביל, ופתאום המלחמה הזאת שהילי מציינת, שפתאום כל אחד שהוציא פיצ'ר זה היה הפיצ'ר הכי חשוב במערכת. ואז בואו נשים את זה כאן ובואו נשים את זה כאן, ואנשים פשוט התחילו להעלות את הדברים ל-Production ולשים את הפיצ'ר הסופר-חשוב שלהם כאילו בפרונט של בן אדם. בשביל לראות גם איך אנשים מפתחים discoverability אליו, איך הם רואים בו, איך הם משתמשים בפיצ'ר הזה. בסוף הדבר הזה הפך להיות עמוס. והיינו חייבים להתמודד עם זה.

ליאור:            ואז אני חוזרת אלייך ואל הנקודה שבה את אומרת "אוקיי", אתם מבינים כמעצבים – אגב, כמה מעצבים יש באותה תקופה בחברה, בערך?

הילי:              שישה.

ליאור:            שישה. כן, רק ככה, אני מדמיינת דברים ויזואלית, אז כדי שאנשים ידמיינו את החדר הזה עם שישה אנשים יושבים ואומרים "אוקיי, צריך לעשות פה שינוי, אבל הוא לא יהיה דרמטי", נכון? כאילו, הוא לא יכול להיות דרמטי… את אומרת את זה עכשיו אגב בדיעבד. גם אז כבר הבנתם שזה לא הולך להיות הכרזה מלחיצה של redesign?

הילי:              אז אני חושבת שכאילו רצינו לעשות שינוי גדול, אבל לא ידענו איך. ובאנו ממקום באמת מאוד מאוד פתוח לדבר הזה. ואפילו לא היינו בטוחים שנצליח להזיז את המחט, כן? פשוט התכנסנו ואמרנו במה אנחנו נוגעים ובמה לא. זאת אומרת, היה מאוד ברור שיש איזשהו, יש אצלנו במערכת את המלך שנקרא הבורד, ואמרנו בוא שנייה נשאי אותו כמו שהוא, וכל דבר אחר נשחרר. אוקיי? כל דבר אחר לא קיים. ושנייה נבוא ב-mindset פתוח לגמרי, בלי לחשוב מה היה עד עכשיו, איזה בעיות התמודדנו, בוא לא נחשוב על זה. בוא נחשוב שאנחנו עכשיו מעצבים מערכת אחרת. וזה היה מאוד מפחיד. לא מפחיד, זה היה מאוד חדש. כי עד עכשיו לא עשינו את זה.

ליאור:            חדש זה מפחיד, זה בסדר שזה היה מפחיד. את אומרת לא מפחיד, אבל הפחד נשאר בחדר.

הילי:              לא מפחיד, זה היה מרגש, כן? כאילו… אבל, לא ידענו איך לעשות  את זה.

[00:16:00]     אז עשינו את זה באופן מאוד מאוד טבעי. התחלקנו לזוגות. ופשוט כל אחד הביא רעיון או vision או מחשבה, ממש ממש ב-high level. לא להיכנס איפה הפיצ'ר הזה ואיפה הפיצ'ר הזה, זה ממש בקונספט של איך יכולה להיראות המערכת שלנו. וזה היה מדהים. כי עלו מלא רעיונות. ופתאום כאילו שאנחנו עושים משהו כזה בתור מעצבים זה מרגש אותנו. ואנחנו מתלהבים מזה, וזה פתאום הפיח גם חיים, כאילו, זה משהו שמוביל אותך כזה קדימה.

ליאור:            והופך פחד להתרגשות באמת.

הילי:              לגמרי. ואז השלב השני בעצם היה אחרי שכאילו ראינו קונספטים בצורה מאוד מאוד כללית, התחלפנו ברעיונות. כאילו, ממש התחלפנו כאילו בזוגות, התחלפנו ברעיונות. ואז בעצם-

ליאור:            למה?

הילי:              כי בעצם אין owner. ואז האגו נעלם. זה לא אני עשיתי. וזה לא משהו שהוא… אין איזה חשש או פחד שכאילו ישנו לי את מה שעשיתי מההתחלה, לא. זה תהליך שכולנו עשינו יחד, וזה משהו שהיה מאוד מאוד עוצמתי. אנחנו כבר לא בן אדם אחד שמשנה את המערכת, אנחנו צוות של דיזיינרים שיש פה, שיש פה כוונה. וכולם שייכים. וכולם תרמו משהו. וזה היה ממש תהליך שאני חושבת שכדאי לעבור אותו לפחות פעם אחת על משהו.

ליאור:            אני חושבת גם שאת מתארת מאוד ברור מה גודל האחריות, ובאמת המקום הזה של להחליף רעיונות מאפשר לא להתאהב ברעיון של עצמי. כן? כאילו, זה קורה טבעית, אין מה לעשות, כשאני מתלהבת ואני מלהיבה אחרים אז אני עוד יותר משוכנעת ברעיון שלי, ובגלל שזה כזה פרויקט גדול וכל-כך בפרונט תרתי משמע, זה קצת מאפשר לחלוק את האחריות. זה מנטרל את התופעה האנושית הזאתי ובאמת כמו שאמרת מאפשר אולי להתאחד סביב איזשהו משהו שיותר גדול מהבן אדם ומהרעיון שלו. וקחי אותנו שנייה את כל התהליך, כדי שאחר-כך נוכל לעצור ולהיכנס לפינות. אז חשבתם, החלפתם רעיונות, היו הרבה רעיונות, אבל איך מתכנסים משם?

הילי:              אז אחרי שבעצם כאילו הבאנו כבר את הרעיונות הכלליים והחלטנו על ללכת על שלושה קונספטים עיקריים, אז כמו שאמרתי, התחלפנו בקונספטים, ובעצם התחלקנו לזוגות שיצרנו את זה, ירדנו יותר לעומק. עכשיו באמת היינו צריכים למצוא לכל דבר את המקום שלו בתוך הקונספט הזה. וזה היה כיף, כי עבדנו פתאום בזוגות על דברים, ובדרך-כלל, את יודעת, בחברה כמו שלנו, ב-scale כזה, אנחנו בדרך-כלל עובדים המעצב מול המפתחים. ופה היה פתאום איזושהי התגייסות משותפת וזה היה ממש נחמד. אני זוכרת שאני ויבגני היינו ביחד. וזה היה כיף, כי ממש את מרגישה איך זה כאילו לבנת משהו משותף. זהו, ואז אחרי שכאילו יש לנו פרקטית כאילו דברים שהם אשכרה עיצוב, אמרנו "אבל איך אנחנו מראים את זה? איך אנחנו מנגישים את הרעיונות האלה?" כאילו, לבוא ופשוט לזרוק את זה שמה זה התאבדות, כאילו, זה לא יעבוד, זה לא נכון. אז בעצם יש לנו בן אדם מאוד מיוחד בחברה, שמו שגיא. הוא מנהל את ה-motion בחברה היום. ובעצם הוא הנפיש את העיצובים. הוא הפיח חיים בדבר הזה וגרם לזה להיראות אמיתי. להיראות כאילו הנה, את הדבר הזה אנחנו יכולים לעשות מחר. וזה הקסם. ואני חושבת שיש בזה יכולת מאוד חזקה, זאת אומרת, אם יש למעצב את היכולת לעשות prototype, זה מקל. לאנשים לפעמים קשה לעכל את מה שמעצבים רואים בראש שלהם. הם לא רואים את התנועות, איך הם לא רואים איך הדבר הזה זז, איך הוא מתנהג, את ה-UX עצמו.

[00:20:00]     אבל פתאום הם רואים. פתאום זה זז, פתאום זה אמיתי, פתאום זה חי, זה יכול לקרות. והם מאמינים בזה גם פתאום. אז השלב הבא הוא בעצם להעלות סרטון שבו יש שלושה קונספטים, שונים לגמרי, ממש, שיש בכל אחד רעיונות מדהימים, ומשחררים את זה. לחברה. כפוסט במערכת. ומחכים. וכולנו כזה היינו בהתרגשות וחיכינו מה יקרה ומה יאהבו ומה לא יאהבו, ושינינו את השיח. כי בעצם הפוסט אמר איזה קונספט אתם הכי אוהבים? או, מה אתם אומרים שכדאי לפתח מחר? הפוסט הזה גרם בעצם לשינוי של השיח. זה גרם לדברים בעצם באמת לקרות. כי בעצם לא היה שיח אם לעשות או לא לעשות redesign, היה שיח איזה redesign לעשות.

ליאור:            ואיך לעשות, אני רגע מתחברת בתור מישהי ש… פשוט הייתי כמה חודשים במאנדיי כשזה קרה, ואני חושבת שהיו שם כמה דברים שפיצחתם ושווה ככה להתעכב עליהם. אחד זה באמת היה סוג של חגיגה. זה היה פוסט, גם שגיא שם מוזיקה מאוד כיפית וזה היה קיץ, וזה התחבר מאוד לאיזה סוג של celebration. ובאמת באתם מהמקום של, היו שם רק סימני שאלה בפוסט הזה. לא הייתה שם שום אמירה, אלא בבקשה תנו לנו פידבק, בבקשה תגידו לנו מה, אנחנו צריכים לדעת מה אתם חושבים, מה אתם אוהבים, אל תפחדו, זה לא אמיתי, זה לא, כאילו, ממש נתתם לחברה את כל מה שהיא צריכה – והיינו אז בסביבות ה-100 איש – כדי להרגיש שאנחנו, כדי ש, בשביל שזה יצליח אנחנו צריכים להגיד לכם מה אנחנו חושבים. ויבגני, אולי תיקח את זה אתה רגע מכאן. מה עשיתם גם עם כל הפידבקים האלה? קיבלתם פידבקים, בעצם אני כאילו עכשיו כבר אימלקתי את הסוף, אבל קיבלתם ים של פידבקים, נכון?

יבגני:             כן. אני כאילו קורה לזה "זה התפוצץ". כאילו, זה ממש היה פיצוץ. אני מאמין שאף אחד מאיתנו בכלל לא הייתה לו ציפייה לדבר הזה. הפרויקט הזה היה כאילו, יאללה, הנה המעצבים, נעשה דברים ביחד. זה כאילו תחשבי עכשיו תבואי למעצב צעיר של חברת פורד, תגידי לו "בוא תעצב את הרכב מחדש. ואז הוא יגיד וואו והוא ילך ויחפשו ותערבב אותו עם עוד אנשים, יהיה לו ממש כיף. ואז … [00:22:26] תציג את זה. ואז כשהצגנו את זה הצגנו את זה כאילו בואו תראו מה עשינו כאילו, רק הצגנו את זה. וכמות ה-emotion שיצאה מאנשים בפוסט הזה היא הייתה מטורפת. ואני חושב שבסוף היה שם איזשהו 115 תגובות, שהיינו חברה של בסביבות ה-

ליאור:            100 איש, כן.

יבגני:             100 איש. שזה אומר ש, לא היה פוסט כזה עד אז. וכאילו, התגובות היו של "מתי עושים את זה? איזה עושים?" ואנשים בחרו כבר את הגרסאות שהם רוצים. כי באמת היה שם הברקות, כאילו, כל אחד, היה שם איזה פיצוח מטורף, שמי שמבין את המוצר או מטמיע אותו ללקוחות ב-Sales נגיד, שהוא כאילו לא, הוא לא חושב על vision כזה, הוא לא חושב הדברים האלה יכולים להיות. פתאום הוא רואה דבר כזה, הוא אומר "בוא הנה, זה מדהים." היינו צריכים להגיד להם אל תפרסמו את הדבר הזה, כאילו, כי ישר זה יכל לצאת החוצה. אבל ה-emotion הזה שנוצר שם זה הדבר הישיר שהוביל אותנו ואת החברה ל-action. כי זה הדבר שמניע. ואחרי שיצא הפוסט הזה והרוח נרגעה, כולם דיברו עם כולם, פתאום כולם התחילו לבוא לצוות design לדבר איתנו. "מה, איך עשיתם? ומה זה, לא, אני חושב זה יותר טוב" – קיבלנו כאילו טונה של פידבק גם מילולי מהדבר הזה. ואז חזרנו לשולחן העבודה. חזרנו לשולחן העבודה ואמרנו "אוקיי, זה כאילו, זה אמיתי. זה מדהים, בוא נגרום לזה לקרות."

הילי:              אני חושבת שמה שגרם להתפוצצות הזאתי זה, כי מה שאנחנו הרגשנו בתור דיזיינרים כולם הרגישו. הם הרגישו שיש בעיה. הם הרגישו שיש דברים שמתסכלים אותנו, אבל לא תמיד הם ידעו לשים את האצבע. ופתאום שהם רואים את זה, זה ריגש אותם.

[00:24:00]

ליאור:            כן, אני חושבת שיש איזשהו יתרון שיש לנו ואולי לחלק מהמאזינים שלנו אין, זה שאנחנו באמת באמת משתמשים במוצר של עצמנו. וכשאת מדברת על חוויה של עומס במערכת אז את יכולה לחוות את זה כמעצבת אבל גם באותו רגע חווה את זה כמשתמשת. ובגלל זה גם הפידבקים – יבגני, בהמשך למה שאתה אמרת – נכון, מקבלים פידבקים מאנשי Sales שעכשיו יכולים אולי למכור את המוצר, אבל הם גם פשוט, אותם 100 איש, אנחנו, אותם 100 איש, משתמשים במוצר ופתאום אומרים "בוא הנה, זה יקל על היומיום שלי, אני יכולה לראות את זה קורה."

הילי:              למרות שאני חושבת שגם במוצרים שלא משתמשים במוצר, אני חושבת שאנשי Sales שומעים את זה מהשטח. הם יודעים מה מתסכל יוזרים. אז אני חושבת שכאילו, את יודעת, את שומעת מה מתסכל יוזרים ופתאום את רואה את הפתרון חי-

ליאור:            גם ה-Customer Success במובן הזה, כן.

הילי:              כן. אז את אומרת כאילו, וואו, זה זה. סליחה, Customer Success.

ליאור:            לא, גם וגם, נכון. כל ה-Client facing.

הילי:              כן כן.

ליאור:            ועוד דבר שככה, שוב, פשוט כי זה מגניב שחוויתי את זה מהצד השני – באמת הייתי מעט זמן בחברה ובגלל זה אני זוכרת את הפוסט הזה ואת הימים האלה – הסתכלתי לראות איך אנשים מגיבים באותה תקופה. ואני זוכרת שאני כשהסתכלתי על שלוש האפשרויות אמרתי קצת מזה וקצת מזה אבל הם ביקשו, הם רוצים שאני אבחר קונספט, אבל לאט לאט אנשים התחילו לשבור לכם את זה ולהגיד "האמת שאהבתי, מהרעיון הראשון אהבתי את זה. ואם זה יכול לבוא עם האלמנט הזה מהקונספט השני, ובשלישי בעיקר אהבתי את הצבעים." וזה היה מדהים לראות איך כולם נהיו ה-Lego builders יחד איתכם, כאילו, נתתם לנו כל-מיני חלקים כאלה, כל-מיני חלקי לגו, ואנשים התחילו להרכיב מהשלושה קונספטים שלכם עוד סוגים של קונספטים סביב זה, וכמו שיבגני אומר, 115 תגובות.

הילי:              אני חושבת שזה מדהים. כי קודם-כל, אז הם מגויסים. ודבר שני, זה בעצם אומר שהם קוטפים את הדברים הטובים ביותר מכל רעיון. ואז נוצר רעיון סופי שהוא מפלצת כאילו, והוא הכי טוב. [מוזיקה]

ליאור:            אז מה באמת עשיתם בפועל בסוף?

הילי:              אז אני חושבת שבסופו של דבר כאילו-

ליאור:            לקחתם את הפידבקים? כאילו, איך עבדתם עם זה?

הילי:              בטח.

ליאור:            כן.

הילי:              לקחו את הפידבקים מתוך הדבר הזה, חזרנו כמו שיבגני אמר לשולחן העבודה. ובעצם הבינו, אני חושבת שהדבר המדהים פה, לאחר שישבו וצירפו את הדברים ונוצר איזשהו קונספט כלאיים כזה, הבינו שצריך לעבוד על זה באופן רציני. זאת אומרת, עכשיו עבדנו ב-vision, בוא נעשה את זה עכשיו פרקטי.

ליאור:            אני חושבת שגם על הדרך הרווחת פה את מה שתיארת קודם כסוג של חשש, שפתאום כבר אין מישהו לבשר לו משהו, כי כל החברה… להיפך, פתאום החברה מחכה שזה כבר יקרה. ממקום של את צריכה לבוא ולשכנע אנשים שאולי צריך לקרות פה איזשהו שינוי ו, את הופכת להיות זאת ש, אתם הופכים להיות אלה שמובילים והופכים למציאות שינוי שכולם חלק בלתי ניפרד ממני.

יבגני:             השאלות השתנו כאילו, השאלות אם עושים redesign או לא redesign הן הפכו להיות שאלות של איזו גרסה ועם איזה פיצ'רים אתם רוצים ומתי. כאילו, וזה כאילו קרה, אנחנו, כאילו, לא הייתה איזו ישיבה על זה. זה פתאום היה סוג-של vibe של כולם ביחד, היה מין חיבוק כזה, "נו יאללה". וכל פעם אני שומע שיחה, "מתי אתם עובדים על זה?" ו"מה נעשה עם זה?". ופתאום ה-level של שיחה על הפתרון הוא ירד כבר לפרטים הכי קטנים שלו. שזה היה מדהים לראות, כי פתאום אנשים, אחרי שעברה ההתלהבות הראשונית, התחיל לחלחל להם לדברים הבאמת קשים. ושם נהיה אתגר כבר.

ליאור:            ובערכים שלנו במאנדיי, ככה כשמדברים על מוצר, יש איזשהו ביטוי שהוא יותר שגור פה במסדרונות, שאנחנו קוראים לו Product led by Design. והמקום הזה של מנהיגות והובלה של מוצר של חברה מתוך עיצוב – זה בדיוק הדוגמאות שמראות את זה. כשמדברים על זה כסיסמה זה נשמע מאוד מאוד באוויר, מה זה בעצם אומר.

[00:28:00]     אבל אני חושבת שזאת דוגמה מעולה לאיך… שוב, איך תהליך עיצובי יכול לקחת את כל החברה קדימה. כי כמו שכבר זרקתם פה בין השורות ואני ככה רק אוספת, זה משפיע על המכירות וזה משפיע על שביעות הרצון של היוזרים שמדווחים לנו ב-NPS, וזה משפיע על התחושה של אנשים שאוקיי, הנה, אפשר להמשיך לצמוח. כי אמרתם קודם, וזה מאוד התרבות שלנו, אנשים מפתחים עוד ועוד פיצ'רים ורוצים להמשיך, המטרה היא להגדיל את המערכת, לרווח. לא לעשות כאן איזשהו תהליך של חיתוך בבשר החי ולהגיד "לצמצם לצמצם לצמצם" וזה המוצר וזה מה שיש. להיפך, כמו שאמרת הילי, יש בורד שהוא מלך, אבל איך מאפשרים עוד הרבה הרבה אוויר סביבו בצורה שתאפשר למוצר להמשיך להתפתח? ובעיניי, כי נרוץ שנתיים קדימה, המוצר היום הוא אחר, כן? הוא, נוספו כל-כך הרבה דברים בשנתיים האלה, זה רגע פיבוטאלי ביכולת של החברה להמשיך ולהתפתח.

הילי:              זה היה מאוד חשוב אני חושבת לאפשר את זה. אני חושבת שברגע שנוצרה תשתית, אז היה הרבה יותר קל לגרום לדברים האלה לקרות בשטח. זאת אומרת, היה הרבה יותר קל עכשיו לעצב לתוך הדבר הזה. זאת אומרת, אני עכשיו אעצב פיצ'ר, אין לי שאלה איפה הוא יבוא. יש לו מקום. וזה היה סופר-סופר חשוב. אני חושבת שגם המנהיגות וההובלה מתוך עיצוב זה… היה שמה משהו שרצינו לבדוק איך אנחנו יכולים לעשות את זה באמת. כי האמנו בזה, ואמרנו "אבל מה זה אומר באמת? איך אנחנו יוצרים את הדבר הזה?" וזה מתחבר אני חושבת לכאב עמוק של כל מעצב. איפה שהוא נמצא באיזושהי חברה – "איך אני באמת יוצר עכשיו שה-vision שלי יוביל את החברה קדימה?" ואני חושבת שהתהליך שעברנו פה הוכיח שאפשר לעשות את זה. [מוזיקה]

ליאור:            הילי, יבגני, ככה לסיום, אם מישהו עכשיו מקשיב ואומר… והשתכנע, כן? הוא הבין את האימפקט שזה עשה על מאנדיי ואת היכולת לשנות – חזרה שנייה ל"איך". מה הייתם אומרים לו, איפה מתחילים, על מה לחשוב כשמתחילים להוביל תהליך כזה של לחלום בלי גבולות?

הילי:              אז אני חושבת שהשלב הראשון זה קודם-כל להכיר בבעיה. לבוא ולהגיד "אני צריך שנייה לעצור מכל העבודה שלי ולתת מקום לדבר הזה." וגם אם זה תוך-כדי העבודה. גם אצלנו, זה לא שעצרנו עכשיו חודש ועבדנו רק על זה. עבדנו על זה תוך-כדי עבודה. פשוט בזמן החופשי שלנו, כי זה ריגש אותנו. אז לבוא ולהאמין שאתה באמת צריך לעשות מקום למשהו כזה. אני חושבת שהשלב השני זה באמת להתנתק. להתנתק רגע מהמגבלות, להתנתק ממה שקיים, לבוא ולהיות ב-mindset של חופש. השלב השלישי זה לעשות משהו שהוא ממש ממש גדול ולא מפונש, וממש בקונספט. כמו שאנחנו בלימודים עם קונספט, אותו הדבר, כאילו, לבוא ולעשות קונספטואלית איך דבר יכול להיראות, בלי שום קשר למה שאני חי ביומיום. ואז, השלב הרביעי זה להיות מסוגל לזרוק לפח. זאת אומרת, לבוא ולהגיד אוקיי, אני עשיתי, לא התאהבתי, הכול בסדר. זה לא מספיק טוב. או עשיתי, אני אוהב את זה, אבל… זה לא קורה. וזה יקרה, זה היה יכול להיגמר ככה בקלות, כן? אני חושבת שהשלב החמישי זה לעשות כמה פתרונות. זאת אומרת לבוא, וגם אם יש איזה קונספט אחד הוא יכול לבוא לידי ביטוי בכמה פתרונות, בכמה אופנים, ובעצם לתת את האופציה של בחירה.

[00:32:00]     והשלב השישי, שהוא הכי מרגש, זה לשתף. אבל איך לשתף? זאת אומרת, לבוא עם שלושה קונספטים ועכשיו לבוא ולהגיד הנה עשיתי, תמחאו לי כפיים – זה לא יעבוד. צריך לבוא ולחשוב איך בחברה של כל אחד מכם זה יכול לקרות. אצלנו זה עבד בתור prototype שהוא סרט. אני חושבת ש, כבר ציינתי את זה מקודם, ש-prototype הוא דבר חזק ל-designer. הוא עוזר לדברים להיראות אמיתיים. וכשדבר נראה אמיתי, זה נראה כאילו הוא מאוד מאוד נגיש ואפשרי. וזהו, ולגשת גם לפידבק עם ראש פתוח. זאת אומרת, אם יש אינפוטים, להגיד "זה מעולה". אתה מקבל ביקורת? מעולה, קיבלת ביקורת זה קורה, כאילו, גם אם זה ביקורת מאוד מאוד קשה, זה טוב, זה מדהים.

ליאור:            זה engagement.

הילי:              בטח.

ליאור:            נכון, זה מעורבות רגשית.

הילי:              זה גורם, זה אומר שהצלחת להפעיל משהו אצל הבן אדם השני.

יבגני:             אני רק אוסיף לזה שזה משהו שבעיניי מאוד חשוב לעשות בתחום של Product design. אני רואה המון מעצבים מתחומים של נגיד איור וכאלה, לוקחים פרוייקטי צד, שהם באים, עושים איורים לכיף שלהם, מעלים לאינסטגרם, "תראו איזה יופי", מקבלים על זה המון לייקים, זה עושה אותם מאושרים. גם ב-product, הדבר הזה חייב להיות. כאילו, לקחת פרוייקטי צד כאלה שהם עושים לך טוב עם עצמך, גם אם אתה בוחן קונספטים מאוד קטנים של UI קטן או בונה מוצרים ענקיים שבחיים לא יקרו – זה משהו שהוא, מקצועית מבגר אותך ומלמד אותך על מה אתה יכול לתרום לעולם ואיך אתה יכול לגרום לעולם להיות יותר טוב בדברים הקטנים שאתה עושה, גם אם לא ישתמשו בהם בחיים. יש אמנים שמציירים כל החיים למגירה ולא קורה עם זה כלום ואז הם נהיים גאונים מתישהו ביום אחד. אז חשוב לעשות את הדברים האלה, כי זה גם עושה אותך מאושר הדבר הזה, וגם בעצם הדבר הזה הוא חדשנות. כי שום דבר חדש לא יצא לא מ-vision. כאילו לא מישהו בא… יש דברים כאלה, אבל הם המעטים. שפיתחו את הטכנולוגיה, אמרו "אה, עכשיו בואו נעשה מזה כזה." בדרך-כלל יש איזשהו vision מטורף שמישהו משוגע או מישהו שאף אחד יכול להיות לא הסכים איתו שהוא עשה אותו, ואז מישהו מתישהו ראה את זה ואמר "וואו, זה גאוני. בואו ננסה לפתח כזה." כמו שהיום אנחנו רואים בסרטים הולוגרמות או דברים כאילו עתידניים ואנחנו אומרים "וואו, זה מדהים" כאילו. ואת רואה פיתוח למקומות האלה, אנשים מפתחים VR, מפתחים דברים כאילו שבאמת מקרבים אותנו לטכנולוגיה, לוויז'נים של אנשים שהם היו ההוגים של הרעיונות האלה. גם אם הם לא מקבלים את לקרדיט על זה או זה משהו שהם עשו נטו למגירה שלהם, זה דברים שיכולים לקרות. ואני אומר שאנחנו חייבים לעשות את זה to inspire people.

ליאור:            אני גם אוסיף ככה את מילות הסיכום שלי. אתה יודע, אתה דיברת על בגרות ואני חושבת, מקשיבה לשניכם ואני חושבת שזה מה שמשאיר את הילד בחדר, כן? כאילו, כשאני כותבת למגירה ולא כותבת מהמקום של "אוקיי, עומדים לקרוא את זה", אני מגיעה לאזורים חדשים במוח שלי. זה פשוט שנייה, זה המקום הזה שמשחרר את הביקורת ומשחרר את הפחד ממה יחשבו עליי ומה יחשבו על העיצוב שלי ומה יחשבו על המילים שלי ומה… זהו, זה אני, המגירה זה אני, כן? ומה זה המגירה? זה אני ביני לבין עצמי. האיור למגירה זה איור עבור הילדה שבי. ואני חושבת שבגלל זה, אם אני סוגרת את הסיבוב שהתחלנו, בגלל זה קראנו לפרק ולכלי הזה "לחלום בלי גבולות". כי בעצם בכולנו יש את ה… אתם יודעים, אם כל מי שהורה ומקשיב לזה ורואה את הילדים שלו זזים במרחב בלי פחד כי הם עוד לא מכירים את הפחד הזה, הם עוד לא פגשו את הביקורת הזאת, ויש את ה"וואי, איזה כיף לה, איזה כיף לה שהיא רואה דרקון בעננים ואיזה כיף לה שהאנטנה מזכירה לה חד-קרן" – סיפורים אמיתיים מיומנה של נעמי. וזאת הדרך להחזיר את זה לא רק לחיים האישיים אלא באמת למרחב העבודה שלנו, כן? וכמו שאמרתם, זאת הבשורה, בסוף זאת החדשנות וזה הכיף, וזה… גם פנימה וגם החוצה מאפשר משהו שהוא חדש ואחר.

[00:36:00]

הילי:              זה מגרש המשחקים שלנו.

ליאור:            נכון. זה מגרש המשחקים שלנו. ממש ככה. אז עם המילים האלה נסיים את הפרק. תודה הילי, תודה יבגני, וגם תודה לכל מי שככה הולך איתנו את כל הסדרה. שהתחילה לפני ימי הקורונה והמשיכה בקורונה והיה לנו ככה אירוע באמצע, ובאמת זו תקופה שככה נסגרת. ואני רק אזכיר שיש לנו קבוצת פייסבוק ויש לנו גם באתר פינה חדשה שנקראת Ask us anything. אז אם יש לכם שאלות על הפרק הזה, ליבגני, להילי או לכל אחד אחר אתם ממש מוזמנים. אנחנו בצד השני לענות. תודה הילי. תודה יבגני.

הילי:              תודה.

יבגני:             תודה לך ליאור. שגרמת לזה לקרות.

הילי:              תודה ליאור.

ליאור:            תודה שהאזנתם. [מוזיקה]