על הפן האופרטיבי שבעיצוב המשרד

Startup For Startup

 

ליאור:            היי רועי.

רועי:              שלום ליאור.

ליאור:            היי כולם. הגעתם ל-Startup for Startup, הפודקאסט שבו אנחנו חולקים מהניסיון, מהידע והתובנות שלנו כאן במאנדיי.קום וגם מחברות אחרות, והוא מיועד לכל מי שסטארט-אפ מדבר אליו, לא משנה באיזה כיסא הוא יושב ברגעים אלו. [מוזיקה]. לפני שנצלול לנושא של היום רק נזכיר לכם שיש לנו קבוצת פייסבוק שנקראת Startup for Startup. שם תוכלו למצוא אותנו ואת האורחים שלנו ומאוד נשמח לראות אתכם. בפרק 46 דיברנו על האתגר וההזדמנות שאנחנו מזהים בעיצוב מרחב עבודה, ועל התפקיד שעיצוב משרד ממלא בשמירה על תרבות ארגונית. התמקדנו בפרק בערכים מרכזיים ובביטוי שלהם, אבל פחות נגענו בשאלות אופרטיביות ובמה נדרש הלכה למעשה כדי לבצע שינויים והתאמות בתדירות כל-כך גבוהה במרחב הפיזי. אז הפרק של היום כמו כל פרק הוא יעמוד בפני עצמו, אבל אני ממש ממליצה להאזין קודם לפרק 46 ורק אז לחזור אלינו. אז למי שחזר אלינו, ברוכים החוזרים. היום נתמקד בפן האופרטיבי, ובעצם בכל מה שלמדנו ממעבר של משרד שלישי בתוך פחות משלוש שנים. והקו שינחה הפעם הוא דווקא אתגרים משמעותיים ובעיות שגילינו בתוך scale. ולטובת העניין הצטרף אלינו היום אוריאל וייס. שזכור לרבים מאיתנו מהפרק על ה-GDPR. שהוא ה-Head of Operations שלנו כאן במאנדיי.קום.

רועי:              היי.

ליאור:            היי אוריאל.

אוריאל:          כאילו, הכי לא קשור GDPR ל-facilities, אבל בכל זאת.

ליאור:            ככה זה כשאתה Head of Operations, אתה…

אוריאל:          כנראה, כן.

ליאור:            זה אולי לא השני הכי הזויים שלך, נכון? אם תחשוב על קצוות יותר קיצוניים-

אוריאל:          כנראה שיש יותר קיצוניים.

ליאור:            טוב. אז באמת ציינו כבר בפרק הקודם, ואמרתי גם עכשיו, שבאמת תוך שלוש שנים עברנו שלושה משרדים, והאמת שבימים אלה ממש אתה כבר עובד על המעבר הבא שלנו. אז בוא ספר לנו על זה רגע בכמה מילים. על המעברים ועל העתיד ועל למה, למה זה נראה ככה.

אוריאל:          למה זה נראה ככה, כי זו חברה שגדלה מהר. וגדלה, אקספוננציאלית זה אומר שהאתגרים של space הם מאוד משמעותיים, גם בארץ וגם באתרים אחרים. מחברה שהתחילה בדירה ברוטשילד ועברה ל-400 מטר בטיומקין, היום אנחנו על 3000 ומשהו מטר במגדל סונול. נאבקים כל הזמן בלמצוא עוד space בבניין, כי אנחנו גדלים מהר מאוד, אנחנו כל הזמן צריכים גם לתכנן שנה ושנתיים קדימה. ועכשיו אני מקווה שיהיה לנו שקט לכמה שנים במעבר הבא שכבר הולך לתת לנו קצת רווחה מהבחינה הזאתי.

רועי:              הולך להיות המון קומות.

אוריאל:          כן, המון.

ליאור:            מה זה המון?

אוריאל:          כרגע אנחנו מדברים על 15 קומות-

ליאור:            וואו.

אוריאל:          שאת חלקן נקבל ב-day one. חלקן יכו לנו, חלקן נעשה sublease-

ליאור:            deployment חלקי, והדרגתי.

רועי:              כן. זה תכנון לטווח ארוך, זה לא שנקבל את הכול ב-day one.

אוריאל:          זאת הייתה הכוונה, זאת אומרת, המטרה העיקרית הייתה לאפשר לנו להוריד את הסד הזה של עוד פעם נתקענו בלי space ועכשיו צריך להזיז דייר או למצוא עוד קומה או לחכות או להצטופף במקום שאנחנו כבר לא יכולים להצטופף.

ליאור:            מה זיהינו לצערנו כשעברנו לסונול?

אוריאל:          פה התחלנו עם קומה אחת, וזה היה נראה ענק. ומהר מאוד הבנו שזה הולך להיגמר בתוך פחות משנה. אחרי שנה היינו צריכים כבר לקחת המון קומה ולקחנו אחרי זה גם עוד חצי קומה, ועכשיו אנחנו לוקחים עוד חצי קומה ועוד קומה. הכול פה מאוד מאוד מהיר, מאוד מאוד דינאמי, אנחנו קצת מצאנו את עצמנו גדלים מהר מכפי שיכולנו לחשוב בכלל.

ליאור:            לתוך מגבלות של בניין.

אוריאל:          כן, ואז אתה מוצא את עצמך עם תקרת זכוכית, כי הבניין הוא כבר מלא בדיירים, ואתה צריך להזיז, וזה לא פשוט, מכל הבחינות. וזה מאבק שהוא מאבק יומיומי, ואחד הדברים שהיו לנו חשובים – נדבר על זה אחרי זה בהקשר של המדרגות – זה גם לא לקחת כל space שיש בבניין. עשיתי את זה בעבר בחברה אחרת, זה יכול ממש לפורר את החברה כשאתה מפוזר על-פני כל הבניין, אתה לא נפגש אפילו במעלית, כי יש high zone ו-low zone, אז אפילו את ה-small talk של המעלית אין לך. אז היה חשוב לנו לעשות קומות רצופות, זה מכתיב שתי אופציות, הקומה מלמטה או הקומה מלמעלה. מה שהציב הרבה מאוד קשיים. אז את האתגר הזה ניסינו לפתור ובעצם במשרד הבא אנחנו אמורים להיות פטורים מהחשש הזה שלא יהיה לנו לאן לגדול.

רועי:              כן, עכשיו, אמרת שזה insight, זה insight לגודל שלנו. אני חושב שבהתחלה זה יותר קל ויותר קשה מבחינה מסוימת. כלומר, אין חיזוי. כאילו, היום אנחנו יודעים איך נגדל. יש תוכנית לשנתיים קדימה, אנחנו יודעים, כאילו, איכשהו אנחנו גם ככה קולעים בערך, אז יש לנו יציבות מסוימת וכסף לבוא ולתכנן רחוק. בהתחלה, כשלא היה לא כסף ולא את היציבות הזאתי אז לפחות מה שיש זה את זה שהשוק פשוט יותר. כלומר, למצוא דירה שהיא פי שתיים, אז בסדר, לוקחים כמה שולחנות, כמה זה, מעבירים, וזה יכול להיות גם מאוד מהר. היום לקחת את כמות ההשקעה והכסף שכן שפכנו פה בשלוש קומות האלה, ללא יודע מה, כל ה-facilities שיש פה,

[00:05:00]      העיצוב, ה… יש פה המון השקעה. ולהגיד טוב, כל פעם, כל שנתיים ככה למחוק את הדבר הזה, אז זה גם כואב. וגם זה מייצר חוסר יציבות לחברה, וגם אין real estate. כאילו, אנחנו צריכים לקחת עכשיו חצי בניין? כמה חצאי בניין יש? צריך לחשוב הרבה מראש, צריך כאילו… אז אני חושב שזה בא עם הגיל. כלומר, זה טיפ שהוא לא “טוב, תיקחו פי שתיים כשאתם תהיו קטנים.”

ליאור:            דווקא… זה לא טיפ, אבל אני אומרת, התובנה בעיניי היא שיש שינויים שרק אחרי שאתה מתחיל לעשות שינוי אתה מבין שאתה צריך להיערך לשינוי הבא וה-scale כל הזמן דורש ממך לשאול שאלות קדימה. ונראה לי שהטעות פה הייתה שהסתכלנו לטווח קצר מדי.

רועי:              אולי אם אני כן צריך לתת-

ליאור:            לקמפל את זה לתוך…

רועי:              לקמפל את זה לתוך סטארט-אפים בהתחלה, תבינו תבין מה הצעד הבא ותראו מתי אתם צריכים להיערך אליו מראש. אצלנו אנחנו עשינו את זה, וזה אומר שכל פעם שעברנו משרד, שבוע אחרי זה מצאתי את עצמי הולך ורואה עוד פעם משרדים. למה? כי כל פעם צריך-

ליאור:            לייצר את הצעד הבא.

רועי:              טיפה אחורה בזמן. כאילו, צריך יותר זמן לכל גודל שהוא גדול יותר.

אוריאל:          זה גם תהליכים שלוקחים זמן, אתה לא יכול ברגע… כמו שרועי אמר, אתה צריך את ה-space, אתה צריך למצוא אותו, אתה צריך לחכות, אם יש שם דייר שהוא יעזוב, אתה צריך לסגור הסכם, אתה צריך לעבור, הדברים האלה לא קורים ברגע, בעיקר ב-scale, כשאנחנו מדברים על גדלים כאלה. אז בוודאי ובוודאי.

רועי:              שטחים גדולים יותר זה שיפוץ גדול יותר.

אוריאל:          נכון.

ליאור:            אז באמת אני ככה, כשאני חושבת על הפרק הזה הוא קצת המאחורי הקלעים של כל הערכים וכל הדברים המאוד יפים שתיארנו בפרק הקודם עם ערן ורועי.  ואולי באמת נתחיל רגע מהמדרגות. כי שוב, למי שלא היה כאן אף פעם במשרד, ואתם כולכם מוזמנים, יש לנו מדרגות פנימיות שבעצם מחברות בין שלוש קומות. יש קיר חי, נכון?

אוריאל:          קיר ירוק.

ליאור:            קיר ירוק וחי ויפה ואמיתי, שמלווה ככה את כל המדרגות. ולא היו כאן עד לפני כמה זמן? חצי שנה?

אוריאל:          שנה.

ליאור:            קצת יותר, שנה כבר? וואי, הזמן טס. מה נדרש? אז הסברנו למה זה חשוב לנו ואיך זה מחבר, גם אתה עכשיו נתת ככה את הנגיעה של איך זה מחבר בין קומות. מה נדרש בפועל אופרטיבית כדי לגרום לדבר הזה לקרות? איך מחליטים שהולכים על זה? זה נשמע יקר, זה נשמע מורכב, זה תקדימי.

אוריאל:          זה יקר ומורכב, אני חושב שה-value של המדרגות הוא אחד הדברים עם RY הכי גבוה שעשינו. זה נראה טריוויאלי וזה נראה אוקיי, מדרגות, יש פה מדרגות – יש שני  פירים של מדרגות בבניין, דרך אגב. גם בלי-

רועי:              כמה עלו המדרגות? זה כבר כאילו שאלה כזאת שעולה לי בראש.

ליאור:            כמה עלו המדרגות?

אוריאל:          הן עלו חצי מיליון שקל, על-פני שלוש קומות. המדרגות האלה הן לא מדרגות טכניות. זאת אומרת, זה לא… יש מדרגות בבניין, אפשר לצאת דלת, להיכנס למדרגות מאזור המעליות ולרדת למטה.

רועי:              ארבע דלתות.

אוריאל:          ארבע דלתות, נכון. ופה מתחילה הבעיה, כמה קל לעבור לך בין קומות וכמה אתה חושב, כשאתה צריך לעבור לקומה, כמה אתה צריך לחשוב אם זה שווה את זה או לא. זה לצאת, זה לפתוח דלת, להיכנס חזרה לחדר מדרגות, לצאת ממנו, להיכנס חזרה למשרד. אם אתה רוצה לרדת שתי קומות אולי בכלל תיקח מעלית, ואז תחכה שהמעלית תגיע וכו’. בין זה שאתה פשוט הולך במשרד ואתה הולך ומגיע לשם. זה שבאמצע יש מדרגות זה המשך של ההליכה שלך, זה כבר כאילו זה היה קומה אחת. זה מייצר אווירה של משרד אחד. יצא לנו להיות שלושה חודשים בלי המדרגות האלה. עם שתי קומות, קומה 11 ו-13. ההבדל הוא הבדל של 180 מעלות.

ליאור:            כמה זמן מראש מתכננים פרויקט כזה?

אוריאל:          כמה חודשים טובים. זה גם דורש פה לפתוח מדרגות, זה לנסר בבטון, זה הרבה מאוד תכנון, של הרבה מאוד אישורים, מהנדסים, קונסטרוקציה. זה כמה חודשים טובים.

ליאור:            ההחלטה להוציא על זה חצי מיליון שקל היא… כאילו, איך זה קורה?

רועי:              דווקא בנקודה הזאת זה היה ברור אני חושב לכולנו. לא היה מישהו אחד שכאילו אמר רגע, זה… זה היה ברור, את ה-value של זה. כלומר, אנחנו משקיעים כל-כך הרבה באנשים, כל-כך הרבה בכל השאר, זה ככה הצ’ופצ’יק on top כאילו הסכום הזה לעומת זה שלא יהיה תקשורת בחברה. עכשיו, ברגע שזה היה ברור לכולם לא היה, אני לא חושב שדיברנו על זה כמעט פעם אחת כאילו.

אוריאל:          אכן. זה פשוט היה ברור מאליו. עד לרמה שהתחלנו לחפש משרדים אחרים, כשלא היה ברור אם אפשר לעשות פה מדרגות או לא, התחלנו לחפש אלטרנטיבות.

ליאור:            שזה יהיה איזשהו deal breaker במובן הזה.

אוריאל:          כן. [מוזיקה].

ליאור:            אוקיי, אז זה היה קל. איפה זה לא קל? ברמה האופרטיבית, לקבל החלטה שכן.

אוריאל:          אז יש החלטות שבהן אתה צריך לשלם איזשהו מחיר, שהוא מחיר אופרטיבי, כדי לממש איזשהו חזון שקשור יותר לערכים או למה שאנחנו רוצים להשיג פה בתוך המשרד. אני יכול לחשוב למשל על כל נושא הניקיון במשרד, שהוא נושא ש… כביכול הוא איזשהו tradeoff, שלפחות בהתחלה היינו צריכים להתמודד איתו, וזה היה לנו חשוב ברמת התרבות להביא את צוות הניקיון של החברה כעובדים מן המניין, על ה-payroll כמו כולם, ולא מה שבדרך-כלל נהוג לעשות, כעובדי קבלן. זה יוצר הרבה מאוד בעיות אופרטיביות, כמו מה קורה כשאחת העובדות חולה או מה קורה כשהן בחופש או איך בכלל מתגמלים ואיך בכלל מתמודדים עם-

[00:10:00]

רועי:              ולמה.

אוריאל:          איך מוצאים אותם, איך מגייסים בכלל וכו’. הרבה מאוד שאלות. דרך אגב, שהרבה חברות מתמודדות, כבר הפכנו להיות איזשהו מוקד של עלייה לרגל בהקשר הזה, ששואלים אותנו איך עושים את זה.

רועי:              אוריאל התפקיד שלו זה לעשות אופטימיזציה להמון דברים. כאילו, חוץ מזה שהם יקרו, הוא גם עושה אופטימיזציה בדרך לזה. כמו אני חושב כל אחד פה. ונשאלת השאלה, למה להיכנס לדבר הזה? כלומר, זה קלאסי, כאילו, מכל נקודת מבט שהיא לא culture, הדבר הזה הוא לא משתלם, הוא לא נכון. זה משהו שאפשר לעשות לו outsource לניקיון. זה משהו שהוא-

ליאור:            עושים לו. כן, יש, כן.

רועי:              לא, יש דברים, ל-RND אי אפשר לעשות outsource, כן? כאילו, זה לא, לשום דבר פה אי אפשר לעשות outsource כי כולם עובדים ביחד וזה. זה נקודה שהיא נפרדת תמיד, כן? ומכל פרספקטיבה אפשרית שהיא כאילו, שצריך להצדיק משהו מבחינת החברה, חוץ מה-culture, הדבר הזה הגיוני לא לעשות אותו.

ליאור:            תראה, בא לי להגיד שגם RND אפשר לעשות לו outsource ויש לזה מחירים, אז אפשר לשאול שנייה מה המחירים שמשלמים… זה שזה פחות בסטנדרט זה לא אומר ש…

רועי:              המחיר אבל ב-RND הוא ברור, לפחות לנו-

ליאור:            נכון.

רועי:              כי זה האיכות של המוצר, היכולת שלנון לעשות execution, ה-core של ה-core של ה-core, כן?

ליאור:            אוקיי, ואם נקביל את זה רגע לניקיון?

רועי:              זה לא ה-core של ה-core של ה-core, זה הכי בחוץ, אז כאילו-

ליאור:            לא, זה ברור שזה לא ה-core, מה מפסידים מלהביא outsource? למה, עוד פעם-

אוריאל:          מפסידים מלהתמודד עם נושא שעד עכשיו לא היינו צריכים להתמודד איתו. ברגע שאתה עושה outsource אני חושב שזה מקפל פנימה את זה שאתה לא רוצה להתמודד עם כל מה שזה אומר ואתה מוציא את זה החוצה, שמישהו כבר יתמודד עם הקשיים. אז זה התחיל ברמה של culture, שפה האמירה הייתה אנחנו לא חושבים שכל עובד בחרה שעושה איזושהי עבודה ולא משנה מהי, צריך לקבל איזשהו יחס אחר ברמת התגמול, ברמת הניהול, ברמת ההרגשה שהוא חלק מהחברה, עד לרמת ה”תן ביס” והמתנה לחג. אנחנו חושבים שהוא צריך להיות כמו כל אחד מהעובדים. עם ה”תן ביס” שלו, עם האופציות שלו, ועם הלבוא למסיבות החברה להיות יחד איתנו.

רועי:              בתחושה של ההרגשה תחשבי שיש פה נניח אירוע, עכשיו נעשה איזו הרמת כוסית למשהו. נניח מתנות לחג זה דוגמה קלאסית כאילו של זה. כולם, יש פה מלא מתנות, מחלקים אותן. והם נשארים לנקות אחרי כולם. כאילו, זה לא הגיוני שהם לא חלק מזה.

ליאור:            תראו, אני משחקת את ה-devil’s advocate, עוד לא השתכנעתי. גם הפרילנסרית שעורכת לנו את הפרקים, הילי המהממת, מקבלת מתנה לחג. היא עדיין לא עובדת חברה.

רועי:              נכון.

ליאור:            למה צריך להפוך אנשים, מה, מה ה-incentive שלנו?

רועי:              התחושה של… חלק מהערכים של החברה זה inclusion – גם דיברנו על זה אני חושב בפרק הקודם. שכאילו גם השקיפות וגם הכול. וזה inclusion. אז inclusion בהצלחה, inclusion בזה שאני לא מרגיש שיש מישהו ש… נניח, הרבה מחברות הקבלן האלה, כן? אני לא יודע אני הם מתגמלים את העובדים, איך הם מתייחסים אליהם. כאילו, זה מפריע לי לבוא ולראות את זה, בבוקר מישהו שאני, הוא, שואל את עצמי רגע, איך הוא מתוגמל, ואני יוצר את זה, ולמה. אז-

ליאור:            כאילו, כל שאר האנשים שמסתובבים פה אתה יודע איך הם מתוגמלים ואתה יודע שהם מתוגמלים בהתאם, ואז יש את הדמות הזאת שמסתובבת ואין לך על זה לא שליטה ולא-

רועי:              ואני יודע שההצלחה שלנו היא משותפת, בסדר? והם פה. ובוא נגיד ככה, אפשר להעיד על זה הפוך, אחרי שעשינו את זה – כי זה לא היה בהתחלה ככה – זה מהותי. מאוד. הם ממש חלק מהחברה, וזה גם, אוריאל יכול לספר על זה.

אוריאל:          כן, אני חושב שאנחנו כבר משהו כמו שנה וחצי בתוך הסיפור הזה. אנחנו היום חמש בנות שעובדות בצוות ניקיון. הן engaged בצורה כאילו, בלתי רגילה. אני חושב שכמו כל שאר העובדים פה, אפרופו. איכפת להן, ורואים את זה. זהו, אני חושב שהבעיות האופרטיביות כביכול הן פתאום מתגלות כבסדר, אוקיי. זה לא נורא. גם, אז מביאים עוד מישהו או מישהי כדי שיהיה גיבוי לימי חופשה ומחלה. ואיך למצוא אותן גם-כן בסוף מצאנו. זה בעיקר דרך אגב “חבר מביא חבר” בהקשר הזה. ואני חושב שהרווחנו עובדות מסורות, שאיכפת להן וההצלחה של החברה היא גם-כן ההצלחה שלהן והפוך. וזהו, זה עובד. פשוט ככה.

ליאור:            מה עוד בהקשר של ניקיון?

רועי:              או, יש הרבה. אפשר לבלות על זה את כל הפרק.

ליאור:            נתחיל.

רועי:              טוב. אז יש לי משהו אחד שאנחנו עוד לא עשינו, אבל זה חלום של אוריאל כבר הרבה זמן ואנחנו עכשיו נעשה אותו שהוא יהיה יותר טכנולוגי. כמו כל העובדים פה, אנחנו סומכים על אנשים שהם טובים במה שהם עושים, בסדר? ואנחנו מאוד סומכים על צוות הניקיון. אז כשמשהו לא נקי האנשים אשמים, לא צוות הניקיון. זה כאילו משהו שהתחלף פה. כאילו, ב-mindset. אני זוכר שהיה חברות ניקיון פעם בכל-מיני בניינים וזה, תמיד כאילו אומרים “טוב, צוות הניקיון לא מנקה.” עכשיו אנחנו יודעים שזה האנשים [צוחק], לא הצוות. הצוות עושה עבודה נהדרת. אז אפשר אנחנו רוצים להכניס מערכת, שאנשים יגידו, כזה כמו בשדה תעופה,

[00:15:00]    “נקי-לא נקי”, איך היה לי החוויה? אבל נשקף את זה חזרה לאנשים שנמצאים ליד השירותים. השירותים האלה יגידו “אני לא נקי”, כדי לשקף חזרה לעובדים שלא, שמה שנקרא לא ניקו אחריהם. כי הצוות בטוח עושה עבודה טובה.

ליאור:            בוא נעשה רגע reverse engineering לרעיון הזה, כי הוא באמת מתחיל מאתגר. אני זוכרת עוד את הימים שבהם ארוחת צהריים מסתיימת והשולחנות נשאר עליהם כל הזבל של כולם, והצלחות בכיור מלוכלכות, ויש זבל בחדרי הישיבות. וזה נראה לכולם סביר לחלוטין, כאילו, הייתה אפס תחושה של אשמה או אחריות על העניין הזה. ואנחנו לא שם היום כמו שרועי אומר. כאילו, חזרה להיום, אנחנו כבר רוצים לפתח את זה למקום שכולם ברור להם שהאחריות היא עליהם. מה עשינו בדרך? כי זה היה אתגר של scale.

אוריאל:          אנחנו בעיקר מדברים על זה. אני חושב שהמסר הוא, את יודעת, כמו שאומרים ל-RND תפתח כאילו QA, תיקח את האחריות על עצמך? זה שיש QA זה לא אומר שאתה לא צריך לעשות קוד שהוא נקי מבאגים. זה שיש עובדות ניקיון זה לא אומר שאתה יכול להשאיר את השולחן מלוכלך או את השירותים מלוכלכים. זה לא התפקיד שלהן לנקות אחריך. זה כן התפקיד שלהן לנקות, אבל אתה אמור לעשות את החלק שלך בסיפור הזה.

רועי:              אבל הנקודה היא שאנחנו כן מנסים מאוד להעביר את ה-ownership לאנשים. כמו בכל שאר הדברים וחלק מהערכים פה, אז גם על הניקיון. למרות שיש צוות ניקיון שזה התפקיד שלו, ה-ownership לא נמצא רק אצלן, אז להשאיר את ה-ownership איפה שהוא נמצא, ואני חושב שזה work in progress אם תשאלי אותי, אני לא חושב שאנחנו עם איזושהי הצלחה ענקית שם בדבר הזה.

אוריאל:          אני חושב שהשלב הבא, וזה החלום שרועי דיבר עליו, זה להפוך את זה ל-data. זאת אומרת, יהיה דשבורד שבו כתוב את מדד הלכלוך של המשרד. אני חושב שגם כשהמספר הזה יופיע-

רועי:              ואזורית.

אוריאל:          והוא יגיע במספר או באחוז או אפילו באזורים-

רועי:              נעשה תחרויות.

אוריאל:          קודם-כל עובדים יוכלו-

ליאור:            זה יהיה hit map כזה. באזור, בקומה 11, באזור של המדרגות חם. [צוחקת]

רועי:              אנחנו אל אומרים מי. אולי זה מישהו רנדומלי נכנס, בכל חודש, כל הזמן.

ליאור:            אולי בקומה 13 עושים ישיבות, רק בקומה 11 מלוכלך.

רועי:              אני גם לא יודע, אין לי את ה-data points האלה, זה לא שאני יודע מי הכי…

אוריאל:          זה בדיוק העניין, שאין data. ואני חושב שקודם-כל, כמו כל דבר, ברגע שיש data, ואם שוב פעם נחזור לעולם הפיתוח, אז אתה רואה את ה-WAP אז אתה יודע שאתה יכול להשפיע עליו במה שאתה עושה ביומיום – פה זה הכי קל. זאת אומרת, מה אני צריך לעשות כדי להעלות את המספר הזה מ-75 ל-80? לנקות אחריי. אז מה שאולי לא היה לי כל-כך ב-mindset קודם אולי פתאום יהיה. ואני פתאום עובר, ואני רואה למחרת שהמספר הזה עלה, ואני אומר “וואו”, I moved a needle. אז אני חושב שאם אנחנו נצליח להפוך את זה למשהו שהוא מאוד מאוד מדיד וברור… דרך אגב, אני חושב שמעצם זה שיהיו כפתורים שאתה יכול לרשום אם נקי או לא אז אנשים כבר יגידו “הופ, רגע, מישהו הולך להגיד אחריי שהוא קיבל את זה לא נקי בגללי, אולי כדאי אני אקח את הכוס קפה בחדר ישיבות.”

רועי:              שוב, כשאנחנו יודעים שהפידבק הולך לאנשים ולא לצוות הניקיון.

אוריאל:          כן. אולי בכל זאת כדאי שאני אפנה אחריי את הלכלוך מחדר הישיבות וכו’. אני חושב שזה כן יעלה את המודעות לזה שהדברים פה לא מתנקים מאליהם.

ליאור:            data על מדד הניקיון בחדר הוא-

רועי:              אבל שוב, המטרה של כל הפרויקט הזה, data זה נחמד, זה להעביר  את ה-ownership.

אוריאל:          כן.

ליאור:            לייצר אותו. אני חושבת שתמיד הבעיה במספרים גדולים של אנשים, יש כזה עיקרון בפסיכולוגיה, ה-neglection הזה של אוקיי, יש כל-כך הרבה אנשים, אף אחד לא יודע אם זה אני או לא אני.

רועי:              זה בדיוק  כמו שדיברנו בפרק הקודם על הקמפארי, כאילו, ששמנו עליו מחירים. אז זה אותו דבר כאילו. פתאום, יש פה 100, אני אקח אחד, אזרוק אותו לפח, לאף אחד לא איכפת.

ליאור:            אף אחד לא יודע, כן.

רועי:              אז אם אני ארגיש אחריות על זה ולא שיטור. אז הייתי פעם במשרד שהוא הרגיש לי עוין. כי בכל מקום היה שלט שאומר לי מה לעשות ולמה לא לעשות את זה. נניח בשירותים אל תעשה ככה וככה וככה וככה. בכיור, תעשה ככה וככה, ותשטוף וזה וזה. בכל מקום. ואני אומר, זה כאילו כל-כך, זה בדיוק מייצר ההיפך. אני כל הזמן מרגיש שאם לא העירו לי אז הצלחתי, כן? אז שמתי את זה והצלחתי. ואני כל הזמן מרגיש אשמה, במקום שאני ארגיש אחריות שזה שלי וכאילו… זה בדיוק האפקט ההפוך. וזה קשה לייצר אותו.

ליאור:            כן, זה גם חוזר לערכים שדיברנו עליהם בפרק הקודם, שאתה רוצה לייצר בסוף סביבה נינוחה ונוחה, אתה לא רוצה שאנשים ירגישו שיש להם חוקים סביבם כל היום, אז זה…

רועי:              ברור. אבל זה שלהם והם יכולים גם… בוא נגיד ככה, בשיטור את לא יכולה לשפר. זה לא up to you לשפר. רק אם תעשי מה שאת-

ליאור:            to obey, כן.

רועי:              אם תלכי מעבר למה שעשית אז כאילו, אז את בסדר, אז לא ניתן לך בראש.

ליאור:            זה downsize, אבל זה לא-

רועי:              מצד שני, כן, יש גם את, מה שמרוויחים זה גם את היכולת לעשות upsize, היכולת לשפר. [מוזיקה]

ליאור:            ועכשיו במעבר חד נדבר על חדרי ישיבות. אני חושבת שזו דוגמה לאיזו אבולוציה שקורית תוך-כדי scale ובעיה שפותרת בעיה שפותרת בעיה. אז כשאני הגעתי למאנדיי לפני שנתיים הייתה לנו קומה אחת עם חדרי ישיבות, וזה היה מעגלי. והמשרד שלנו מעגלי, אז אתה הולך במעגל עד שאתה מוצא את הבן אדם בישיבה. אשכרה ככה עבדנו, זה מטורף לחשוב.

רועי:              אני עושה את זה היום גם בשלוש קומות לצערי הרב.

ליאור:            אנחנו שמים לב [צוחקת]. עם ההגעה שלך בזמן לפגישות. לא, רועי, מה שיפה זה שיצרת product סביבך, אנשים כבר יודעים שאתה עושה את זה אז הם מסמסים לך בוא ל-13.11.

רועי:              לא, אני יודע באיזה מספר זה, זה עדיין לא עוזר לי. מבחינתי זה עדיין לא פחות.

[00:20:00]

אוריאל:          את החלק של למצוא את החדר. אנחנו שמה בבעיה.

ליאור:            אוקיי. אז רגע, אז בואו באמת נלך צעד-צעד.

אוריאל:          אז אני חושבת שהשלב שאת מדברת עליו זה השלב שבו הצטרפת, זה באמת שהייתה קומה אחת, היו חדרים, לא הגיוני למספר חדרים כשיש לך קומה אחת, אתה פשוט אומר החדר הגדול, החדר שליד המטבח או החדר שמאחורי השירותים. ובאיזשהו שלב זה, אתה לא יכול לדבר במושגים כאלה כשיש לך כבר עשרות חדרי ישיבות ושלוש קומות. פה היינו צריכים אחד למספר את החדר, שתיים שאנשים ידעו how to follow… זה נגיד ה-

רועי:              בקיצור הלכנו על בית מלון, זה הכי קל.

אוריאל:          נכון, נכון. ומאחר והקומה פה-

ליאור:            ששנייה בוא נגיד מה עשינו.

אוריאל:          אז יש מספרים על חדרים, מ-13.1 עד 13.20, וכנ”ל בקומה 12 ו-11. אני חושב שעשינו כמה צעדים הם. הנושא של מספר החדר רואים אותו גם מבחוץ וגם מבפנים. אתה יושב בתוך חדר ומישהו צריך להגיע והוא שואל אותך איפה אתה? ואתה רגע, אני אצא החוצה להגיד לך, לא. אתה רואה את זה גם מבפנים, גם מבחוץ. ה-Wi-Fi של החדר, החלפנו את כל המדבקות כי קלטנו שזה נחמד שיהיה את הסיסמת Wi-Fi בתוך החדר-

ליאור:            לאורחים, כן.

אוריאל:          לאורחים. אז הדבקנו אותה כחלק מהמדבקה על הדלת. אני חושב שחדרי הישיבות זה דוגמה טובה לאיוך בקטן זה non-issue ובגדול אתה פשוט לא יכול בלי לנהל את זה בצורה מסודרת, זה פשוט בלתי אפשרי.

ליאור:            מה לא פיצחנו בהקשר של חדרי ישיבות?

רועי:              אני אגיד לך משהו אחד שאני רציתי… טוב, אני יודע מה אתה חושב עליו עכשיו.

אוריאל:          אני יודע.

רועי:              יש את הקטע הטכנולוגי הזה-

ליאור:            רגע, עכשיו אתה מספר על מה שאתה חושב או על מה שאוריאל חושב?

רועי:              לא לא לא, זה אישיו פה, וכל מי שיאזין לפרק יתחבר אליו מאוד. זה קרוב לבעיית פיצוח האטום. איך לוקחים לפטופ ומשדרים אותו על טלוויזיה. בזה.

ליאור:            תאר לך.

רועי:              אי אפשר. זה… עכשיו, מה הקטע, זה, אני לא יודע אם אוריאל יסכים איתי או לא. אבל אני חושב שיש פה נושא של הדחקה עולמית בבעיה הזאתי. בסדר? כי כולם אומרים שהיא פתורה. למה? כי כשאיש ה-IT בא או מישהו שמבין בזה, הוא פותר את זה בחמש דקות, כן? כל מי שאי פעם העביר את השלט ל-HDMI הנכון, כן? זו הבעיה, בסדר? אז זה שזה עובד בסוף זה לא משנה, לא צריך לעשות את הפעולה הזאת כדי שזה ישדר. עכשיו, כל ישיבה פה עדיין – כל ישיבה שאני נמצא בה, ולצערי התפקיד שלי להיות בהמון ישיבות – חמש דקות ראשונות לנסות לשדר את ה… אם לא יותר, את הלפטופ לזה. ואוריאל עשה פה סלטות באוויר אני חושב כדי לפתור את הבעיה הזאתי. אבל זו בעיה באמת קשה. כי יש לנו Zoom meeting room שמחובר לטלוויזיה, ואז מישהו רוצה לסדר וידיאו דרך הזום, זה לא יוצא טוב. אז צריך לחבר כבל ישירות. הכבל לא עובד כי המתאם של המק לא נמצא שם או פשוט לא עובד. יש לנו airplay ו-chrome, שניהם לא עובדים מספיק טוב, בטוח לא לווידיאו. או לסאונד. ואז יש מישהו שמצטרף מארה”ב שצריך גם להיות ב-conference של הזום וגם לשדר את הווידיאו, וכאילו… אז כל פעם צריך לקנפג את זה אחרת.

ליאור:            וזה בהנחה שאתה יודע מה הבעיה, כי אתה תיארת את הבעיה כרגע כי אתה יודע מה היא. תחשוב שעושה את זה בן אדם שגם לא יודע שזאת הבעיה, שזה הכבל או הזה-

רועי:              או פשוט אני אגיד לך מה קורה-

ליאור:            עשרים דקות הולכות על הדבר הזה.

רועי:              גם אנשים שמבינים. פתאום הבאתי בעיטה שנייה לחשמל והוא יצא מהמקום, ואני לא יודע. של משהו. זה בעיה קשה.

ליאור:            כן אוריאל?

רועי:              אני מסכים שיש בעיה [צוחק]. זה בעיה שהיא נובעת מהריבוי של המקומות שבהם זה יכול להשתבש. זה יכול להשתבש מזה שיש לך מק או PC. זה יכול להשתבש מזה שלא התחברת לרשת ה-Wi-Fi הנכונה. בענייני security לא כולם יכולים לשדר לכל רשת וכו’. זה ממשיך בזה שמישהו רגע לפני הוציא את החשמל של משהו בכל הדבר הזה, כי רצה לחבר מטען לפלאפון שלו, וזהו, ופשוט לא החזיר את זה אחרי זה כי זה מתחת לשולחן והוא לא שם לב. וזה כל-כך הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך, שלמרות שזה תאורטית אמור להיות plug and play – airplay כשהוא עובד הוא עובד בסדר, זום כשעובד עובד בסדר – יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש בדרך. ואנחנו עוד לא במקום שבו יש לנו bulletproof שתמיד יעבוד.

רועי:              אפשר אבל לצאת בהצהרה עכשיו, שאנחנו… וזה למיכאל. ה-maker ב-

אוריאל:          ה-maker שלנו.

רועי:              כן. זה, אנחנו רוצים-

ליאור:            אז יש לנו maker בחברה.

רועי:              יש לנו maker בחברה שהוא אחראי על כל הפלאים הטכנולוגיים שהרבה אנשים עושים פה דווקא. בתוך המשרד. שאנחנו רוצים לפתור את הבעיה הזאתי. זו בעיה שהיא אמיתית. כמו שיש לנו vision שדיברנו עליו מקודם של אין פה עמדת קבלה, אז לי אישית יש מטרה, שלא צריך לשריין איש IT שיבוא לחבר לפטופ למסך. שכל אחד יוכל לעשות את זה. liberation. Democratization of laptop to… זה. אז אנחנו הולכים לפתור את הבעיה הזאתי [צוחק].

אוריאל:          חשוב להגיד שיש פתרונות, אנחנו כן צריכים לראות איך אנחנו עושים אותם נכון. ניב, שמנהל אצלנו את ה-IT, הוא עדיין גם לא הרים ידיים בהקשר הזה. אנחנו עושים עכשיו כל-מיני פיילוטים בהקשר הזה. שכן אמורים לפתור את העניין הזה, של-

ליאור:            אתה נשמע כמו הדובר של ניב כרגע [צוחקת].

אוריאל:          זה אצלו. זה אצלו, ואני מקווה שעד שנקליט את הפרק הבא נוכל כבר להגיד שלפחות פתרנו חלק מזה.

רועי:              כן. אפשר גם להגיד עוד נקודה של חדרי הישיבות, שכאילו היא מה שנקרא לא פתורה עדיין מספיק טוב, כי זה לא פשוט. גם תרבותית.

[00:25:00]     אני רציתי להכניס מערכת שמקליטה את כל חדרי הישיבות כל הזמן. כל ישיבה, שבוא נגיד זה יהיה וולונטרי, כן? ב-UI שדמיינתי זה כפתור אדום שעושה recording, וזהו. ואז זה מקליט את זה, שם את זה איפשהו בענן, כולם יכולים to access it. למה? מישהו לא היה בישיבה, רוצים פידבק, רוצים זה.

אוריאל:          באמצע הישיבה קולטים שמדברים על משהו שהיה שווה להקליט אותו ואז זה מאוחר מדי.

רועי:              כן, בדיוק. וכאלה וכאלה. עשינו את זה, עשינו כמה טסטים כאלה. אני חושב שהיום אפשר לעשות את זה, כאילו דרך זום וזה, אבל זה עוד צעד, וזה לא קורה מספיק, וגם המצלמות לא תמיד מצלמות את האנשים מדברים, ולא בכל מקום, ובקיצור, זה עוד נקודה-

ליאור:            החוויה אחר-כך של ההאזנה היא לא משהו.

רועי:              ואני יודע שהמון מהישיבות שכן לקחנו את ה-effort והקלטנו אותן בווידיאו או שמנו – יש לנו מאגר וידיואים של ישיבות – אחרי זה משרת המון המון דברים שאנשים יכולים לחזור אחרי זה אפילו ולראות מה אנשים אחרים אמרו, אולי זה משחרר את הקטע של taking notes, ברגע שאפשר לסמוך על זה. ואני  חושב שזה גם עלה לנו, וזו נקודה אופרטיבית מאוד עקרונית, של לסמוך על משהו. אז אפשר להקליט, אבל אי אפשר לסמוך על זה. כמו עם המגבת, כן.

ליאור:            רציתי להגיד גם [צוחקת]. איזה אמפתיה רועי. [מוזיקה]. אוריאל, יש עוד דוגמאות לדברים ככה, שנגענו בהם שמבחינת culture הם מאוד חשובים אבל מבחינה אופרטיבית הם ממש לא מובנים מאליהם?

אוריאל:          כן, אפשר לדבר למשל על כל נושא הדשבורדים, שזה חלק מה-culture פה.

ליאור:            כי אין פרק בלי דשבורדים, אין.

אוריאל:          מה לעשות, זה חלק מהעניין, בסוף זה נוגע גם ב-facilities, כן.

ליאור:            צריך לעשות גונג לדשברודים, כן.

אוריאל:          אז הדשבורדים משקפים פה גם את הנושא של ה-data וגם את הנושא של השקיפות, שהכול נמצא תמד לכולם מול העיניים וכולם פה הם impact driven בהקשר של ה-data.

ליאור:            כמה מסכים יש לנו בחברה?

אוריאל:          יש פה קרוב ל-100 בקומה. זה המון המון מסכים.

ליאור:            300 מסכים בחברה?

אוריאל:          סדר גודל. אני חושב ש, קודם-כל אתה צריך מקום לשים את כל המסכים האלה. עכשיו, זה קצת מתנגש עם זה שאתה רוצה שהכול יהיה פה שקוף. אז אתה צריך על כל קיר לחשוב אם אתה רוצה אותו מזכוכית, כי אתה רוצה שהחדר יהיה שקוף, כי אין אצלנו חדרים סגורים. לבין זה שאתה רוצה נדל”ן של גבס כדי לתלות עליו כמה שיותר דשבורדים. ובסוף מצאנו את עצמנו עם הרבה מאוד מסכים. וגם כן, לא ניכנס פה לענייני טכנולוגיה, אבל כולם מבוססי raspberry pie, שגם שם היה-

רועי:              ניכנס, ניכנס, עוד מעט ניכנס.

אוריאל:          אז אפשר, לדבר על איך בעצם raspberry pie הפך את הדשבורד הזה לאחד שעובד, ואחד שיודע להתאושש מנפילות. אבל עדיין בסוף כשהיה איזשהו עניין אז היינו צריכים-

ליאור:            רגע רגע, אין קונטקסט. רגע, מה זה נפילות?

אוריאל:          נפילות זה אומר שעכשיו-

ליאור:            אני מדמיינת טלוויזיה נופלת על הרצפה.

אוריאל:          אז חוץ מהנפילה על הרצפה כל נפילה אחרת. יכול להיות נפילה של חשמל, יכול להיות נפילה של אינטרנט, יכול להיות נפילה במערכת שמשדרת את הדשבורד, שיש שם איזשהו עניין שעכשיו לא יודע להתחבר. ואז לרגע אין דשבורד. ואיך הוא יודע בעצמו לחזור ולהתאושש מהדבר הזה?

רועי:              כן, אז פה אפשר להכניס טיפה נוסטלגיה. כי זה התחיל מהמשרד, לפני שעברנו לבניין הזה. הבנו שאנחנו הולכים לעבור ושיהיו פה המון מסכים, ואמרתי די, אנחנו פה, יש לנו לפטופ או מחשב שמחובר לדשבורד, וזה התפקיד שלי כל יום בבוקר בערך היה, אני בא בבוקר, הוא לא עובד, ואז אני מרים אותו.

ליאור:            עושה לו restart כאילו.

רועי:              כן, עושה restart, נכנס ל-windows, פותח את הדשבורד.

ליאור:            כאילו פעם עבור כל מסך כזה היה מחשב dedicated?

רועי:              גם היום. אבל הוא קטן ומאחורה אז את לא רואה אותו. אבל-

ליאור:            היה לפטופ שישב מתחת למסך?

רועי:              כן, לפטופ, משהו, מחשב שלא צריך אותו יותר. אצל כולם, את לא מכירה את זה את הלוק? יש נו, מחשב כזה ישן, כאילו דסקטופ, שנמצא על הרצפה עם כבל HDMI למסך. מעליו יש מקלדת ועכבר בדיוק על המחשב מונח כזה, וזה הלוק. עכשיו, כשיש מסך אחד זה סבבה, שתיים אולי, כשיש 300 זה לא עובד. עכשיו, חיפשנו, אמרנו לא יכול להיות. אז יש מערכות מאוד מתוחכמות, של IP TVs, שלוקחים את המפצל מסך של windows ומפצלים אותו בין כולם ו… וזה centralized, עם כבלאז’ בכל המשרד. הסתכלנו על זה, גם היה יקר וגם לא היה טוב. עדיין מישהו צריך להיכנס ולעשות את זה, וכשנופל החשמל עדיין המחשב הזה נפל. אז אני רציתי לפתח משהו לבד. ואז אמרו לי “מה, אתה מפגר? יש מיליון פתרונות.” אמרתי יאללה, אני מתערב איתכם. קנינו כרום קאסטים שיודעים לשדר web וזה, מה שלא רוצים. וכאילו אמרתי יאללה, נשים אחד, אם זה מחזיק שבוע, on, נשתמש בזה. לא היה פתרון אחד שהחזיק שבוע on. פשוט לא, תמיד ה-Wi-Fi נופל ואז הוא מת. תמיד החשמל נופל ואז צריך מישהו להיכנס ולעשות את זה.

ליאור:            אתה אומר אם יש משהו אחד שגרוע ב-300 מסכים שמפוזרים במשרד זה אם אשכרה הם לא מקרינים שום דבר.

רועי:              נכון. אז עשינו device שכל מה שהוא רוצה בחיים לעשות, כל מה שהוא רוצה, זה להקרין את הדשבורד. מחברים לחשמל, הוא מנסה, מנסה, מנסה, מנסה, מנסה, נפל ה-Wi-Fi, הוא מנסה, מנסה מנסה. חזר ה-Wi-Fi? עובד. פשוט עובד. וזה עובד כל-כך טוב, זה אתה יכול לספר מה בנינו מסביב לזה שזה עובד.

[00:30:00]

אוריאל:          אז כן, בהתחלה בעצם היינו במצב שבו כשהשתבש משהו, לקח לנו זמן גם להגיע, זה האבולוציה של ה-raspberry pie. שכן בהתחלה היו נפילות שהיינו צריכים איכשהו להתערב פיזית ולהגיע לכבל שנמצא מאחורי המסכים ולפעמים לפרק את המסך כדי להגיע לכבל. וזה בקומה 13. ואז בקומות האחרות כבר שריקי – שמי שלא מכיר את השם, עשה פה… גם בנה את המשרדים, ועשה פה הרבה דברים אחרים בעולם ה-operations. כמעט כל תפקיד. בא ואמר בוא נשים מתג ליד כל הטלוויזיות האלה, שמדליק ומכבה את החשמל, זה כל מה שהוא יודע לעשות. וה-raspberry pie ימשיכו משם כבר, הם יעלו. אז היום ליד כל אזור של דשבורדים יש לנו מתג כזה שפותר אותנו מלהכניס ידיים מאחורי הטלוויזיות ולנסות לנתק ולחבר את הכבל. ואותו שריקי בא אחרי כמה חודשים ואמר “רגע, מה קורה פה בלילות?” אנחנו פה עם 300 מסכים כמו שאמרת, והמסכים האלה צורכים חשמל, והצלחנו גם לחשב בערך כמה.

ליאור:            כמה?

אוריאל:          בוא נגיד משהו כמו 50-60 אלף שקל בשנה.

ליאור:            בשנה. על חשמל שהם צורכים באופן כללי, או בלילות?

אוריאל:          בלילות.

ליאור:            רק בלילות.

אוריאל:          לילות וסופי שבוע. ואמרנו למה אנחנו בעצם לא מכבים אותם? עכשיו, איך תכבה 300 מסכים, זה בטח לא משהו שהעובד האחרון יכול לעשות. אבל מסתבר שכן, יש את המתג שמכבה את החשמל הכללי, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להביא חשמלאי שיחבר את כל המערכות של החשמל של המסכים האלה למערכת הכיבוי של התאורה. עובד אחרון יוצא, הוא יודע לכבות את אור, גם המסכים כבים.

רועי:              כי זה בדרך-כלל לא עושים. כי את המחשבים את רוצה שהם ימשיכו לרוץ, אם מישהו מריץ משהו, זה לא משהו שמכבים אותו בסוף שבוע.

ליאור:            ברור.

אוריאל:          זהו, אז אבולוציה של בעצם להתחיל מכמה מסכים בודדים, להבין שאתה שם כמה עשרות ואז גם לשים את הנדל”ן, לדאוג לחשמל, לדאוג שהם… כבר יש לנו היום, מיכאל עזר לנו מאוד בגרסה ש, כמו שרועי אמר, הוא יודע להתאושש מנפילות. יש הרבה מאוד סוגים של נפילות. הוא יודע להתאושש היום כמעט מכולם. ועד לנושא החשמל שפתאום יצרת עלות שאתה… אתה לא חושב אותה. אתה שם שני מסכים, אין לזה השפעה על חשמל. אתה שם 300, אתה פתאום מבין שאתה צריך לעשות משהו כדי… או שאתה יכול לעשות משהו.

ליאור:            מה נעשה אחרת במשרד הבא?

רועי:              אוהו.

אוריאל:          נראה לי שנהיה יותר מוכנים עם התשתי כבר built-in בתוך הקירות האלה באיזושהי דרך. משהו שיאפשר לנו להיות יותר מובנים במסכים האלה. אני חושב שזה שגם יש דשבורדים בכל מקום וזה שיש גם מערכת שמאפשרת לכל עובד להחליט מה הוא מראה על המסך שלידו, גם מאפשרת לנו בקלות להזיז צוותים בין השולחנות ובין הקומות בלי שעכשיו “רגע, מה עושים, בכלל יש להם דשבורדים של מחלקה אחרת.” זה בשניות הם יודעים, והם יכולים להיכנס ולכוון את הדשבורדים לצרכים שלהם. זה מאוד מאוד עוזר.

רועי:              זה נקודה האמת שלא חשבתי עליה עד עכשיו, כי זה פשוט מאוד אנחנו. אבל אנחנו מדברים עם כל-מיני אדריכלים וכל-מיני אנשים למשרד הבא. פתאום מראים דברים שהם עשו, ומשהו בסיסי בתכנון של משרד זה איפה ה-RND ישב, איפה הזה ישב. לנו אין את היכולת הזאת. כי ה-RND גדל, הכול גדול פה כל הזמן ויש המון… המבנה שלנו הוא דינאמי כזה שזז. אני חושב שהמון מהאופרציה הולך ללבנות דברים שזזים. כלומר, הדשבורדים זה נקודה אחת, אבל השולחנות שלכולם יש את אותם שולחנות. אפילו אם נעשה דברים אקוסטיים למקומות כמו ה-Sales שהם יותר רועשים אז אנחנו נזיז אותם. אז כאילו יש פה מלא מלא פינות לתוך הדרישה הזאת, שהיא מאוד לא מקילה על החיים.

אוריאל:          זה אחד הדברים. לא רק אקוסטיקה, בכלל, האתגר הזה של חברה שגדלה והצוותים גדלים בקצבים שונים, ופתאום אתה צריך להזיז צוות כי המקום שלו כבר לא מתאים לגודל של הצוות. ואיך אתה עושה את זה עם מינימום בעצם פגיעה בשגרה ובצוות. אז זה באמת שיש פה שולחנות זהים לכולם זה גם ברמת המסר דרך אגב. זה אומר שולחן הוא שולחן הוא שולחן. אני לא נקשר לשולחן שלי, אין לי את השולחן המפונפן שלי או בפינה או… אתה עובר שולחן, זה בסדר, אתה תקבל בדיוק את אותה סביבת עבודה. הדשבורדים משרתים את אותה מטרה בדיוק. האתגר הוא איך הופכים את הכול לכזה גמיש. כי יש מחלקות שצריכות יותר בוטים, מחלקות שצריכות יותר חדרי ישיבות גדולים. זה גם נושא שאנחנו מתמודדים איתו. ונצטרך לפתור אותו גם לקראת המשרד הבא.

ליאור:            יש דברים שאתה מסתכל עליהם היום שהם מאתגרים ואתה אומר אני במשרד הזה כבר לא אפתור אותם?

אוריאל:          יש את הנושא של עמדות העבודה עצמן. זאת אומרת, עד היום עשינו, וזה היה חשוב וזה עובד, יש בנצ’ים של שש עמדות לאורך כל המשרד.

[00:35:00]      איך אנחנו כן יוצרים בכל זאת באזור של open space שעובד לנו טוב, את היכולת ליצור את הסביבה שהיא קצת יותר אינטימית, קצת יותר אישית. הלכנו עם זה על הקצה. זאת אומרת, יש פה ממש רצף של עמדות. זה יוצר-

רועי:              עכשיו, כשאנחנו fully packed, אז כאילו כבר, אז כל הסלונים הקטנים שפיזרנו באמצע וזה, הכול ככה מתחיל להצטמצם, כי אין מקום.

אוריאל:          נכון. ומה שאפשר לעשות כשאתה ברווחה, ובעיקר מחלקות שהן יותר רועשות, לדוגמה Sales ו-Customer Success, אז אתה יכול ברווחה לשים רק ארבעה עובדים בשולחן ולא שישה. ואולי לתת להם יותר שולחנות ממה שהם צריכים, כדי שיתרווחו. כשאתה מתחיל להגיע ל-layout אפילו הלא צפוף, אלא ה-layout הרגיל, אז אנחנו צריכים שה-layout יתמוך גם במחלקות האלה ברמת היכולת שלהן לעבוד, היכולת שלהן… כל נושא האקוסטיקה. אקוסטיקה בנוי דרך אגב משני נושאים שונים. אחד זה האקוסטיקה והשני זה הרעש. זה שני דברים שונים. זאת אומרת, אתה יכול לפתור אקוסטיקה עם אריחים אקוסטיים או עם חומרים אקוסטיים ברצפה, בתקרה ובקירות, אבל הרעש שם. זאת אומרת, כשעשרים אנשי Sales עושים שיחת טלפון הרעש הוא קיים, צריך לראות איך מתמודדים איתו גם.

רועי:              וזה נקודה ממש טובה להגיד את הגישה שלנו אני חושב ל-operation, וזה כאילו מהמקום שלי להגיד. שתמיד יש טיעון ללמה לא לעשות משהו. בסדר? אף אחד שתלכי ותגידי לו איך לעשות צוות Sales כאילו את האקוסטיקה, או לא יודע, אפילו המדרגות אני חושב או צוותי ניקיון או המון דברים אחרים, לא יגיד לך כאילו-

ליאור:            יאללה, כן.

רועי:              ילכו על הפתרון הטריוויאלי. כי יגידו זה פותר את הבעיה, מה אתה רוצה ממני? אבל אני לא רוצה לשלם על זה באיזה משהו שהוא כל-כך אמורפי ואולי אפילו לא ברור, שכולם ירגישו שיש להם אותו שולחן. זה כאילו נקודה כל-כך עדינה שכל-כך קל לאבד אותה, אל-מול הדרישה האופרטיבית הכי בסיסית כאילו, שיהיה שקט, שאני אוכל לעבוד. זה כאילו, זה לא שהם לא יודו על כך ברגע שהם עברו. אבל בסופו של דבר הבן אדם היום שסבל יודה לך, הבן אדם הבא שיגיע ויחווה אווירה אחרת לחלוטין, אני יודע מה זה יעשה. ואוריאל יודע מה זה עושה. וזה הגדולה אני חושב של האופרציה פה, זה שעל הדברים הכי זניחים אנחנו מנסים ללכת מעל ומעבר, והצוות שם כאילו עובד פי 20 יותר קשה כדי לאפשר איזה משהו שהוא רעיון. וזה נובע מהעובדה שאני חושב שיש לנו עבודה מאוד טובה. How it will play out? כלומר, מה יקרה היום, איך זה יעשה scale החשיבה על הדברים האלה. כי ברגע שעושים, נניח אם היה לנו, כשהתחלנו עם ה-Sales היו נניח שישה אנשים ואז היינו עושים את זה? אומרים טוב, זה רק אחד, זה קטן. כאילו, אחרי זה זה היה מתפרש ונהיה ענק וכאילו מייצר בעיה אופרטיבית אחרת שצריך לתכנן מראש וכל-מיני כאלה. ברגע שאנחנו לא מוותרים לכלום מהשנייה הראשונה, כמו עם ה-pies גם שהיה לפני שהגענו היה את המסכים האלה וזה, אז זה פותר לנו המון בעיות, going forward.

ליאור:            זה גם חוזר לזה שיש ערכים מעל כל הדבר הזה. כי בסוף אם אתה באמת מסתכל על זה רק מהפן האופרטיבי, ונגיד שאוריאל היית גם מנותק מערכים, אז היית אומר ברור שאני אפתור את זה בלבודד את אנשי ה-Sales ונבנה קומה שלמה של Sales ונחיל עליה את כל פתרונות האקוסטיקה ביקום כולו. אבל כשאתה ואומר רגע, אני רוצה לייצר תקשורת בין צוותים – וזה מה שמנחה את כולם גם אופרטיבית וגם ברמת החברה – אי אפשר יותר ולהתעלם מזה. אתה לא יכול ללכת סביב זה ולהעמיד פנים שפתרת את זה.

אוריאל:          אני חושב שהערכים נוגעים בכל דבר. וזה מהחדרים השקופים שדיברנו עליהם קודם, והשולחן דרך אגב הוא גם משדר שכל עובד פה… זאת אומרת אין פה ברגים קטנים. כולם פה ברגים גדולים וכולם יש להם את אותה סביבת עבודה לייצר בדיוק את אותו אימפקט. עכשיו, זה לא הולך ונהיה קל דרך אגב. כי מאוד מאוד קל לשמור culture מדהים בעשרה עובדים, ב-20 עובדים, זה כבר לא טריוויאלי ב-50, 100 וב-300, אני חושב שהגענו למקום לא רע עדיין עם 300 עובדים. וכשאתה עם 1500 עובדים על 15 קומות, להצליח לשמר את אותם ערכים ואין ספק שהם ישתנו או הם יקבלו את ההתאמה שלהם לגודל, אבל אתה צריך להתאים את ה-facilities שלך לערכים שלך לגודל. זה איזשהו משולש כזה שצריך ללמוד איך עושים אותו נכון. ואנחנו כן צריכים להמשיך לשדר שיש פה אווירה של בית, שהמשרד הזה הוא של כל אחד, שהספות הן כדי שישבו עליהן ולא בשביל ה-show. ולהמשיך לעשות את זה למרות שאתה נכנה למשהו שהוא כאילו ענק והוא נראה גדול ואתה פתאום אולי נראה יותר קטן.

רועי:              ואתגר ענק שלנו זה שאנשים יעריכו. הקטע הזה של השפע, שכאילו given, זה גם נקודה שעם scale צריך להבין אותה. כלומר, איפה, מזה שאני מעריך את זה ש… אני מבחינתי דרך אגב כאילו האוטופיה פעם היה, אם היה גבינה וצהובה ולחם במקרר, זה היה כאילו וואו. אבל עכשיו אנחנו ככה way beyond that.

ליאור:            אנחנו עם עשרה סוגי חלב.

רועי:              זה קטע בפני עצמו. אבל… לא, כאילו-

ליאור:            לא, אבל אתה יודע, אתה מדבר על שפע-

רועי:              התקדמנו בתור אוכלוסייה גם. אבל כאילו שיש-

[00:40:00]

ליאור:            זה נכון, אבל זה שאנחנו מחליטים לספק את כל החלב הזה זה לא מובן מאליו.

רועי:              כן. שמה אני חושב שכאילו העלות האופרטיבית היא לא כזאת קריטית. אבל ההערכה, הנושא של איפה אני עובר מזה שאין את הסוג חלב שלי לזה שאם יש אותו אני מעריך את זה או אם אין אותו אני כאילו מתעצבן אולי או אומר “רגע, למה אין. מה זה צריך להיות?” כאילו, זה משהו שאני חושב שאוריאל התייחס אליו, ש-

ליאור:            של אתה למה אין. כן.

רועי:              זו נקודה שצריך להבין איך אנחנו משמרים אותה, כי בסופו של דבר אם מישהו מרגיש האו מה שנקרא entitlted ללא יודע מה-

ליאור:            חלב סויה.

רועי:              חלב… עזבי סויה. חלב שקדים לא מומתק בוואטאבר. אז זה עושה לו רע.

אוריאל:          אני חושב שבעיקר השפע הזה הוא יכול גם לבלבל. וזה הדבר שהכי, אותי ברמה האישית הכי מטריד. זאת אומרת, כשיש עשרה סוגי חלב ואתה אומר וואו, יש פה את כל סוגי החלב, ואז אתה בא “למה אין את ה-11? איך יכול להיות שאין חלב כזה וכזה?” לעומת “וואו, יש פה עשרה סוגי חלב, אני בשוק.”

ליאור:            רועי ישלח אותם לעשות מדיטציה ולהבין שלהיאחז ב… [צוחקת]. כאילו, זה מקור הסבל האנושי בערך מה שאתם מתארים פה, ההיאחזות של אנשים בקיים וישר לחפש מה חסר.

אוריאל:          אבל גם, את יודעת, זה מאוד מאוד צרות בהייטק שהזכרת בהתחלה, זה בדיוק זה. ואנחנו לא רוצים להיות שם. כי זה ממש לא המסר שאנחנו רוצים להעביר.

ליאור:            מילא צרות בהייטק, אני חושבת שזה באמת אולי בסוף מייצר איזושהי ציניות כלפי דברים שאמורים לייצר את ההיפך. ואז ממש פספסת. גם השקעת וגם אתה-

אוריאל:          אמת.

רועי:              ומבחינתי זה ייצר את הפספוס הכי גדול, שלא נוכל להמשיך להתקדם. זה יעשה לכולם פה כיף – לצוות אופרציה, ולכל מי שפועל במלאכת הלייצר את המשרד – שלא יהיה את ה-entitlement הזה של אנשים, שלא יהיה כאילו “אה טוב, למה אתם לא עושים את החדר הזה והזה?” גם זה שוב עוד פעם נקודה של איך אנחנו פותרים את כל הבעיות האלה עם ownership, להעביר את ה-ownership, למה אין את החדר הזה והזה? תעשה אותו. בסדר? הנה, אתה רוצה עוד חלב, תקנה. כאילו, למה זה הבעיה שלי מה שהצד השני רוצה?

ליאור:            כן.

רועי:              ואיפה הגבול הזה עובר. אני חושב שאלה שאלות שאוריאל מתעסק איתן כל הזמן והן נוגעות בכל דבר פה. ואנחנו כן במצב מאוד מאוד טוב. בסדר? כלומר מבחינת איפה שאני מרגיש שאנחנו יכולים להתקדם קדימה, כי הצלחנו בהמון מקומות להעביר את ה-ownership. ואני חושב שההתעסקות היומיומית שלנו, באמת, היומיומית שלי ושל אוריאל ושל כל הצוות שלנו, גם של ערן, המון דיונים, וגם רותם, זה איך אנחנו לוקחים את הצעד הבא, אבל כן מעבירים את ה-ownership כדי שאנשים יעריכו ושזה יהיה שלהם ושהם לא יבואו בציפייה ל-.

אוריאל:          כן. אני חושב שבסוף גם ownership זה כשעובד אומר או שואל אם הוא יכול לבוא למשרד בסוף השבוע – שגם לא יצא לנו לדבר על זה בכלל – אבל להגיד לו “למה לא?”. זאת אומרת, זה הבית שלך כמו שהוא שלי. אתה רוצה לבוא תבוא.

רועי:              גם ברמה שכאילו אתה לא צריך לשאול.

ליאור:            כן.

אוריאל:          אז זה לא ביקשתי אישור וקיבלתי, זה “אתה רוצה לבוא למשרד? תבוא. אתה רוצה לבוא לחדר כושר? תבוא. אתה רוצה לבוא עם כמה חברים לקולנוע? תבוא.” אני חושב שזה הבסיס של זה המשרד שלנו ולא של מישהו פה. [מוזיקה].

ליאור:            מישהו מעביר משרד בפעם הראשונה. מה היית אומר לו אוריאל?

אוריאל:          על המעברים? ואוו. לא דיברנו בכלל על מעברים, זה פרויקט בפני עצמו. לחשוב לחשוב לחשוב. אני חושב שרועי דיבר על זה בפרק הקודם, על הנושא של ה, אנחנו עושים כבר כמה ישיבות טובות על המשרד החדש ואנחנו עדיין תקועים כביכול על הערכים. אני חושב שהרבה מהערכים של החברה משתקפים פה בתוך מה שאנחנו עושים ב-facilities. החל מצורת הישיבה וחדרי ישיבות אל מול, אה, חדרים אל מול open space. על זה שהחדרים שקופים, על זה שהשולחנות הם אותם שולחנות. על סוג הריהוט שאנחנו בוחרים, על זה שאנחנו מאוד לא show off, או יכולים להיות show off דווקא במקומות המפתיעים, דווקא בחדרי שירותים למשל. אבל לא בכניסה. זה מאוד מאוד, מי שכבר מכיר ויודע את הערכים, המשרד מאוד, יש הלימה מאוד מאוד גדולה בין איך נראה המשרד לבין מה אנחנו מאמינים בו כחברה. אז אני חושב שכל חברה עם הערכים שלה צריכה לחשוב מה, איך היא רוצה שהמשרד שלה ייראה, ולהבין שבסוף הדברים האלה מייצרים אווירה, יש להם המון המון משמעות, והחברה משתקפת דרך ה-facilities שלה.

ליאור:            כלומר אי אפשר לחשוב על זה יותר מדי.

אוריאל:          אף פעם לא.

ליאור:            אי אפשר להשקיע בזה יותר מדי מחשבה.

אוריאל:          אף פעם לא, זה עוד ועוד ועוד כאילו. אין לזה סוף. ודרך אגב, גם אנחנו, אני חושב שאנחנו בתהליך של למידה כל הזמן. הקומות החדשות לא נראות כמו הקומה הראשונה והמשרד הבא לא ייראה כמו המשרד הזה, יש לנו המון לקחים. ואין לזה סוף.

[00:45:00]

רועי:              אז אני זוכר איזה… מהסיבובים – אני מחבר פה כמה דברים. מהסיבובים הקודמים שהיו לנו, דיברנו עם סקוט מ-Buttery Ventures. והוא אמר, כאילו כשהוא בא למשרד הוא אמר שמכלל החברה שהוא מרגיש שה-glass theory או משהו כזה… אני מכיר את זה ממנו, אז אם אני טועה אז הוא אשם. כששמים לב לפרטים הקטנים אז הפרטים הגדולים take care of themselves. עשו על זה ניסוי, שמו שני בניינים, עשו באחד… שהם מוזנחים. באחד שברו מראה, אה, חלון. ואז הוא התחיל להיות יותר ויותר מוזנח. כי החלון היה שבור, אז מישהו בא לשם וראה שזה זה, אז הוא נכנס, ואז כאילו אחד נהיה מוזנח-

ליאור:            אני זוכרת את הישיבה הזאת.

רועי:              והשני תיקנו את הזה. אז כששמים לב ל-details אז כל שאר הדברים נגזרים מזה. ואני חושב שזו סיבה אחת ענקית שגם אני וגם אוריאל וגם כל הצוות אופרציה איכפת לו מאוד מאוד מאוד מה-details של הדברים. אח שלי ביקר פה במשרד לפני איזה שבוע, והוא בא, הוא שאל אותי כזה “טוב, איך הולך?” הוא אומר “טוב, אני יודע. זה שהיה חור בדלת בשירותים, שהדלת נטרקה על הקיר ומישהו בא ושם שם צ’ופצ’יק כזה, היה לו מספיק איכפת לקנות איזה צ’ופצ’יק מפלסטיק שהוא לא יעשה את החור הזה וזה לא אתה, זה הדוגמה שלי.”

ליאור:            להתקדמות. ל-progress בחיים, כן.

רועי:              כן. לזה שהכול טוב פה וכאילו לאנשים איכפת מדברים. ואני חושב שכאילו מבחינתי זה נקודה מאוד מאוד, שהיא החיים שלנו פה באזור של המשרד. ש-the small things matter.

אוריאל:          רק הזדמנות גם להגיד תודה לצוות שעושה את כל הדברים האלה, כי הם לא קורים מאליהם. אז יש לנו את יותם שאחראי פה על ה-facilities, וגוני שעובדת איתו, ושריקי במיל. שעוזר הרבה בהקשר של ה-facilities. אני אומר במיל. על ה-facilities, כי הוא עושה דברים אחרים, אבל הוא מאוד מאוד מעורב.

רועי:              לא בגלל שהוא נמצא איזה חודש ומשהו במילואים כל הזמן [צוחק].

ליאור:            גם וגם.

אוריאל:          כן, זה הרבה מאוד עבודה. כדי שמשרד ייראה כמו שהוא נראה.

ליאור:            תודה אוריאל.

אוריאל:          היה כיף.

ליאור:            ממש. ואם יש שאלות לאוריאל אז הוא מאוד אוהב לדבר על הנושא הזה.

אוריאל:          בשמחה.

ליאור:            אז אתם ממש מוזמנים לשאול בקבוצה שלנו. ותודה רועי.

רועי:              תודה ליאור.

ליאור:            תודה שהאזנתם.

 

 

 

 

 

 

[wp_applaud]