בזמן שהכותרות בעולם חוזרות לעסוק בעימות ישיר בין ישראל לאיראן ובהסלמה אזורית, סטארטאפים ישראליים נדרשים לנהל לא רק את המוצר והצמיחה שלהם אלא גם נכס פחות מוחשי אך קריטי: האמון של משקיעים ולקוחות מעבר לים.

בשנים האחרונות חברות טכנולוגיה ישראליות כבר למדו לפעול תחת מציאות ביטחונית מורכבת. מאז אוקטובר 2023 הן מתמודדות עם גיוסי מילואים רחבים, אי יציבות אזורית וכותרות בינלאומיות קשות. אך העימות הישיר עם איראן מחזיר את השיח הגלובלי לשאלה רחבה יותר: לא רק כיצד חברות פועלות בזמן מלחמה, אלא עד כמה הפעילות העסקית בישראל נתפסת יציבה בטווח הארוך. עבור יזמים שמנהלים חברות גלובליות, זו כבר לא רק שאלה תפעולית אלא שאלה של תפיסה ואמון.

העימות הנוכחי מחזיר את הכלכלה הישראלית למצב של כוננות מתמשכת. כותרות בינלאומיות מדברות על הסלמה אזורית, תקיפות הדדיות ואי יציבות גיאופוליטית. עבור סטארטאפים ישראליים שפועלים בשווקים גלובליים, הכותרות הללו אינן רעש רקע. הן משפיעות ישירות על שיחות עם משקיעים, על תהליכי מכירה ועל קבלת החלטות של לקוחות מעבר לים.

בימים האחרונים מנכ"לים ישראלים נשאלים שוב עד כמה הפעילות מושפעת, כמה עובדים נקראו למילואים והאם קיימת תוכנית ברורה לרציפות עסקית במקרה של התרחבות העימות. אלו אינן שאלות דרמטיות אלא שאלות ניהול סיכונים לגיטימיות. אך האופן שבו חברה עונה עליהן קובע הרבה מעבר למידע הטכני.

ברגע שהקשר גיאופוליטי נכנס לתמונה, החברה אינה נבחנת רק דרך המוצר והצמיחה שלה אלא גם דרך תפיסת היציבות שלה. לכן בניית הנרטיב של החברה אינה מהלך תקשורתי אלא החלטה ניהולית. ובעיקר, זו החלטה שהחברה חייבת לקחת עליה בעלות. אם היזם אינו מנסח את הסיפור של החברה, השוק יעשה זאת במקומו דרך כותרות, הערכות וספקולציות.

שתי חברות יכולות לדווח על אותם נתוני צמיחה ועל אותה חשיפה תפעולית, אך אחת תיתפס כמי שנמצאת בסיכון והשנייה כמי שמנהלת סיכון. ההבדל נעוץ באופן שבו הסיפור מסופר ובנקודת המוצא שממנה הוא נבנה.

חברות רבות מגיבות לאירועים ביטחוניים מתוך צורך להסביר ולהרגיע. אך דווקא ברגעים כאלה האחריות של הנהלת החברה היא לא רק לענות על שאלות אלא להגדיר את מסגרת השיחה. כאשר חברה מאפשרת לכותרות להוביל את הדיון, היא מוצאת את עצמה בעמדת תגובה. כאשר היא מגדירה מראש את הנרטיב, היא נשארת בעמדת ניהול.

לעומת זאת, נרטיב אסטרטגי מתחיל במנגנונים. תשתיות ענן מבוזרות, צוותים גלובליים, תוכניות גיבוי ויכולת עבודה מרחוק אינם פתרונות חירום שנולדו השבוע. עבור רבות מחברות הטכנולוגיה הישראליות, אלו עקרונות עבודה בסיסיים.

כך למשל, סטארטאפ שמפעיל צוותי פיתוח בישראל לצד צוותים בארה"ב ובאירופה יכול להמשיך לעבוד כמעט ללא הפרעה גם כאשר חלק מהעובדים בישראל נקראים למילואים. חברה אחרת שמפעילה תשתית ענן במספר אזורים גיאוגרפיים יכולה להראות ללקוחות שלה שהשירות אינו תלוי בנקודה פיזית אחת. כאשר המסר בנוי סביב המנגנונים הללו, השיח משתנה: לא עוד "איך אתם שורדים את ההסלמה", אלא "כך אנחנו פועלים בסביבה משתנה".

שתיקה מוחלטת אינה אסטרטגיה. בעולם עסקי תחרותי, ואקום תקשורתי מתורגם במהירות לספק. כאשר לקוחות אמריקאים רואים כותרות על עימות עם איראן ואינם מקבלים מסר יזום מהחברה, הם משלימים את הפער בעצמם.

האיזון הנדרש מורכב אך הכרחי. אין צורך להפוך כל הופעה תקשורתית לדיון ביטחוני, אך גם אי אפשר להתעלם מהקשר שממנו פועלת החברה. שוק אמריקאי מצפה ליציבות, בהירות תפעולית ושקיפות. שוק אירופי רגיש יותר להקשר הרחב, אך גם הוא בוחן בראש ובראשונה אמינות. בכל מקרה, המסר חייב להיות מקצועי, מדוד ומגובה בעובדות.

יש כאן גם הזדמנות עמוקה יותר. בעולם שבו אי יציבות הופכת לנורמה גלובלית, היכולת לפעול תחת לחץ ולקבל החלטות במהירות אינה חולשה אזורית אלא יתרון תחרותי. סטארטאפים ישראליים שפועלים שנים במציאות מורכבת מחזיקים במיומנות הסתגלות שמעט ארגונים בעולם נדרשו לפתח באותה עוצמה. כאשר המיומנות הזו מתורגמת לנרטיב ברור, היא מייצרת ערך תדמיתי ועסקי כאחד.

גם קרנות הון סיכון נבחנות דרך אותה עדשה. קרן שממשיכה להוביל השקעות, לפרסם תזות ולהיות נוכחת בשיח גם בעיצומו של עימות אזורי ממצבת את עצמה כגוף בעל אופק ארוך טווח. לעומת זאת, היעלמות מהשיח עלולה לשדר הססנות דווקא כאשר יזמים מחפשים שותפים יציבים.

העימות הנוכחי עם איראן אינו רק אתגר ביטחוני. עבור ההייטק הישראלי הוא גם מבחן תודעתי. מי שמסתפק בהסברים נקודתיים יישאר בעמדת תגובה. מי שמבין שנרטיב הוא כלי ניהולי, יגדיר לעצמו מסגרת ברורה שבתוכה גם המציאות המורכבת מקבלת משמעות.

העולם ימשיך לשאול שאלות כל עוד האזור אינו יציב. השאלה האמיתית איננה רק מה התשובות, אלא מי מגדיר את המסגרת שבה הן נשמעות. יזם שממתין לשאלות פועל בעמדת תגובה. יזם שלוקח בעלות על הנרטיב מגדיר מראש כיצד החברה שלו נתפסת. בעולם שבו אמון הוא תנאי לצמיחה, שליטה בסיפור אינה מהלך תקשורתי. היא החלטה ניהולית.

יזמים/ות רבים בשלבי ה-Seed-Pre וה- Seed נוהגים לומר: "כשנגדל ויהיו לנו 30 עובדים,  נתחיל לדאוג לנהלים ולמבנה ארגוני. עכשיו אנחנו בסטטוס של יחידת קומנדו".

זו טעות עסקית. בדיוק כמו בבנייה של מגדל, היסודות והתשתיות הם אלו שקובעים כמה  קומות נוכל להעמיס על הבניין. אם תנסו לבנות את הקומה השנייה והשלישית (שלבי הצמיחה המואצת) על תשתית רעועה של "כיבוי שריפות", הארגון יתקע, או גרוע מכך, יקרוס  תחת העומס. 

הנה 7 דגשים לבניית תשתית ארגונית יציבה כבר מהשלבים הראשונים:

1. צוות הנהלה: לא תמיד אלו המייסדים  

צוות הנהלה נכון הוא לא בהכרח מי שהיה שם ביום הראשון. לפעמים נדרש גיוס מבחוץ כדי  למלא פערים עסקיים או ניהוליים. כשמגייסים להנהלה, הניסיון המקצועי הוא רק חצי  מהמשוואה – אתם חייבים לבחון התאמה תרבותית, התאמה לשאר חברי ההנהלה ויכולת  עבודה בתנאי אי-ודאות. מנהל מצוין מחברה גדולה עלול להיכשל בסטארטאפ אם הוא לא  מסוגל להיות on-Hands ולייצר סדר מתוך כאוס. 

2. הגדרות תפקיד וממשקים: העלאת פרודקטיביות  

בצוות קטן, כולם עושים הכל. אבל ככל שצומחים, חוסר בהירות בהגדרות התפקיד הופך  למתכון בטוח לכפילויות, חורים בעשייה ופוליטיקה ארגונית מיותרת. הגדרות תפקיד ברורות  מאפשרות לאנשים להתמקד בעבודה ונותנות להם את הביטחון ש"רואים אותם". כשעובד יודע בדיוק מה תחומי האחריות שלו ואיך הוא מסתנכרן עם האחרים, הצורך בחיכוך פוחת  והפרודוקטיביות עולה. 

3. Onboarding: גיוס עובדים לא מסתיים בחתימה 

הטעות הנפוצה היא לחשוב שהגיוס נגמר בחתימת החוזה. זריקת עובד למים ללא הכוונה  ברורה, הגדרת תפוקות וממשקי עבודה, היא פגיעה ישירה ב - ROI שלכם. עובד שלא מוצא  את הידיים והרגליים יעזוב כשיתאפשר לו. הנזק יבוא לידי ביטוי גם בכסף (עלויות גיוס,  אובדן זמן פיתוח, בזבוז שוב על זמן למידה של עובד) וגם במשאבי זמן שלכם (השקעת זמן בחיפוש עובד, בראיונות, בהכשרה). בנוסף כל שינוי בסטארטאפ קטן, משפיע ומעביר מסר שלילי לכל העובדים. 

4. פיטורין: לחתוך הפסדים בזמן 

כבר פיטורין? כן. חלק מהטעויות הרבות שנעשות בתחילת הדרך הן גיוסים לא נכונים. חלק  אי אפשר היה למנוע וחלק אפשר היה, אבל זה לא משנה. אמנם פיטורין זה לא נעים, אבל זה חלק מבניית תשתית ארגונית מתאימה. אם זיהיתם שעובד או מנהל מייצר תרבות רעילה או שהביצועים לא תואמים את קצב הצמיחה - בצעו את התיקון מוקדם. זה קריטי לשמירה 

על יציבות הצוות שנותר. גיוס לא מתאים הוא טעות יקרה, אבל לדחות את הפיטורין, יקר  בהרבה.  

5. מעבר מאינטואיציה למערכות (Scalability)

בצוות של 3-4 אנשים, הכל עובר בשיחות  מסדרון. בצוות של 10 ומעלה, המידע מתחיל ללכת לאיבוד. בנייה וכתיבה של נהלי עבודה היא לא בירוקרטיה, אלא הבסיס ל - Scale. 

6. פגישות ו'טקסים': יותר מסנכרון טכני 

פגישות צוות וחברה הן לא רק כלי לעדכונים מקצועיים. הן ה"טקסים" שמייצרים חיבור, שייכות ושותפות למטרה. אל תדברו רק על טכנולוגיה; צרו זמן ללמידה, לעצירה ולחיבור אישי. זה מה שמחזיק את הצוות יחד כשהלחץ עולה. 

7. המסע המואץ: מיזם למנכ"ל 

בעולם התאגידי, המעבר מניהול ביצועי להנהגה לוקח 15 שנה. בסטארטאפ, יש לכם 15  חודשים. המיינדסט שלכם חייב להשתנות: מהיזם שחולם ומבצע, למנהיג שבונה מערכות  ומנהל מנהלים. הצמיחה של הארגון נעצרת בדיוק במקום שבו נעצרת הצמיחה האישית  שלכם. 

בשורה התחתונה :המוצר שלכם אולי פורץ דרך, אבל האם הארגון שלכם בנוי לתמוך בהצלחה שלו? תשתית ארגונית היא לא Nice to have , היא המנוע שיאפשר לכם לצלוח את קפיצות הגדילה הבאות. 

על הכותבת: ליאת פלד היא יועצת ארגונית אסטרטגית עם מעל ל- 20 שנות ניסיון בייעוץ למנהלים  בסטארטאפים ובחברות גלובליות בתהליכי שינוי וצמיחה. מרצה ומנטורית במרכז היזמות באוניברסיטת תל אביב.

מפגש שאלות ותשובות שבו דיברנו על כל מה שמעסיק אתכם.ן בימים אלה – האם משהו השתנה באסטרטגיית ההשקעה של אנג׳לים או קרנות מאז כניסת הAI?

מה הציפיות כיום מפאונדרים.ות שמגייסים סיבובים מוקדמים? ואיך משקיעים מצפים שפאונדרים.ות יתנהלו בזמן המלחמה? בסשן השתתף אמיר שבט, משקיע ויזם.

אחרי שהשתחררתי מחובלים, יצאתי לטיול הגדול. באחד הערבים ישבתי עם השותף שלי וראינו את “הכרישים”. דמיינו איך אנחנו חוזרים לארץ, פותחים עסק, נכנסים לחדר עם משקיעים, מספרים סיפור טוב, ויוצאים משם עם צ’ק בדרך לכבוש את העולם.

רק שבמציאות זה נראה אחרת לגמרי: לא רק שלא אמרו לי “תודה על ההזדמנות, אני בחוץ” - בהרבה מקרים פשוט התעלמו. קפצתי למים העמוקים והמציאות לימדה אותי בקצב שלה: לקח לי 47 משקיעים שונים כדי לקבל את ה”כן” הראשון לסטארטאפ שלי, ועוד 145 כדי לסגור סיבוב פרה-סיד של מיליון דולר ב־2025.

 אני לא מגיע מרקע טכנולוגי או מיחידה טכנולוגית, התחלתי בלי נטוורק ובלי קשר לעולם הסטארטאפים, ולכן אני מרגיש מחויב לשתף את מה שלמדתי בדרך - בצורה פרקטית, עם מספרים, ובלי לייפות, כדי להמחיש לכל מי שקורא - שכל אחד יכול!

מצב שוק הפרה-סיד ב־2026 - למה הכול מרגיש איטי יותר, ולמה זה לא רק בראש שלך

בשנים האחרונות התרגלנו לשפה שבה “יש כסף בשוק”. המשפט הזה עדיין נכון טכנית, אבל הוא מטעה מעשית. יש כסף, אבל הוא זורם הרבה יותר בזהירות ובצורה הרבה יותר מרוכזת. התופעה שחוזרת שוב ושוב היא שהמון מההון הולך למעט חברות שנראות כמו “הימור בטוח יחסית”, בזמן שהרבה חברות טובות נדרשות לעבוד קשה יותר כדי להפוך ל”ברורות” מספיק.

כדי להבין את התחושה הזאת, שווה להסתכל על מה שקרה בשוק הרחב: לפי Crunchbase, ב־2025 כמעט 60% מההון הלך לחברות ענק שגייסו $100M ומעלה, וחלק משמעותי עוד יותר נשאב לעסקאות סופר גדולות. במילים אחרות: לא חסר כסף, אבל הוא לא מחולק בצורה שווה. כשהעליון בולע נתח כל כך גדול, השכבות המוקדמות מרגישות מיד את ההידוק.

בפרה-סיד זה מתבטא בצורה מאוד פרקטית. Carta למשל מציגים מגמה שבה סיבובים קטנים נעשו נפוצים יותר, והרבה מהם נסגרים מתחת ל־$1M. גם ברבעון האחרון של 2024 כ 44% מהעסקאות היו מתחת ל־$250K, והתחושה היא של “אוספים את הסיבוב” במקום “סוגרים סיבוב”.

וזה מתחבר לסיבה המרכזית למה סיבובים נסגרים לאט יותר: האנג’לים והמשקיעים המוקדמים לא בהכרח פחות רוצים לקחת סיכון, אבל הם יותר מודעים למחיר של טעות. בשנים של כסף זול, הטעות הייתה “עוד השקעה שלא המריאה”. היום הטעות מרגישה כמו “תקועה לי הקצאה”, והיא גם מגיעה בתקופה שבה כולם חושבים על המשך הדרך - האם החברה תצליח לגייס סיד, ובאיזה תנאים.

אז מי כן מצליח למשוך הון מוקדם גם עכשיו? בדרך כלל מי שמגיע עם משהו שאפשר להחזיק ביד: הוכחת ביקוש ראשונה, יתרון הפצה ברור, או תזה חזקה שמסתדרת עם איפה שהעולם הולך. זה לא חייב להיות “גדול” בשלב הזה, אבל זה חייב להיות אמיתי.

המינימום הנדרש לפני שיוצאים לסיבוב - מוכנות שלא נראית יפה, אבל אמינה

בשלב הזה הרבה יזמים נופלים לאותה מלכודת: הם משקיעים המון אנרגיה בלספר את הסיפור, אבל מעט מדי אנרגיה בלבנות את החומר שהסיפור נשען עליו. וזה מובן - כי קל יותר ללטש דק מאשר לייצר עוד 10 שיחות לקוח, או לחזור עם תשובות מדויקות על “למה זה כואב”, או להראות רצף קטן של הוכחות שקרה משהו אמיתי בעולם.

וכאן חשוב ליישר קו: מבחינת הפיץ’ אין באמת צורך להמציא את הגלגל. יש מבנה די קבוע שבו דקים טובים מספרים את הסיפור, והוא עובד בדיוק בגלל שהוא מוכר למשקיעים (תבקשו מגוגל או הצ׳אט). כשאתה נשאר בתוך מבנה אחיד, אתה נותן לו לקרוא מהר, להבין מהר, ואז להגיע לדבר היחיד שמעניין אותו: לשאול את השאלות שהוא צריך כדי להחליט אם שווה לו להעמיק. המטרה של דק טוב היא לא לענות על כל דבר, אלא לספר סיפור קצר וברור, להשאיר מקום לסקרנות, ואז להרוויח את השיחה.

אבל פה בדיוק מגיע הפספוס הגדול: דק הוא רק כלי המחשה. הוא לא המציאות. הוא החלון שאתה פותח למשקיע כדי שיראה משהו אמיתי קורה, או לפחות רמז ברור לזה שמשהו עומד לקרות. ולכן לפני שיוצאים לסיבוב, אני מחפש “מינימום אולימפי” - שלושה רכיבים שחייבים לשבת בתוך הדק בצורה חדה, כי הם בעצם העדות שהעבודה נעשתה. בלי זה, גם דק מצוין נשאר מצגת יפה.

משפט בעיה חד - ברור, פרקטי, ומדיד

רוב הבעיות בדקים מתחילות מזה שהבעיה כתובה כמו סיסמה. “שוק לא יעיל”, “תהליך מסורבל”, “ללא שקיפות”. אלה מילים שאפשר להסכים איתן, אבל אי אפשר להרגיש אותן. משקיע לא יכול לבנות על זה החלטה.

משפט בעיה טוב, בעיניי, צריך להחזיק שלושה חלקים באותה נשימה:
מי השחקן המדויק - ה־ Ideal Customer Profile שלנו, לא “עסקים” ולא “חברות”, אלא מי הפרסונה בדיוק ובשאיפה לכלול גם כמה מהם (רמז לשוק הבעיה).
מה לא עובד אצלו היום - לא ברמת רעיון, אלא ברמת פעולות: מה הוא מנסה לעשות, איפה הוא נתקע, ומה הוא נאלץ לעשות במקום.
וכמה זה עולה - בכסף, או באובדן מהותי שאפשר לתרגם לכסף: זמן צוות, החזרות, טעויות, אובדן הכנסות, סיכון.

דוגמה: ״5,000 מנהלות תפעול בארגוני לוגיסטיקה בישראל מבזבזות 12 שעות בשבוע על הזנה ידנית של קבלות למערכות ניהול ישנות, וזה עולה לחברה כ־$3,500 בחודש״

כדי לכתוב משפט כזה חייבים לצאת לשטח ולעשות דיסקאברי: לשבת עם לקוחות, לשאול שאלות בלי להוביל אותם, ולחפש חזרתיות. ואז, אחרי כמה שיחות, אתה לא “ממציא” משפט בעיה - אתה מזקק אותו מתוך המציאות. זה ההבדל בין ניסוח שמרגיש יפה לבין ניסוח שמרגיש נכון.

צוות - לא כמניפסט אישי, אלא כתשובה מדויקת ל”למה אתם”

אני רואה שוב ושוב צוותים שמתארים את עצמם כמו קורות חיים מורחבים: כולם “חזקים”, כולם “הובילו”, כולם “עשו”. זה לא מזיק, אבל זה גם לא מקדם מספיק. כי השאלה שמשקיע באמת שואל על צוות היא לא “האם הם מוכשרים”, אלא “האם הם האנשים הנכונים למשימה הזאת”.

פה עוזר לחשוב על זה כפירמידה.

הבסיס הוא האינדיבידואלי: כן, חשוב מי כל אחד ומה הניסיון שלו. אבל זה רק הבסיס.

הרמה הבאה היא הצוות כיחידה: למה אתם טובים יחד? אם עבדתם ביחד עשור, אם אתם משלימים אחד את השני, אם יש ביניכם אמון, אם כבר עברתם משברים ביחד - זה יתרון אמיתי כי זה מוריד סיכון ביצועי. הסיבה השנייה שבגינה סטארטאפים נסגרים היא שהצוות לא מחזיק.

ואז מגיע קצה הפירמידה - וזה החלק שממנו צריך לגזור את הכול: למה אתם דווקא לנושא הזה. בשאיפה חוויתם את הבעיה על בשרכם, או שיש לכם גישה ייחודית לשוק, לערוץ הפצה, לדאטה, או להבנה מקצועית שמישהו מבחוץ לא יכול לשכפל בקלות. כאן נכנסים גם אלמנטים של יתרון תחרותי: לא רק “אנחנו טובים”, אלא “אנחנו טובים לזה”.

דוגמה: ״עבדנו יחד במייקרוסופט כצוות מעל עשור, בנינו יחד מוצר והצמחנו אותו למליון משתמשים בשנה הראשונה, עם חלוקת תפקידים ברורה, ובמהלך התקופה חווינו את ה(בעיה) מבפנים: אחד ניהל אותה ביום יום, והשני בנה את הכלים שפתרו אותה בקנה מידה״.

כשזה כתוב נכון בדק, זה לא נשמע כמו “אנחנו תותחים”. זה נשמע כמו “הסיבה שהדבר הזה יכול לקרות דווקא אצלנו היא X”.

טראקשן - ההוכחה שיש כאן כאב בוער, ושיש כסף בצד השני

אם הייתי צריך לבחור רכיב אחד שעושה את ההבדל בגיוס פרה-סיד - זה טראקשן. לא כי כולם צריכים להגיע עם מספרים של סיד, אלא כי טראקשן הוא הדרך היחידה להראות שהבעיה שכתבתם באמת קיימת, ושיש מספיק דחיפות כדי שמישהו יעשה משהו בפועל.

הצורה הכי חזקה כמובן היא לקוח משלם. אבל טראקשן לא מתחיל ונגמר בכסף. הוא מתחיל מוקדם יותר: שיחות ולידציה, ציטוטים חדים של לקוחות, פיילוטים עם החלטה קרובה, שימוש שחוזר, או אפילו רשימת המתנה שצמחה בגלל כאב מאוד ספציפי.

נקודה נוספת חשובה היא לא רק שהצלחתם להביא אנשים לדבר איתכם, להיכנס לפיילוט, או אפילו לשלם - אלא מה קורה אחרי שהם נוגעים במוצר. הצד השני של המטבע הוא אימפאקט מדיד: האם הפתרון שלכם באמת משנה משהו שאפשר למדוד אצל הלקוח, ובקצב שמצדיק שינוי התנהגות. פה בדיוק מתחילה להיווצר גם התשובה הכי חשובה לתחרות: למה לבחור בכם על פני מה שכבר קיים. אם אתם יכולים להראות שהמוצר מקצר זמן, מוריד עלות, מצמצם טעויות, או מייצר תוצאה טובה יותר בצורה עקבית - ובצורה שהלקוח מרגיש מהר - אתם לא רק מוכיחים “יש ביקוש”, אתם מוכיחים “יש יתרון”.

דוגמה: ״ב־60 ימי בטא, מתוך 18 שיחות דיסקאברי נכנסנו ל־6 פיילוטים, 3 מהם כבר חווים שיפור של 25% במכירות שלהם וצפויים להתחיל לשלם את החוזה ברבעון הבא שסכומם עומד על $100k״.

וזה המקום שבו דק הופך לכלי אמיתי. לא כלי שמספר “מה יהיה”, אלא כלי שמראה “מה כבר התחיל לקרות”, ומה בדיוק אתם עושים כדי לגרום לזה לקרות שוב, בקצב גבוה יותר.

בסוף, שלושת החלקים האלה - בעיה, צוות, טראקשן הופכים את השיחה עם משקיע משיחה על דמיון לשיחה על מציאות. ומשם, הרבה יותר קל להתקדם.

בחלק השני נדבר על מהלך הסיבוב עצמו, ועל חמשת השלבים מהרגע שפונים למשקיע ועד ההשקעה. 

על הכותב: אלון שרייר הוא מנכ"ל ומייסד-שותף של Bazarr.ai, סטארטאפ שפיתח סוכן AI שמייצר עסקאות סיטונאיות בין ספקים לקמעונאים ומייעל תהליכי רכש מורכבים. לפני הקמת החברה שירת בחובלים בתפקידי פיקוד, ובהמשך בנה וניהל פעילות איקומרס, רשתות ספקים ותהליכי מכירה מבוססי נתונים בשווקים כמו ארה"ב וישראל. אלון מתמחה בבניית מנועי גו-טו-מרקט בשלבים מוקדמים, יצירת טרקשן ללא תקציבי שיווק גדולים, והובלת תהליכי גיוס פרה-סיד מול אנג'לים ומיקרו-קרנות, תוך שימוש במשפכים מדידים, ניסויי מסרים ושיטות עבודה פרקטיות מהשטח.