בזמן שהכותרות בעולם חוזרות לעסוק בעימות ישיר בין ישראל לאיראן ובהסלמה אזורית, סטארטאפים ישראליים נדרשים לנהל לא רק את המוצר והצמיחה שלהם אלא גם נכס פחות מוחשי אך קריטי: האמון של משקיעים ולקוחות מעבר לים.

בשנים האחרונות חברות טכנולוגיה ישראליות כבר למדו לפעול תחת מציאות ביטחונית מורכבת. מאז אוקטובר 2023 הן מתמודדות עם גיוסי מילואים רחבים, אי יציבות אזורית וכותרות בינלאומיות קשות. אך העימות הישיר עם איראן מחזיר את השיח הגלובלי לשאלה רחבה יותר: לא רק כיצד חברות פועלות בזמן מלחמה, אלא עד כמה הפעילות העסקית בישראל נתפסת יציבה בטווח הארוך. עבור יזמים שמנהלים חברות גלובליות, זו כבר לא רק שאלה תפעולית אלא שאלה של תפיסה ואמון.

העימות הנוכחי מחזיר את הכלכלה הישראלית למצב של כוננות מתמשכת. כותרות בינלאומיות מדברות על הסלמה אזורית, תקיפות הדדיות ואי יציבות גיאופוליטית. עבור סטארטאפים ישראליים שפועלים בשווקים גלובליים, הכותרות הללו אינן רעש רקע. הן משפיעות ישירות על שיחות עם משקיעים, על תהליכי מכירה ועל קבלת החלטות של לקוחות מעבר לים.

בימים האחרונים מנכ"לים ישראלים נשאלים שוב עד כמה הפעילות מושפעת, כמה עובדים נקראו למילואים והאם קיימת תוכנית ברורה לרציפות עסקית במקרה של התרחבות העימות. אלו אינן שאלות דרמטיות אלא שאלות ניהול סיכונים לגיטימיות. אך האופן שבו חברה עונה עליהן קובע הרבה מעבר למידע הטכני.

ברגע שהקשר גיאופוליטי נכנס לתמונה, החברה אינה נבחנת רק דרך המוצר והצמיחה שלה אלא גם דרך תפיסת היציבות שלה. לכן בניית הנרטיב של החברה אינה מהלך תקשורתי אלא החלטה ניהולית. ובעיקר, זו החלטה שהחברה חייבת לקחת עליה בעלות. אם היזם אינו מנסח את הסיפור של החברה, השוק יעשה זאת במקומו דרך כותרות, הערכות וספקולציות.

שתי חברות יכולות לדווח על אותם נתוני צמיחה ועל אותה חשיפה תפעולית, אך אחת תיתפס כמי שנמצאת בסיכון והשנייה כמי שמנהלת סיכון. ההבדל נעוץ באופן שבו הסיפור מסופר ובנקודת המוצא שממנה הוא נבנה.

חברות רבות מגיבות לאירועים ביטחוניים מתוך צורך להסביר ולהרגיע. אך דווקא ברגעים כאלה האחריות של הנהלת החברה היא לא רק לענות על שאלות אלא להגדיר את מסגרת השיחה. כאשר חברה מאפשרת לכותרות להוביל את הדיון, היא מוצאת את עצמה בעמדת תגובה. כאשר היא מגדירה מראש את הנרטיב, היא נשארת בעמדת ניהול.

לעומת זאת, נרטיב אסטרטגי מתחיל במנגנונים. תשתיות ענן מבוזרות, צוותים גלובליים, תוכניות גיבוי ויכולת עבודה מרחוק אינם פתרונות חירום שנולדו השבוע. עבור רבות מחברות הטכנולוגיה הישראליות, אלו עקרונות עבודה בסיסיים.

כך למשל, סטארטאפ שמפעיל צוותי פיתוח בישראל לצד צוותים בארה"ב ובאירופה יכול להמשיך לעבוד כמעט ללא הפרעה גם כאשר חלק מהעובדים בישראל נקראים למילואים. חברה אחרת שמפעילה תשתית ענן במספר אזורים גיאוגרפיים יכולה להראות ללקוחות שלה שהשירות אינו תלוי בנקודה פיזית אחת. כאשר המסר בנוי סביב המנגנונים הללו, השיח משתנה: לא עוד "איך אתם שורדים את ההסלמה", אלא "כך אנחנו פועלים בסביבה משתנה".

שתיקה מוחלטת אינה אסטרטגיה. בעולם עסקי תחרותי, ואקום תקשורתי מתורגם במהירות לספק. כאשר לקוחות אמריקאים רואים כותרות על עימות עם איראן ואינם מקבלים מסר יזום מהחברה, הם משלימים את הפער בעצמם.

האיזון הנדרש מורכב אך הכרחי. אין צורך להפוך כל הופעה תקשורתית לדיון ביטחוני, אך גם אי אפשר להתעלם מהקשר שממנו פועלת החברה. שוק אמריקאי מצפה ליציבות, בהירות תפעולית ושקיפות. שוק אירופי רגיש יותר להקשר הרחב, אך גם הוא בוחן בראש ובראשונה אמינות. בכל מקרה, המסר חייב להיות מקצועי, מדוד ומגובה בעובדות.

יש כאן גם הזדמנות עמוקה יותר. בעולם שבו אי יציבות הופכת לנורמה גלובלית, היכולת לפעול תחת לחץ ולקבל החלטות במהירות אינה חולשה אזורית אלא יתרון תחרותי. סטארטאפים ישראליים שפועלים שנים במציאות מורכבת מחזיקים במיומנות הסתגלות שמעט ארגונים בעולם נדרשו לפתח באותה עוצמה. כאשר המיומנות הזו מתורגמת לנרטיב ברור, היא מייצרת ערך תדמיתי ועסקי כאחד.

גם קרנות הון סיכון נבחנות דרך אותה עדשה. קרן שממשיכה להוביל השקעות, לפרסם תזות ולהיות נוכחת בשיח גם בעיצומו של עימות אזורי ממצבת את עצמה כגוף בעל אופק ארוך טווח. לעומת זאת, היעלמות מהשיח עלולה לשדר הססנות דווקא כאשר יזמים מחפשים שותפים יציבים.

העימות הנוכחי עם איראן אינו רק אתגר ביטחוני. עבור ההייטק הישראלי הוא גם מבחן תודעתי. מי שמסתפק בהסברים נקודתיים יישאר בעמדת תגובה. מי שמבין שנרטיב הוא כלי ניהולי, יגדיר לעצמו מסגרת ברורה שבתוכה גם המציאות המורכבת מקבלת משמעות.

העולם ימשיך לשאול שאלות כל עוד האזור אינו יציב. השאלה האמיתית איננה רק מה התשובות, אלא מי מגדיר את המסגרת שבה הן נשמעות. יזם שממתין לשאלות פועל בעמדת תגובה. יזם שלוקח בעלות על הנרטיב מגדיר מראש כיצד החברה שלו נתפסת. בעולם שבו אמון הוא תנאי לצמיחה, שליטה בסיפור אינה מהלך תקשורתי. היא החלטה ניהולית.