חצי הכוס של הצלחה

הכשלון הכי מפואר שלי עד היום הוא שסגרתי חברה שהגיעה בשיאה ל-40 עובדים.

אפשר להגיד שאני חוגג עשור של כשלונות. כמות הרעיונות שנשארו ברמת הטיוטה, הרעיונות שאופיינו לפרטי פרטים ולא נהפכו לפרויקטים, אלה שכן הפכו לפרויקטים שהתחלתי ולא סיימתי, והפרויקטים שהפכו למיזמים שלא הצלחתי למצוא להם לקוחות - פשוט לא נתפסת. מיזמים טכנולוגיים ולא טכנולוגיים, רעיונות נישתיים ורעיונות שאפתניים, הכל היה שם. המסקנה המשמעותית שיש לי מהמסע הזה הוא שיזמות זה דבר לא רציונלי. בלי בערה פנימית מעומק הבטן לא הייתי מסוגל להכוות כל פעם מחדש ולרצות להמשיך לנסות.

וינסטון צ׳רצ׳יל אמר פעם - ״הצלחה פירושה להכשל בכל פעם מחדש מבלי לאבד את ההתלהבות.״

בסוף, אחד הרעיונות שלי שהפכו לפרויקט שהפך למיזם הצליח להמריא ולהפוך לעסק בר קיימא שאיפשר לי להתקיים ממנו במשרה מלאה ולהמשיך להצמיח אותו יחד עם השותפים ובהמשך עם העובדים. 

ככה גיליתי שעל אף שאומרים שמכל כישלון לומדים, דווקא כשההצלחה מגיעה לומדים אפילו יותר. הקצב יותר גבוה והאתגרים מתפרסים על פני שטח רחב של תחומים. 

התוצאה נכון להיום היא שהמיזם שייך להיסטוריה. שילוב הגורמים שהביא את המיזם להצלחה - תנודות השוק והחלטות החברה - בשלב מסויים הביאו אותה גם לקריסה ולצמצום עד סגירה. אני לא קורא למיזם שלי כשלון, הוא הגיע רחוק מאוד יחסית, אבל הוא נעצר בדרך לפסגה גבוהה יותר שאליה שאפתי ולא הצלחתי להגיע.

ועדיין, אנחנו מסתכלים תמיד על השורה התחתונה, וכשמדברים איתי על המיזם שלי מתייחסים אליו כמיזם שנכשל.

בימים שאחרי המיזם הרהרתי במילה הזאת - כישלון. הרי איך אפשר לקרוא כך ל-4 שנים שבהם הקמתי מאפס וללא מימון חברה שהגיעה ל-40 עובדים ומעל מליון דולר הכנסה שנתית? מבחינתי זה פלא, זכות לחוות עוצמה כזו ומימוש עצמי ברמות הגבוהות ביותר. אחת התובנות שלי היא שהצלחה נמצאת תמיד על זמן שאול. הצלחה זה משהו שצריך לתחזק כל הזמן, והיא תלויה בהמון גורמים.

בכל שלב ביזמות וביצירת יש מאין אנחנו מגדירים לנו יעדים. החל משלב הרעיון הלא מגובש שנמצא לנו בראש, דרך העברת הרעיון לפס-ייצור, אפיון, פיתוח, הקמה, שיווק, צמיחה, וכו׳. כל שלב כזה הוא פסגה שעדיין לא כבשנו. וזה לא משנה אם אנחנו בשלב הרעיון המעורפל או שכבר הנפקנו את החברה בבורסה, בכל פעם שנכבוש יעד - מיד נסמן לעצמנו פסגה חדשה לכבוש. יש כאן אבסורד קטן, כי שיא ההתרגשות הוא דווקא בתחילת הדרך כשמפנטזים על היעד. כשמגיעים ליעד יש דממה גדולה. אין בו מחיאות כפיים או מדליה שמישהו מעניק לנו. אנחנו כמעט בלי לשים לב ובאופן טבעי מציבים את היעד הבא לכבוש. הרווחנו את המסוגלות לחלום על יעד גבוה יותר.

הכישלון - פירושו הפסגה שלא הצלחנו לכבוש, מכל השיקולים הכבדים והשונים שהפעלנו באותם רגעים. בין אם אלה בעיות מימון, בעיות אמון במוצר או ביכולת, ושאר האילוצים שמשפיעים עלינו. הקושי המנטלי שמופעל בכל יום ובכל רגע עלינו להמשיך להאמין ולפעול לקראת היעד שהצבנו הוא מאתגר ומצמיח בו זמנית. זו משימה כמעט בלתי אפשרית בכל יום מחדש. אולי בגלל זה אומרים שאחת התכונות החשובות להצלחה זו התמדה.

אני זוכר כל רעיון וכל מיזם שנכשלתי איתו, הם השאירו לי צלקות רגשיות קטנות. זה מחיר שכר הלימוד אם משכילים מספיק לעצור לנתח אחורנית וללמוד מכל כשלון (כי הצלחתי גם ליפול שוב לאותם בורות שחשבתי שלמדתי להתחמק מהם). 

ישנה גישה ידועה ביזמות הנקראת ״הכשל מהר״ - נסה להגיע לשוק עם מוצר הכי מהר שאתה יכול כדי לקבל פידבק ו״להכשל״ כדי שתוכל לעשות התאמות מחדש ולנסות שוב. מה ששוכחים לציין בשיטה זה שהוא מכיל תופעת לוואי בשם ״הכשל הרבה״ או יותר נכון - התכונן נפשית לזה שאתה הולך להכשל לא מעט. הכשלון דורש תעצומות נפש לא קטנות, זו משימה לא פשוטה להתגבר על כך שהכשלון לא מגדיר אותנו אלא רק עוזר לנו לבצע התאמה מדוייקת יותר בין מה שבראש שלנו למציאות בשטח. בין החלומות לאילוצים.

מי שלא מנסה לא נכשל. 

הכלים שרכשתי לאורך הזמן מכל הנסיונות מלווים אותי בכל אספקט בחיים שלי. היכולות שלי לנתח מצבים ולאסוף תובנות, היכולת לקבל החלטות והבטחון העצמי שעלה באים לידי ביטוי בכל יום מחדש בכל סיטואציה. 

זה בא לידי ביטוי בבחירות שאני מבצע, בעבודה, בזוגיות, בקשרים החברתיים, המשפחתיים, וכו׳.

אז אם אני יכול לספר משהו על הכשלונות שלי בהסתכלות לאחור אז אני מוקיר תודה על המסע שעברתי עד כה שהפך אותי למי שאני היום. על הגילוי העצמי וההתפתחות המטאורית שאני חווה בחיים. 

ישנה פילוסופיה יפנית בשם קינצוגי: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי. הם מאמינים שהשבור יפה יותר מהשלם - "וואבי סאבי"- היופי שבפגום. סביבה יש אמנות קינצוגי שלמה של כלי חרס עם שברים שהודבקו.

כך אני מרגיש היום. אני מסתכל קדימה, עם שאיפות מפוקחות ומטרות שהצבתי לעצמי, ומרגיש שלם הרבה יותר מתמיד.