איך עיצוב המשרד יכול לתמוך ברוח ובתרבות של חברה

 

ליאור:            היי כולם. הגעתם ל-Startup for Startup, הפודקאסט שבו אנחנו חולקים מהניסיון, מהידע ומהתובנות שלנו כאן במאנדיי.קום וגם מחברות אחרות. הוא מיועד לכל מי שסטארט-אפ מדבר אליו, לא משנה באיזה כיסא הוא יושב ברגעים אלו. [מוזיקה]. ולפני שנצלול לנושא של הפרק נזכיר לכם שיש לנו קבוצת פייסבוק שנקראת Startup for Startup, שם תוכלו למצוא את כולנו ולשאול אותנו שאלות ולספר לנו דברים מעניינים. היום נתמקד בשאלה של איך עיצוב של משרד בעצם יכול לתמוך ברוח ובתרבות של החברה תוך-כדי צמיחה וגדילה מאסיבית. בכלל, על כל רכיב בשאלה הזאת אפשר לדבר שעתיים. ננסה לעשות את זה בשעה, עם רועי וערן.

ערן:               מה העניינים?

ליאור:            מה קורה? בלי הרבה קונטקסט לקונטקסט, רועי אולי תספר לנו למה אנחנו פה ומה בעצם, איך עיצוב קשור לתרבות של חברה ולמה זה מאתגר אותנו באופן ספציפי?

רועי:              אז אני חושב שאיך שנכנסים למשרד אצלנו מרגישים באווירה מאוד שלנו. ואחד הדברים הכי בולטים במשרד זה הדשבורדים, שאנחנו שקופים, מציגים את כל המידע בכל מקום. והיה המון מאמץ כדי שזה יקרה, לא רק לייצר את ה-data ולשתף אותו, אלא גם דברים שקשורים טכנית למשרד עצמו. ובעצם עם השנים התפתח איזשהו vision מאוד ברור שמתעצב כל הזמן לאיך המשרד צריך להיות ולתמוך במה שאנחנו עושים. וזה משהו שמעסיק אותנו כל הזמן. בצורה, כאילו, בוא נגיד אותי זה לפחות מפתיע כל פעם מחדש שאנחנו כל הזמן בונים משרד חדש, כי כל הזמן אנחנו בתהליך של צמיחה, ויש כל הזמן עוד משרדים. אז כאילו, זה לא נגמר אף פעם, זה חלק מהעבודה פה לעצב את המשרד.

ליאור:            כן, אם נחבר לזה שנייה מספרים אז בעצם אנחנו איפשהו בסוף קיץ 2019, ומ-2017 זה בעצם המשרד השלישי אפשר להגיד-

ערן:               כן. או הרביעי.

ליאור:            אז בוא נספור.

ערן:               כן, אז עברנו, המשרד הראשון שעברנו אליו הוא היה ברוטשילד. הייתה דירת שלושה חדרים, שכאילו הפכה להיות משרד. וזה היה מאוד מרגש. כי לפני זה-

רועי:              מה, זה החלום שלי, דירה על רוטשילד, זה קלאסי, לא?

ערן:               כן, אבל זה לא היה מהדירות השוות על רוטשילד.

רועי:              למה, היא הייתה דירה מגניבה.

ערן:               סבירה, כן.

ליאור:            הפכתם אותה …

רועי:              לא, היה קטע אחד חזק, היה פיצ'ר חזק בדירה, זה שמי שיצא מהשירותים כולם ידעו שהוא יצא מהשירותים, ידעו מה הוא עשה שם. זה ככה התפזר בכל ה-

ליאור:            מיקום טוב של השירותים.

רועי:              כן כן.

ליאור:            ומשם המשכתם למשרד ביהודה הלוי?

ערן:               משם עברנו למשרד הא שלנו, שהיה ביהודה הלוי, ממש מול הדליקטסים. שזה היה פיצ'ר מגניב דווקא. אבל זה, אני זוכר את היום הראשון במשרד הזה, זה כאילו הרגיש, כאילו הפך להיות חברה פתאום. כי עברנו מהבית לבניין משרדים. זה היה כזה שינוי מאוד משמעותי. זה אגב אולי עוד נקודה ששווה להגיד, כאילו לעבור משרד זה אקט פיזי, אבל אני זוכר ממש את המעבר בתור משהו שנתן boost מטורף גם לחברה. כי פתאום גם העובדים מרגישים שזה משהו אמיתי, וזה נראה כמו חברה. ויש לובי ו… זה פשוט מרגיש כזה אקט של התבגרות מאוד משמעותי.

רועי:              יש מרחב, אחרי שהיינו איזה 13 אנשים או 12 תקועים שם ב-

ליאור:            חדר וחצי.

רועי:              כן. אז פתאום כזה וואו, איזה מרחב ענק יש.

ליאור:            מיהודה הלוי המעבר לבניין שאנחנו נמצאים בו כרגע ,לקומה אחת בבניין, היה די מהיר, נכון? תוך-

ערן:               גם שנה אני חושב.

ליאור:            שנה.

רועי:              בקונספט אנחנו לקחנו את יהודה הלוי ב, שהיינו רבע מהתפוסה שלו, ואמרנו טוב, הנה שטח שנגדל עליו שהוא פי 2, ואת הצד השני בכלל חשבנו לחלק ולפצל ולהשכיר בינתיים. כי היה לנו פי 2 מקום לגדול. למזלנו לא עשינו את זה-

ליאור:            משהו אומר לי שלא הגענו לשם אף פעם.

רועי:              לא עשינו את זה. וזה היה מאוד טוב. ואותו דבר גם לבניין פה שעברנו, זה היה מ-270 מטר לפה, עברנו 1250 מטר.

ליאור:            בקומה אחת.

רועי:              כן, בקומה אחת, שזה בדיוק גם פי 4, וגם אותו דבר.

ליאור:            בתוך פחות משנה כבר מצאנו את עצמנו מתפרשים על-פני שלוש קומות.

רועי:              אבל גם השלוש קומות שעברנו כאילו מאחת לשלוש זה בדיוק הפי כמה במרחב הזה וזה כאילו עכשיו אנחנו צריכים-

ליאור:            כבר היום אנחנו מתכננים את המשרד הבא שלנו אפשר להגיד, נכון?

ערן:               כן.

ליאור:            אז בעצם בכל רגע נתון אנחנו מתכננים משרד קדימה.

רועי:              בשבוע שעברנו הלכנו לראות את המשרד הבא.

ערן:               צריך להבין שבשביל לשכור הרבה קומות, זה משהו שלא קורה מעכשיו לעכשיו, אף אחד לא מחזיק 5, 7, 8, 10, לא משנה כמה קומות, שמחכות לך. אז או שהבניין הוא בבנייה, או ב-

רועי:              שוב, זה תלוי בשוק. נניח לפני שנה … כמה בניינים.

ליאור:            כן, אבל אתה גם לא יכול לבנות על זה. כשיש לך 350 איש בחברה אתה לא יכול להגיד "טוב, מקסימום ניתקע."

רועי:              ברור, ברור.

ליאור:            אז גם אתה רוצה לתכנן.

[5:00]

רועי:              אבל גם השנה זה איכשהו ככה, יש תנופת בנייה פסיכית בתל אביב, לשטחים שאנחנו רוצים. שטח שאנחנו רוצים, מבחינת המרחב היה בקומה אחת, משהו שהוא מאוד connected. אני חושב שזה ליווה אותנו לאורך כל הדרך, שהמקום שאנחנו נמצאים בו אמור להיות… המגניבות זה לא הדבר הכי חשוב, וכל מיני דברים, כאילו, זה צריך לשרת את מה שאנחנו רוצים, שזה תקשורת, ועבודה משותפת, ושיהיה נעים וכיף לבוא לפה.

ערן:               מה שחשוב להגיד זה שאמנם היינו לפני זה במשרדים קטנים יותר, אפילו בדירת שלושה חדרים, וגם כשעברנו ליהודה הלוי ועכשיו אנחנו נמצאים כבר על שלוש קומות, אבל הנושא של איך המשרד נראה העסיק אותנו מ-day one. גם כשעברנו לדירת שלושה חדרים אז אולי זה נראה מפגר אבל פתאום אתה צריך לקבל כל-מיני החלטות. איך ייראו החדרים, איך אתה רוצה שאנשים ישבו ביחד.

רועי:              איזה שולחנות.

ערן:               איזה שולחנות. איך אתה רוצה לעצב את ה-space. שיש להן משמעות. ופתאום צריך לקבל החלטות. והיה לנו מאוד חשוב לייצר לנו מעין כלים לקבל החלטה ב-framework שנעבוד לפיו. והרבה מאוד מהעקרונות שמלווים אותנו לאורך הדרך עד היום נמצאים בעצם בחברה. וכשאנחנו גם עכשיו מגיעים למשרד חדש שאנחנו רוצים לעצב אותנו אנחנו מנסים להסתכל על העקרונות שחשובים לנו, לנסות להבין איך אנחנו לוקחים את העקרונות האלה ולתרגם אותם בעצם ל-space שאנחנו נמצאים בו.

ליאור:            ובעצם בדקות הקרובות זה מה שנעשה, נזכור כמה מהעקרונות שאנחנו כבר יודעים שחשובים לנו, ואיך הם באים לידי ביטוי במרחב הפיזי.

רועי:              כן, אפשר לתת דוגמה נניח לעיקרון שהתחיל בדירה, שבעצם רצינו שהמרחב יהיה שייך לאנשים ולא שייך לדברים אחרים. כמו קירות ושולחנות. זה מצחיק, היה מחשבים של CRT, מסכי CRT ענקיים, אז שולחנות היו בעומק 90 ומטר וכאלה. אם לוקחים חדר ושמים בו ארבעה שולחנות כאלה אין מקום לאנשים ללכת, זה כאילו בקושי את מגיעה לשולחן ואז כאילו יש לך שולחן גדול. אני זוכר שמדדנו על המילימטר כמה צריך בשביל שני מסכים ולפטופ, שזה יוצא 1.3 מטר, 130 סנטימטר, על 70 עומק. שיהיה ממש נוח עם מסכים שהם שטוחים. וזה מה שהזמנו. ומאז זה הגודל של השולחנות פה. המינימום שנדרש כדי שיהיה נוח, כדי שאת כל שאר ה-space אנחנו נקצה לאנשים שיהיו שם. אותו דבר קירות.

ליאור:            ואם בחרת להתחיל מהנקודה הזאת, אז באמת רגע, ואני מתחברת למשהו יותר גדול. בכל הנושא הזה של זה שה-space בא לשרת בני אדם ולא הפוך. אז בוא בעצם לך צעד אחורה שנייה ותסביר לנו את הקונטקסט הרחב יותר.

ערן:               אני חושב שזה העיקרון הראשון בעצם שמנחה אותנו.

רועי:              זה עיקרון שמדבר בעד עצמו. כאילו, אנחנו באים למשרד, רוצים שיהיה לנו כיף. כלומר, בוא נגיד ככה, ב-contrast למה? ב-contrast למשרד שאמור להרשים את הלקוחות שלא כל-כך מגיעים אלינו. או משרד שאמור לשרת איזו מטרה אחרת עיצובית נעלה של אולי החברה היא לא יודע מה.

ליאור:            הביאה מעצב על כדי-

רועי:              מוצלחת או משהו כזה, כן.

ליאור:            כשאתה מדבר על "כיף", כל אחד מדמיין משהו אחר בכיף. למה אתה מתכוון כשאתה אומר כיף? כי אנשים באים לפה כדי לעבוד.

רועי:              כן. אז אני חושב שאנחנו במהלך כל החברה שמרנו על ה-passion, כאילו, יש סיבה שהקמנו את החברה, יש סיבה שאנחנו רוצים לבוא לפה, יש סיבה שמי שהצטרף למאנדיי בא ורוצה לעבוד. זה ליצור, זה לבנות משהו, לעשות אימפקט. כל הדברים האלה. והחלל צריך לשרת את זה, וזה הכיף בעצם. אז כלומר, אם אנחנו נבוא למשרד שהוא לא מקיים את זה שאנחנו נבנה משהו, כלומר שהכול סופר-מסודר, אי אפשר לנשום, צריך כאילו שדברים ייראו… זה לא מקום שמשדר עבודה, יצירתיות, דברים כאלה. אז הכיף הזה – ואני חושב שהיום אפשר לתת כל-מיני דוגמאות לכל האזור DIY שעשינו וכל הדברים האלה, שמשמרים את הנושא של ה… שעושים scale אפשר להגיד, לנושא היצירתיות, לנושא התחושה של אנשים שהם בונים פה משהו.

ערן:               אני אסביר אולי את הדוגמה ההפוכה. של, כי כיף באמת זו מילה מאוד אמורפית. אבל רצינו שאנשים ירגישו בנוח. בעצם במשרד. ואני יכול לתת דוגמה שאולי אנשים יתחברו אליה, אפילו משקיעים שאנחנו הולכים אליהם לפעמים המשרדים מאוד מוקפדים. אתה יושב, יש לך אזור כניסה, הסבה, אתה יושב על ספה, מאוד מסודרת. על השולחן יש כל-מיני ספרי קפה מה שנקרא, שיושבים ב-36 מעלות, שאף אחד לא קרא אותם מעולם-

ליאור:            אבל אין אבק. מנקים אותם תמיד.

ערן:               אין אבק, כי מנקים אותם כל בוקר. ואתה מרגיש שהכול יושב על המילימטר. אתה מרים את הספר, אתה רואה את הבן אדם בקבלה מסתכל עליך בלחץ, כי הוא יודע שהוא צריך להחזיר את זה לאותה זווית בסוף הפגישה. וזה מה שזה משדר, ואני מבין למה זה עובד להם. מאוד מוקפדות, מאוד attention to details כאילו לאיך הדברים נראים-

ליאור:            ריחוק מסוים שאולי-

רועי:              או למשרד עורכי דין, אתה נכנס, אתה יודע שתשלם הרבה כסף בסוף.

[10:00]

ערן:               כן. מאוד to impress.

ליאור:            לא, גם יש מקומות שבהם ריחוק זה מה שרוצים לשדר, וזה עובד להם טוב.

ערן:               נכון. ולנו דווקא ההיפך, רצינו לייצר תחושה מאוד של-

ליאור:            נינוחות.

ערן:               של נינוחות, של שחרור. של סבבה לשים רגליים על רהיט. אוקיי? סבבה שהדברים לא מסודרים עד הסוף טיפ-טופ. סבבה שכאילו לא הכול יושב במקום ולא כל דבר נמצא פרפקט איפה שהוא אמור להיות, כי אמרנו בבית שלך – לא יודע איך כל אחד מתנהג – אבל אתה בדרך-כלל לא ככה, אתה מרגיש הרבה יותר חופשי, אתה לא כל דבר מחזיר על המילימטר למקום. אני אולי כן כי יש לי OCD, אבל-

ליאור:            אבל אני לא.

ערן:               [צוחק] אבל כשיש כאילו חברה בסדר גודל כזה אני חושב שאם הכול הכול נורא נורא מתוקתק כאילו זה משדר איזה משהו של חוסר נוחות או חוסר יכולת כאילו להביע את עצמך בכל-מיני דברים כאלה, ולנו היה חשוב מאוד לשחרר את זה ולייצר יותר יצירתיות ויותר חופש לאנשים.

רועי:              כן, וזה מוביל אותנו אולי גם לאחד מהעקרונות ה-

ליאור:            הנוספים.

רועי:              הבסיסיים, ובמיוחד כשהחברה גדלה, של inclusion. שבעצם אנחנו רוצים שכל מי שמגיע למשרד מרגיש שזה המשרד שלו. וזה לא רק העובדים, זה גם הספקים, ומי שבא לראיונות, וכל מי שבא לבקר. כלומר, אז חלק מהדבר הזה של ה-inclusion זה שהם נכנסים לתוך החברה, שהם לא נכנסים למחוץ לחברה נניח. אז אין לנו עמדת קבלה. וזה היה מההתחלה. פשוט לא תכננו במשרד עמדת קבלה. וכולם-

ליאור:            אין פונקציה כזאת בכלל.

רועי:              אין.

ליאור:            גם אין אדם שאחראי על זה. זה לא רק שאין את העמדה עצמה.

רועי:              ואין מקום, כן. אז איך מקבלים אנשים? כולם בחברה מקבלים את האנשים. והם נכנסים למקום שבו החברה חיה בעצם, שזה, עשינו שטח מרכזי. ואז אם מגיע מבקר הוא פשוט רואה את ל האנשים בחברה שהם נמצאים שם כרגע, מישהו פותח לו ועוזר לו. וזה נמשהו שהתחלנו מההתחלה, וזה מייצר לאנשים תחושה מאוד של welcoming, של נוחות, של כאילו, והם אומרים את זה, אנחנו כאילו-

ליאור:            זה נקודה טובה להתייחס גם לנושא של ה-scale. בהקשר שלה. כי כשהייתם 10-12 איש במשרד ומישהו דופק בדלת ונכנס אז כולם בטח יודעים מיהו, וכל מי שרלוונטי כנראה נמצא בטווח ראייה מיידי. פתאום אנחנו 300 איש. ונדרשו דברים כדי לשמר את היכולת הזאת, נכון?

רועי:              כן. אז יש אני חושב ב-culture, שני דברים ב-culture שהם עובדים הפוך. משהו אחד שהוא משמר את עצמו. ברגע שמתחילים לעשות אותו, ויש מאסה של אנשים שעושים אותו, אז מי שהצטרף לחברה מקיים את הדבר הזה והוא ממשיך כי הוא מבין איך אחרים עושים את זה, ודברים ב-culture שהם בדיוק הפוכים. שהם כל הזמן נהרסים וצריך להשקיע המון המון אנרגיה כדי לשמר אותם, בסדר? אני חושב שדווקא הנחמדות של לענות לאנשים זה משהו שאנחנו, אינהרנטית שימר את עצמו. מה שכן נכנס ולא היה טריוויאלי זה נושא ה-security. בסדר? שפתאום לא כולם יודעים אם מישהו הצטרף לפני יום או שהוא בא לראיון. וראו אותו כבר פעמיים פה כי הוא בא לשני ראיונות, אז אם הוא עובד או לא עובד ואם הוא צריך לדעת, אם צריך לעזור לו או לא צריך לעזור לו. ויש המון בעיות security של tailgating, שמישהו ככה מחכה מאחורייך, נכנס למשרד, ואז גונב משהו.

ליאור:            ה-security אני מסכימה איתך שזה אספקט חשוב. אני חושבת שמעבר לנחמדות של כולם זה גם נהיה פחות נוח, כי אנחנו נמצאים, פרושים על-פני שלוש קומות. לפעמים מישהו הגיע לקומה 13 ואתה מחפש מישהו שנמצא, אתה אולי אפילו לא יודע מיהו, אתה יודע מה? אולי הגיע מישהו לפגוש בן אדם שאתה אפילו כרגע, מה לעשות, לא מכיר את כל ה-300 איש בחברה. מה אתה עושה? אתה פונה אליו בסלאק, אתה מתחיל- אז אני מדברת מעבר לרצון הטוב של האנשים ומעבר ל-security היה פה עניין של scale שמאתגר את היכולת למצוא את הבן אדם ולא לעבוד בזה.

רועי:              אבל לנו מאוד עקרוני שלא יהיה פה קבלה. אז בעצם-

ליאור:            אז איך פתרנו את זה?

רועי:              אז פתרנו את זה טכנולוגית, תכנתנו עמדת קבלה דיגיטלית, שמישהו נכנס, הוא אומר למי הוא הגיע, והמישהו הזה מקבל הודעה. בהתחלה זה היה הודעות SMS, ואז כאילו, היו אנשים שנשארו לחכות הרבה זמן, כי הם כאילו לא-

ליאור:            הודעה זה understatement. מקבלים שיחת טלפון-

רועי:              לא, עכשיו. זה היה השיפור, זה היה השיפור.

ליאור:            SMS, אימייל, ולדעתי גם פינג לסלאק [צוחקת].

רועי:              עשינו את זה, מ-SMS עברנו ל-fail safe. שזה כמו, המודל היה pagerduty, כן? שמתקשרים לבן אדם, אבל אם הוא לא עונה אז זה מצלצל עוד פעם, ואם הוא לא עונה זה עושה אסקלציה לג'אר הרלוונטי והבן אדם לא יחכה סתם. כשאני עושה onboarding לאנשים, onboarding זה כשהם מצטרפים חדשים לחברה, אז הם אומרים שכל התהליך ראיונות וזה היה מאוד welcoming, תמיד כולם היו נחמדים, הציעו להם לשתות, הציעו להם זה, וזה כאילו נקודה שתמיד כולם אומרים כל הזמן. אז אנחנו מצליחים לשמר את זה יחסית יפה.

ליאור:            בלי טכנולוגיה.

רועי:              בלי טכנולוגיה.

ערן:               לי חשוב להגיד שלפעמים הנקודות האלה מתנגשות. אני זוכר ממש שיחה שהייתה לנו לפני שלוש שנים אני חושב, שבה אמרנו מצד אחד אנחנו רוצים לייצר אווירה נינוחה. מה זה נינוחה? יותר ביתית, יותר כזה של חדרים. ואז אמרנו אז בואו נעשה חדרי ישיבות, עם דלתות, כמו שיש בחדרים, שאפשר לסגור ולהרגיש בחדר. מצד שני, היה לנו מאוד חשוב לייצר את העניין של השקיפות.

[15:00]          אז מה, יש דלת סגורה, אז אתה לא רואה מי נמצא בפנים. אז בוא נעשה דלת זכוכית. וחלק מהדברים האלה כן מתנגשים אחד עם השני. במקרה הזה הספציפי אמרנו שהערך של שקיפות הרבה יותר חשוב לנו מבחינת החברה. וכתוצאה מזה עשינו חדרי ישיבות, כל חדרי הישיבות אצלנו בעצם בחברה הם שקופים. למה? כי אנחנו רוצים שאף אחד לא תהיה לו הרגשה כאילו מישהו מסתגר מאחורי חדר, מאחורי דלת, ובעצם מישהו לא מודע לפגישה שמתקיימת או משהו כזה. אז בעצם כל החדרים שקופים, יש חלונות שקופים, יש דלתות שקופות, ואפשר לראות בכל רגע נתון איזה ישיבות קורות ועם מי בחברה.

רועי:              וזה כאילו התהליך הזה, ואנחנו נראה לי כבר דיברנו על שניים כאלה עד עכשיו, כשאנחנו יושבים כאילו לדבר על המשרד, זה שיחה של ערכים. נניח עכשיו אנחנו מתכננים את המשרד החדש שהוא יהיה הרבה קומות. אנחנו כבר בפגישה השלישית עדיין מדברים על ערכים. ולא על כאילו, ועל העיצוב כשיקוף של הערכים ועל התכנון כשיקוף של הערכים, ועל מה אנחנו לא מוכנים לעשות ומה אנחנו כן מוכנים לעשות. זה כאילו פשוט מאוד מנחה אותנו לשמר את הדבר הזה שבן אדם חדש שמגיע, וכמובן כל מי שנמצא, ימשיך להרגיש את אותה תחושה, ואיך אנחנו עושים את זה. וזה קשה.

ליאור:            זה קשה גם מבחינה אופרטיבית. אולי נדבר רגע על הדוגמה של המדרגות הפנימיות, שזה פרויקט די פסיכי. לנו זה נראה כבר כאילו-

רועי:              נלחמנו על זה. נלחמנו על זה, שכשהוספנו קומות אז בעצם נחפור פה בור, לא יודע איך קוראים ל- פשוט ניסרו את הרצפה-

ליאור:            רגע, תן קונטקסט.

ערן:               הלוואי שהיו מנסרים אותה [צוחק].

ליאור:            היינו קומה אחת בבניין. הפכנו לשלוש. והדרך היחידה לעבור מקומה לקומה הייתה מעליות חיצוניות. בגדול.

רועי:              כן, או החדרי מדרגות של הבניין, החשוכים.

ליאור:            פחות שקיפות.

רועי:              כן. או פחות נוח.

ליאור:            או פחות נעים.

רועי:              כי צריך לצאת דלת, עוד דלת, מדרגות, בחושך, להדליק את האור, לחכות 3 שניות, לרדת, עוד דלת, עוד דלת. לא יקרה.

ליאור:            למה לא?

רועי:              כי זה friction. בלעלות ולרדת. ומדרגות בגדול זה דבר בריא וכיף. אם הן נגישות, נוחות ופשוטות.

ליאור:            כן, אבל למה זה כזה חשוב? בוא תתעכב על זה שנייה.

רועי:              כדי שהממשקים בין צוותים יעבדו טוב. כלומר, בדרך-כלל מה שקורה זה שמפרקים את החברה, אני יודע הרבה חברות שפתאום לא היה להן מקום בבניין שהם נמצאים, עברו לבניין אחר כאילו ופיצלו את החברה וכל-מיני דברים כאלה. זה נורא. יש נתק, יש אינהרנטית המוצר, זה ממש המוצר, המוצר בנוי כמו התקשורת של הצוותים בו. כלומר, אם יש צוות, במוצר יש client ויש server, אז אם יש צוות client וצוות server אז התקשורת בין ה-client ל-server במוצר תהיה כמו טיב האיכות של התקשורת בין הצוות client לצוות server. עכשיו, אותו דבר זה עם ה-Customer Success וה-Sales, וה-Product, וכולם. ורצינו שכולם יהיו מחוברים כדי שהחוויה של המוצר גם תצא אחידה ושהמרחב הפיזי לא יגביל אותנו, שממש לא הקטע של האופרציה של רגע לא הצלחנו למצוא משרד, יכתיב בסוף את איך שהמוצר בנוי והתקשורת הארגונית בנויה.

ערן:               בעצם אחד הדברים שגם חשבנו מעבר למדרגות הפיזיות שבעצם פתחנו בין הקומות, זה איך הצוותים יהיו מחולקים בין הקומות. והאינטואיציה, או לפחות מה שהרבה חברות עושות, זה לחלק את הקומות לפי נושאים. לדוגמה לעשות קומה של R&D, קומה של מכירות, קומה של Customer Success. קומה של marketing. ולנו היה מאוד מאוד חשוב להימנע מזה. כי ראינו, מתוך הנקודה שרועי הזכיר מקודם, שבעצם זה שאתה מפלג בין הקומות זה מייצר silos. אינהרנטית, גם אם יש מדרגות, בסופו של דבר לאנשים יותר קל להתנהל בתוך הקומה שלהם, מייצר silos. ואז בעצם נוצר לך צוות marketing שהוא פחות מחובר לצוות R&D וצוות R&D שהוא פחות מחובר לצוות sales. ומה שלנו היה מאוד מאוד חשוב זה בעצם לקחת את הצוותים ולשבור אותם ורטיקלית. אז היום הצוות R&D בעצם מפוזר בין כל הקומות. הצוותים, ברגע שהם עוברים איזשהו threshold, איזושהי מאסה קריטית, זאת אומרת לא נפצל צוות של חמישה אנשים, אבל ברגע שהם עוברים איזושהי מאסה קריטית אנחנו בעצם מפצלים אותם בין הקומות-

רועי:              לגובה.

ערן:               כן, לגובה. מתוך מחשבה שהיתרון הוא שבתוך הקומה עצמה תהיה נציגות של כל הצוותים כמעט ותהיה אינטראקציה כאילו מאוד מיידית ביניהם. ואנחנו הופכים את האתגר של לקשר בין המופעים השונים של הצוות לאתגר של המנהל קבוצה. אז נגיד דניאל שהוא מנהל את ה- R&Dיש לו איזשהו אתגר טיפה יותר קשה מאשר אם כולם היו יושבים באותה קומה. אבל מה שאנחנו מרוויחים מזה זה ממשקים מול כל שאר הצוותים אל מול ה-R&D.

רועי:              אבל ההבנה הבסיסית שהייתה מאחורי הדבר הזה היא שהתקשורת בתוך מחלקות, יש owner לתקשורת הזאתי. ותקשורת בין מחלקות אין לה owner. כאילו, פשוט, זה בעיה שאף אחד לא, היא לא הבעיה שלו. ובגלל זה הפכנו את זה. שמי שיש לו אחריות על לייצר תקשורת בין הצוותים יתמודד עם בעיה טיפה יותר קשה, ובעיה שאין לה שום זה-

[20:00]

ליאור:            תיפתר מעצם הסידור החדש.

רועי:              תיפתר מעצם  סידור. וזה לא היה קל. זה היה עם המון friction.

ערן:               אבל גם אם נהיה כנים עד הסוף, יש צוותים שזה עבד פחות טוב. לדוגמה, בצוות של המכירות, פיצלנו אותם בין שתי קומות. וכשיו הם יושבים כולם ביחד, החזרנו את זה אחורה. כי הם ספציפית אמרו שיש כל-מיני סיטואציות, בערבים, כי הם עובדים נגיד מול שעון ארה"ב. או שמישהו סוגר עסקה ואז הוא פתאום מסתכל סביבו אוין אף אחד.

רועי:              ומשהו שלא נגענו בו והוא כאילו כזה goes without saying, אבל כולם ב-open space. אין פה לאף אחד משרד. לי אין משרד, לערן אין משרד. זה משהו ש-

ליאור:            ל-finance אין משרד, שזה…

ערן:               ל-HR. אין משרד. אבל אני זוכר יום אחד כפיר אומר לי "תקשיב, נראה ליש אנחנו נצא מה…" כפיר הוא ה-head of finance. "נראה לי שאנחנו נצא מהמשרד שלנו." מה, מה קרה כפיר? "תשמע, אני מרגיש לא נעים, אנחנו לבד שם. כל החברה ב-open space, אני … ב-open space.

רועי:              עדיין שמנו אותם במצב שיש להם קיר מאחורה וזה, אבל הם רצו מאוד לעבור ל-open space, כולם פה ב-open space. שזה נוגע לנקודות בהתחלה שרצינו, שהמרחב יהיה שייך לכולם. אז בעצם מה זה ה-open space ולמה הוא טוב מבחינתנו? זה ניהול אחר של ה-real estate בקומה. כלומר, אם מסתכלים על השטח שמוקצה לבן אדם, יש לנו איזה rule of thumb כזה של, זה נכון לכולם, של 1 ל-10 מטר זה צפוף, 1 ל-13 מטר, שאנחנו בערך באזור הזה, זה כבר מרווח. ואז עכשיו השאלה מה יצרנו ב-13 מטר האלה בממוצע לבן אדם. אם שמים שולחנות וקירות, קיר צריך איזה 10 סנטימטרים ממנו שאף אחד לא ייגע, ואת לא תלכי צמודה מילימטר לקיר אבל לא תגעי בו. אז קיר אוטומטית מייצר עוד שטח לא מנוצל מסביבו. אז צריך כמה שפחות קירות, כמה שפחות מעברים, ושכל השטח יהיה מנוצל טוב.

ליאור:            אני מחייכת כי זה עיקרון שגיליתי בעצמי עכשיו כשריהטתי בית מחדש. וקלטתי שכוורות ספרים זה עובד אותו דבר. אם יש לך מלא מחיצות, הגבלת, בזבזת שטח לדברים אחרים.

רועי:              אבל ספר יכול להיות צמוד למחיצה, בן אדם לא.

ליאור:            אבל אם תרצה לעשות עם זה משהו אחר ולא לשים שם ספר, הגבלת את עצמך. ולעומת זאת אפשר לחצות ספרים בדרכים אחרות. אז עדיף לי מדפים. במרחב.

ערן:               רגע, גרמת לי עכשיו לחשוב, כי אני גם עכשיו עובר דירה, ויעל מכינה לנו ספרייה גם.

ליאור:            אז תקשיב, זה שינה את עולמי. באמת, המחיצות האלה קודם-כל הן שוות-ערך לשני ספרים.

רועי:              ואז את צריכה למצוא את הספר הזה שבדיוק נכנס בשלב ש-

ליאור:            נכון.

רועי:              ב-OCD שהם יעמדו ישר.

ליאור:            ואם לא בא לי שזה יהיה ספרים, בא לי שזה יהיה צעצועים של נעמי, ועכשיו הקופסה של הצעצועים לא בגודל? סתם.

ערן:               פתחת לי את הראש ליאור. אין…

ליאור:            באהבה, כל יום לומדים משהו חדש ערן [צוחקת].

ערן:               אז אם נחזור ל-open space, אז בעצם ה-open space הוא מאפשר לנו לשים יחסית הרבה אנשים בשטח קטן. ואז זה מפנה המון שטח לשטחים ציבוריים מדהימים. שיש לנו פה הרבה. אחד זה המון חדרי ישיבות קטנים, שאפשר לברוח אליהם. מה זה לברוח?

ליאור:            שה-open space בא יחד עם הבריחה הזאתי, בוא נגיד.

רועי:              כן, זה חובה.

ליאור:            כדי שזה יעבוד.

רועי:              וזה חובה. ואני חושב שהרבה חברות לא מבינות את זה, את הנקודה הזאתי. של מי שרוצה לעבוד בשקט, הוא רוצה שלא יפריעו לו, הוא לא רוצה להיות נגיש. ה-open space מייצר נגישות אדירה, אבל צריך גם לאפשר את המצב הזה שבן אדם אחד או שניים רוצים ללכת הצידה ושלא יטרידו אותם, אז שיהיה מון מהחדרים האלה. אז זה מאפשר לנו את זה בקלות. ואז הם גם משרתים את כולם. יחסית פחות מאשר החדר שלי.

ערן:               אבל יש עוד עיקרון אחד מאוד מאוד חשוב בקטע של ה-open space, כי יש חברות שעושות open space ואז יש בעצם למנהלים משרדים. לנו היה מאוד מאוד חשוב שבעצם לא יהיו משרדים לאף אחד. לא כפינו את זה כמו שאמרנו, אבל עצם העובדה שאני ורועי לא היה לנו משרד משל עצמנו ושאף אחד מהמנהלים פה אין לו משרד, בוא נגיד ראיתי את הדוגמה ההפוכה. לדוגמה הייתי בעבר בחברות שבהן לכל ה-VPs היה משרד משלהם, ל-directors ישבו שניים במשרד, ואז פתאום מתחיל להיות כאלה דיבורים של רגע, אני VP, למה אין לי משרד? למה המשרד של ה-VP הזה יותר יפה מהמשרד שלי?

ליאור:            הוא יש לו נוף לים-

ערן:               למה הוא יש לו corner office ולי אין corner office? ומה זה אומר בעצם על היחס של המנהלים בחברה או איך אנשים יתפסו אותי? אז לנו אין את הבעיה הזאתי בעצם. אצלנו, א' אני חושב שעצם העובדה שלי ולרועי לא היה משרד זה שידר לכולם שלמשרד אין ערך. כי הנה, אנחנו לא יושבים במשרד ואף אחד לא יושב במשרד ולאף אחד מהמנהלים אין משרד. ואני רואה גם את האבולוציה של המשרד שלנו בניו יורק. שגם שם, כאילו יש חדרים-

ליאור:            הכול פתוח.

ערן:               אבל אף אחד מהמנהלים לא יושב במשרד. וזה אני חושב משהו שהוא מאוד מאוד חיובי ב-culture.

רועי:              הוא משחרר. ואז גם נכנס עניין הדינמיות של החברה, שאנחנו עושים פה, זה כיסאות מוזיקליים. כל הזמן זזים צוותים ממקום למקום. יש אנשים שנניח הם, דיברנו על ה-R&D, שהם עוברים יום בכל קומה כי הם צריכים לעבוד עם צוותים שונים.

ערן:               אני יום אחד באתי לעבודה, אמרו לי תקשיב, העבירו אותך קומה לאיזשהו מקום, אני לא ידעתי.

רועי:              מה זה יום אחד? זה הסיפור, היה לי איזה תקופה שכל שבועיים העיפו אותי ממקום כי היה צריך את זה.

[25:00]

ליאור:            טוב, אבל זה באמת תומך את זה שאנחנו כל הזמן גדלים. ובתוך ה-scale יש כל-מיני שינויים, וזה non-issue. אתה לא אמור להתרגל לאזור שלך.

רועי:              אז זה בדיוק העניין. שהכול אותו דבר. ולנושא הזה, גם כל הכיסאות אותו דבר, וכל הזה אותו דבר. מביאים פה את הציוד הכי טוב שיש לאנשים לעבוד ביחד-

ליאור:            לכולם.

רועי:              לכולם.

ערן:               זה בגדול איך שאני מסתכל על זה זה להימנע מסמלי סטטוס, כאילו, שיש לי את המסך הכי גדול, יש לי את הכיסא הכי מגניב, למה להוא יש ולי אין. מנסים להימנע מזה, אנחנו מנסים ליישר קו עם ציוד מאוד איכותי. ורק לתת משהו מיוחד אם יש באמת סיבה אמיתית לבן אדם.

ליאור:            עוד משהו שמאוד בולט במשרד זה שבשום מקום כשנכנסים למאנדיי לא כתוב מאנדיי על הקיר. עכשיו, בשום מקום, אפילו לוגו אחד אין. זאת אומרת, זה קצת מוזר. זה לא במקרה אני מניחה.

רועי:              הרצון של התחושה של הנוחות שרצינו להעביר זה כזה שזה לא הגעת למקום שהחברה יותר גדולה מהבן אדם. בסדר? והרבה פעמים אם לוקחים, ויש עקרונות עיצוביים כאלה שלא התחברנו אליהם, שוב, כי רצינו שיהיה נוח והכול. לעצב את המשרד עם הצבעים של הלוגו. יש את הלוגו בענק כשאתה נכנס, יש את עמדת הקבלה שאין לנו, יש המון דברים שרצינו שזה יהיה בשביל האנשים ונוחות. והחברה זה האנשים. ולא ה-

ליאור:            מאנדיי. לא הלוגו.

ערן:               כן.

רועי:              לא הלוגו ולא הדבר הזה. עכשיו, זה לא עיקרון שהוא ככה, אתה יודע, אז אולי נשים את הלוגו איפשהו. אבל בטוח לא נעצב את המשרד בעקרונות של ה-

ליאור:            ברוח הלוגו.

רועי:              ברוח הלוגו, החברה, ה-brand, הדבר הזה שהוא כאילו גדול ממני. הוא לא. וזה כזה מאוד עקרוני עיצובי, ואני חושב שזה עובר מאוד subliminal טוב הדבר הזה. יש מדבקה על הדלת. וגם המדבקה על הדלת מתחתיה תמיד יש מדבקות כאלה שאומרות מה אסור לעשות, אז אנחנו שמנו שם מדבקות של מה מותר לעשות. מותר להכניס כלבים, מותר כאילו, to have fun, יש שם סקייטבורד, יש שם זה-

ערן:               מותר לשתות [צוחק].

רועי:              מותר לשתות [צוחק]. [מוזיקה].

ליאור:            עוד איזשהו עיקרון, זה ממש אבל ערך לדעתי שככה אנחנו מדברים עליו הרבה באופן כללי בחברה בתקופה האחרונה. זה השאלה של איך מבטאים trust בתוך מרחב פיזי. כלפי העובדים, ובכלל.

רועי:              אני חושב שזה אולי העיקרון שמאפיין הכי הרבה את איך שהמשרד בנוי, על trust. זה עיקרון שעובר בכל מקום. דבר ראשון, הכי בסיסי, זה כל הדשבורדים. אנחנו מראים את כל המידע, של כל החברה, לכל האנשים, ומתאמצים שהם יראו את זה. משתפים אותם בהכול. זה מעבר למשרד, זה התרבות. את כל הישיבות בורד יושבים ומשתפים עם כולם, את כל התהליך שהיה של הגיוס – כל דבר שיש פה משותף עם כולם. ואז נשאלת השאלה, וזה כאילו הרבה פעמים עושה משאלות אופרטיביות, בסדר? וכאילו האנשים פה אחראים על לא יודע, מיליוני יוזרים, והאימפקט עליהם, ומיליוני דולרים וכל-מיני דברים כאלה. ופתאום יש באר. יש לנו באר, ממש מגניב.

ליאור:            באר משקאות?

רועי:              באר מקצועי כזה, עם מיליון משקאות.

ליאור:            פסיכי.

רועי:              נשאלת השאלה, האם צריך לאפשר לכל אחד לקחת מה שהוא רוצה?

ליאור:            באיזו שעה שהוא רוצה גם, כן.

רועי:              מתי שהוא רוצה? או כל-מיני דברים כאלה שכאילו פתאום זה שאלות שנשאלו כשהיה איזה מישהו אחד שעשה abuse. אני אומר, ברור שכן. כאילו, מה זאת אומרת?

ליאור:            שכן מה?

רועי:              שכן לתת לכולם הכול ו, המשרד הוא שלהם. הם יכולים לעשות איתו מה שהם רוצים. כאילו, אנחנו נותנים להם לעשות את זה עם דברים הרבה יותר חשובים, אז שם לא נסמוך עליהם? ואז השאלה עולה, מה המשמעות של trust מול shared resources, מול איך כאילו חברה מתמודדת עם אנשים שעושים, שלא מבינים, שכן עושים abuse לדברים, שמרשים לעצמם טיפה יותר מדי משהו שאנשים אחרים לא מרשים לעצמם. יכול להיות ניקיון, זה יכול להיות לקחת דברים. איך מתמודדים עם זה?

ליאור:            שמירה על הציוד האישי שקיבלתי. או הלפטופ שלי.

רועי:              כן. יש פה המון ריסורסים בחברה, איך משתפים אותם בצורה טובה, שמשקפת את נושא ה-trust. וזה issue.

ערן:               אבל אחת הדרכים שאנחנו מנסים לפתור את זה איתם, זה גם להעביר כמה שיותר את האחריות אליהם. להתייחס אליהם, כל מי שנמצא בחברה, בצורה כזאתי שאנחנו מייצרים מצד אחד המון המון trust אחד עם השני, מצד שני נותנים את הכלים בשביל להבין מה ההשלכות של הדברים שהם עושים.

ליאור:            כלומר trust עם אחריות.

ערן:               כן, אם אחריות. אז לדוגמה אחד הדברים שאנחנו עושים, על הציוד הטכני, כאילו אנשים מאבדים מטענים, מאבדים קונקטורים, כל-מיני דברים ללפטופ. והדברים האלה עולים המון כסף. קונקטור כזה של, מתאם HDMI, יכול להעלות 300 שקל, מטען למחשב, למק, יכול להעלות 500 שקל. ומה שעשינו זה שמנו תווית מחיר. הדפסנו כאילו תווית מחיר ושמנו את זה על הציוד. ואם מישהו נגיד נאבד לו או שהוא צריך אנחנו נותנים לו את זה, אבל הוא רואה כמה זה עולה. ואנחנו משתפים גם את האנשים בכמה עולה השכירות, וכמה אנחנו מוציאים על האלכוהול, וכמה אנחנו מוציאים על דברים אחרים. לא מתוך מקום של יו, תראו מה אנחנו עושים, אלא ממקום שהם שותפים אמיתיים גם לדבר הזה אבל גם לזה שזה עולה כסף, והנה כמה שזה עולה, והנה תדעו. כי אני חושב שזה נכון לבקש מאנשים לקחת אחריות, אבל האם הם מבינים מה ההשלכות של הדברים האלה? ואנחנו מתאמצים מאוד בשביל לייצר את הסיטואציה הזאת.

[30:00]

רועי:              זאת נקודה ענקית, בסדר? כי פתאום הגענו למצב שאנחנו אומרים רגע. עברנו מיהודה הלוי, שזה היה משרד כזה שהשתמשנו בשיפוץ שהיה שם וככה הכול היה מאוד סקראפי יחסית. למשרד חדש, שפתאום, כאילו, כשכולם הגיעו הכול נראה כמו וואו. השקענו, והיה מדהים וזה. אז כאילו ישר אוטומטית אנחנו, אני לא יודע למה זה התגובה שלנו, זה כאילו טוב, אנחנו מפונקים, אנחנו זה. אולי יהיה פה משהו שאנשים לא-

ליאור:            לא ירגישו בנוח.

ערן:               לא יעריכו אותו, כן.

רועי:              ובמקום, לא יודע, לעשות משהו בנידון, פשוט הלכנו למחקר. ואני זוכר את אוריאל וכפיר, הם הלכו למחקר בכל החברות בארץ, איך הם מתמודדים עם בזבוז. כלומר, האם זה פתאום מותר כי יש שפע, או גישות כאלה. והתוצאות שהם הגיעו איתן הן שאף אחד לא עושה את זה טוב. כלומר, מה זה אומר? שכולם, כל החברות שהם בדקו איתן אומרות שיש בעיה, והם לא יודעים איך להתמודד איתן ולא מוצאים שום דבר שפותר את זה. ואנחנו מצאנו לדעתי. זה לא פתרון טכני, זה עיקרון, שערן אמר אותו. זה להעביר את ה-ownership חזרה לאנשים. כלומר, ההנחה שלו היא בסיסית, כן? אם אנשים שנמצאים בחברה רוצים להרוס את החברה, לעשות לה abuse, ולא יודע, להשחית פה את הציוד ולגנוב אותו? שיעשו את זה. בסדר? זו החברה שלהם, שיעשו מה שהם רוצים. אם את רוצה כאילו להרוס לעצמך את הבית, תעשי את זה. זה הבית שלך. אבל הם צריכים להרגיש את זה. כלומר, הבעיה היא שמביאים את ההתנגדות מהצד השני. כלומר אומרים לך את לא יכולה. ואז את בוחנת גבולות. ואז אם הצלחת, זה כנראה בסדר. ואז אוטומטית מייצרים את השוטר.

ליאור:            נכון. והדינמיקה נדפקת.

רועי:              כן. ואנחנו אמרנו, אנחנו לא שוטרים של אף אחד. אם הם רוצים שיעשו את זה, ועכשיו אנחנו מנסים למצוא דרכים להסביר את זה, כי זה לא ברור. בסדר? עכשיו, יש דברים שהם מאוד misleading, בסדר?

ליאור:            דוגמה?

רועי:              דוגמה. קמפרי. קמפרי איכשהו נהיה אחד המשקאות האהובים בחברה. עכשיו, את באה עדיין היום-

ליאור:            מה הבעיה עם זה?

רועי:              שום בעיה, זה נהדר. אבל את באה עכשיו למצב שאת בתור בן אדם יש לך איזה קמפרי אחד בבית. את באה, את רואה איזה 40. כי זה הסדר גודל של החברה. אתה אומר טוב, דמם מותר, כאילו, טוב, בוא אני אמלא לי כוס ענקית של קמפרי-

ליאור:            כן, אני אמזוג יותר, מקסימום אני לא אסיים אותה.

רועי:              ואזרוק את הכול. בסדר? וזה, עכשיו השאלה איך… ועכשיו, את רואה גם 40, את אומרת "טוב, בטח זה ממש זול, כאילו, אחרת לא היו קונים 40", כאילו, כל התפיסה שלך משתנה ב-scale, ואנשים לא בנויים לזה. אז ניסינו לחשוב איך אנחנו מעבירים את זה, אפילו ברמה הזאתי.

ערן:               אז אותה דוגמה על המטען. זאת אומרת, אם נגיד עכשיו היה נאבד לך מטען בבית למחשב, היית הולכת לחנות, היית הולכת לחנות של אפל והיית רואה וואו, הדבר הזה פאקינג עולה 500 שקל.

ליאור:            זה כאב לי, כן.

ערן:               אני אכנס לזאפ ואני אשים לב שפעם הבאה אני לא אאבד אותו. ופה הולכים למגירה, יש 500 קופסאות של מטענים, כולן מנויילנות, מוכנות לקחת אותן.

רועי:              אני לא הבנתי כמה זה עולה הדבר הזה.

ערן:               כמה עולה מתאם כזה. ואז, כשאתה שם את המחיר… ושוב, אין לנו דרך להוכיח את זה, אבל אתה רואה שאנשים מתייחסים לזה בצורה אחרת. אתה רואה שהם מבינים שיש לזה עלות, יש לזה, זה עולה כסף אמיתי, וזה עולה גם לא מעט. אז שוב, אולי אני אהיה יותר מודע, אולי אני אחשוב פעמיים לפני שאני מאבד את המטען שלי, ואני, אנשים גם רושמים עליו את השם.

ליאור:            זה עדיין היה לי קל מאוד. אני מאתגרת את זה שזה מספיק לשים את המחיר, זה מה שאני אומרת.

ערן:               אני לא יודע אם זה מספיק, זה מה שאני אומר.

רועי:              לא לא, זה לא מספיק. והנה, יש לנו אתגר אחר נניח, ש-

ליאור:            כלומר, לא היה רגע אחד, אפילו שכן היה קורה לי בבית, שכבה לי המחשב ולא היה לי פתרון, אתה מבין?

רועי:              ברור, כי מה, אנחנו נמנע ממך לעבוד?

ליאור:            זה לא כאב לי באמת.

רועי:              אנחנו גם לא מענישים, בסדר? אין שום אלמנט של הענשה.

ליאור:            אבל אם איבדתי חמישה מטענים בשבוע?

רועי:              אז זה קורה פה.

ליאור:            אוקיי.

רועי:              ואז, נניח עכשיו זה קורה שיש אנשים שנשפך להם יותר קפה על המחשב מאנשים אחרים. בסדר? נניח. אז עניין של careless. ופה זה היה עיקרון אחר. כאילו, באנו וניסינו להבין מה הבעיה של הדבר הזה. ומה שהגענו לזה זה ביקורת כפולה. אחד זה לכיוון החברה. אומרים רגע, אנשים, איפה אנחנו אומרים להם שהמחשב חשוב? בסדר? הם מקבלים פה מחשב שעולה מלא כסף, מק חדש. אנחנו מביאים להם כיסוי? לא. כאילו, הם מקבלים מחשב שעולה מלא מלא כסף והחברה אפילו לא עושה איזה משהו בסיסי כדי לשדר שהוא חשוב.

ליאור:            להשקיע דולר בכיסוי.

רועי:              כן, בדיוק. אמרנו, אז דבר ראשון, קודם-כל האחריות היא כלפי מי שבא בטענות.

ליאור:            איפה עובר הגבול? מגיע הרגע שבו אתה אומר למפתח שמע, אתה לא מקבל את המטען השמיני שלך השבוע?

ערן:               לא.

רועי:              שוב, אם הוא רוצה להרוס את החברה זה שלו. אז עכשיו אנחנו חושבים לעשות, נו, בית קברות למקים. להתחיל לערום אותם שם ולעשות איזה מוניומנט כזה שמראה כמה מקים אנחנו הורסים פה. כי זה קורה.

ליאור:            בקונטקסט של זמן גם.

רועי:              כן. ושוב, רק כדי לשקף לאנשים, אם הם רוצים להרוס את ה… אל אחד מהאלה שהורס את המקים או whatever, או מאבד או whatever, ואני כאילו קלאסי בלאבד, כן? אני כל יום מבלה איזה חצי שעה בלחפש את המחשב שלי פה במשרד. באמת. אבל, זה קורה. אבל הנה זה ההשלכות של זה.

[35:00]

ליאור:            פני המנכ"ל כך פני החברה אומרים, לא?

רועי:              בשביל זה יש את ערן, הוא מוצא לי את המק. [צוחק]

ערן:               הולך אחרי רועי ומוצא לו את המק.

רועי:              ערן, איפה המק שלי?

ליאור:            צריך buddy לכל אחד שמאבד דברים. לעיקרון ה-hospitality?

רועי:              כן.

ליאור:            מה זה אומר hospitality? קודם אמרנו בית, פתאום hospitality לוקח אותי למלון.

רועי:              זה מאוד מתחבר ל-inclusion, hospitality זה לגמרי מלון. בסדר? זה איך החברה מביאה את כל מה שהבן אדם צריך בשביל להיות at its best. בסדר? זה עיקרון כזה, זה מתחבר לנו מאוד ל-value, שקשור לעבודה עצמה, של בלי תירוצים. אז המון פעמים זה גם הסיבה שהתחלנו את big brain שניכנס לכל ה-data ונדע את כל ה-data ולא נגיד רגע, המערכת אנליטיקס היא עושה אגרגציה כזאת, ואז בוא נחכה עוד 4 שעות ואז כולם שוכחים ש… שיש לנו את כל הכלים לבוא ולהיות מסוגלים להתמודד עם משהו. בכל מקום.

ליאור:            רק אתה מסוגל להסביר לי עיקרון על hospitality, שאני מדמיינת את המקלחות פה, שתיכף תספר על המקלחות בחברה, ולקשור את זה גם למשהו כמו big brain בחשיבות שלו.

רועי:              זה אותו דבר. האין תירוצים הזה זה גישה. זה, אני זוכר ש, יש הרבה פעמים דברים שהופכים אותם להיות גדולים. אנחנו מנסים להפוך דברים להיות קטנים, אם אפשר לתת להם בראש. הרבה פעמים רוצים לפתח איזה משהו, אומרים טוב, זה למיליוני יוזרים, זה פה, זה שם, זה לוקח הרבה זמן. ואז ככה, יש פה אנשים שעושים את זה בלילה, יום אחרי זה זה מוכן, וכאילו אומרים הנה, זה לא לוקח חודשיים. אז זה אותו דבר גם לתת את כל השירותים שבן אדם צריך, כדי שיוכל תפקד טוב. מה זה אומר? יש לנו nap room נניח. לפעמים,  לי קרה כמה פעמים בחיים, וזה תופס אותך, ישנתי בעבודה מתחת לשולחן. בסדר? פעם. כי הייתי גמור. ואז קמתי כזה, איזה nap חצי שעה, וזה, אם העבודה לא באה לספק את הדבר הזה ולא רואה את הנקודות האלה שצריך אותה, אז היא לא מספקת את כל מה שמישהו צריך. ורצינו באמת להגיע ל-100 אחוז. ויש לנו פה המון דברים מגניבים.

ליאור:            אגב, אני חושבת שזה גם לא רק המה אתה עושה אלא את האיך אתה עושה אותו, בעניין של ה-hospitality. כי יכול להיות שיש בחברות nap room כי זה מגניב. אבל אז הוא מגניב, הוא לא בהכרח נוח. אחד הדברים ששונים פה זה שזה באמת כל חדר כזה או כל שירות כזה נהיה product שלם. זאת אומרת, אתה ממש שואל שאלות על איך זה משרת אנשים, והאם זה משרת אותם.

ערן:               כן, לדוגמה את המקלחות שעשינו. אז יש הרבה חברות שיש מקלחות, או מקלחון, או אפילו מקלחון בבניין. אבל בשביל להשתמש במקלחת אתה צריך להיות מתוכנן. להביא איתך בגדים-

ליאור:            מגבת מהבית.

ערן:               ולהביא איתך מקחת, להביא איתך שמפו, להביא איתך כלי רחצה וכו'. אנחנו פה אמרנו בוא נעשה את החוויה שכאילו עכשיו אתה מגיע למלון ואתה רוצה לעשות מקלחת ואין לך כלום כי אתה לא בסביבה הביתית שלך, ומבחינתנו זה מה שרצינו לייצר, מקלחות שהן באמת שמישות. אם אתה נתקע, אם בא לך, לא תכננת, אנחנו פה רצינו לעשות product שאתה בעצם יכול להשתמש בו בכל זמן נתון, ואנחנו משקיעים בזה המון.

ליאור:            ויש לדבר הזה אבולוציה, כי בעצם באיזשהו שלב גילינו שאנשים עומדים הרבה זמן בתור ומחכים להבין אם המקלחת פנויה או לא, אז גם את זה פתרנו טכנולוגית, נכון?

ערן:               כן, יש לנו מסך כזה שמראה באינדיקציה בלייב איזה מקלחונים פתוחים.

רועי:              עם אוטומציה על מאנדיי. [מוזיקה].

ליאור:            אני מבינה את עיקרון ה-hospitality. יש כמה חדרים שקשה לי לשכנע את עצמי שהם נטו "בואו נעזור לאנשים", כאילו ושחייבים את זה, אתה יודע. למשל חדרי המסאז'. יש לנו שניים כאלה.

ערן:               כן.

ליאור:            ודי מתחילת החברה.

רועי:              אז אני זוכר שאני, היו לי שני אירועים מכוננים בנושא כסא מסאז', שהובילו לרעיון הזה. האחד, שהייתי במשרדים של חברה מאוד גדולה פה שלא ננקוב בשמה, שהיה כיסא מסאז'. מול נוף מדהים של תל אביב, בדיוק בכניסה. במקום הנהדר הזה שאם את עושה את זה כולם רואים אותך. ממש, relaxing-

ליאור:            הכיסא היה ריק תמיד.

רועי:              הוא היה ריק תמיד. הוא היה for show, הוא היה… זה. זה היה אחד. השני, שהלכתי לחברה אחרת שהיה שם כיסא מסאז' שכאילו אינטואיטיבית חושבים שזה לא כיף. וכאילו, זה העיף לי את המוח. זה היה פשוט, יצאתי כאילו אחר מסאז', זה היה כיף. אז הבנתי שני דברים. אחד זה שכאילו אני רוצה להשתמש בכיסא מסאז', שתיים, שהוא לא יהיה כמו בחברה הזאתי, שהוא כאילו for show. ויש לנו עוד נקודה, של ממ"דים. יש לנו פה הרבה ממ"דים, יש ארבעה ממ"דים בקומה. וממ"ד זה חדר בלי חלונות, בלי אוויר, אף אחד לא רוצה לשבת בו. והוא לא שמיש כמו שאר המרחב. וזה בזבוז. של שטח, שמאוד חשוב. אז כבר מהמשרד הקודם שהיה ממ"ד אחד ופה יש לנו כמה, עשרה כרגע? אז רצינו שהם יהיו מגניבים, שהם יהיו- שדווקא לעשות, להוציא מה שנקרא לימונדה מלימונים ולעשות אותם החדרים הכי שווים שיש. אז בנוסף לזה שזה לא יהיה מול כולם ניסיתי לחשוב איך זה יהיה בדיוק הפוך. אז זה הרחק מכולם.

[40:00]

ליאור:            הכיסאות מסאז'.

רועי:              כן. ובמקום שיהיה אחד שיהיה שניים. שאנשים ירגישו בנוח, כמה שניסיתי לחשוב, וזה ה-product, בסדר? איך יהיה הכי נוח לאנשים, שהם ירגישו הכי נוח ובכיף ללכת לעשות מסאז'. אז זה העיקרון. הרחק מכולם, בתוך ממ"ד, סגור, עם שני כיסאות, שהם יוכלו ללכת ביחד ולהרגיש בסדר שלא אני לבד הולך עכשיו לזה. וזה נהיה קטע פה. אנשים ממש עפים על זה, משתמשים בזה המון.

ערן:               יש אפילו אנשי Customer Success שפותרים טיקטים בזמן שהם מקבלים מסאז', זה מגניב.

רועי:              זה עוד משהו ששמנו לב, ששמנו המון חדרים שהם כאילו לא work והם הפכו להיות work. כלומר אנשים יכולים להשתמש בהם בזמן שהם עובדים. הם יכולים גם לא. אבל זה מאפשר שימושיות הרבה יותר גבוהה. וככה נניח דברים שעבדו פחות טוב, נניח היה לנו חדר jamming כזה, של מוזיקה, שניגנו בו מוזיקה. ואנשים לא ניגנו שם במוזיקה כמעט בכלל, כי הם לא הרגישו בנוח, זה עושה רעש, לא יודע, זה היה ממ"ד, אז הוא היה אטום, אז זה לא עשה רעש אבל… פחות השתמשו בזה. אז הפכנו את זה לחדר האזנה למוזיקה. קנינו מערכת hi-fi, ואז אנשים כן משתמשים בזה כי הם יכולים לעבוד באמצע היום. אני גם הולך וסתם שומע מוזיקה כי זו מערכת מטורפת שיש שם.

ערן:               מצד שני אבל מה שעשינו זה לקחת את הגיטרות ולפזר אותן בעצם בתוך החלל השיתופי. כדי שאם מישהו כן בא לו לנגן משהו או סתם כאילו לשחק עם הגיטרה אז הוא יכול לעשות את זה גם בלי להיכנס לחדר מוזיקה.

ליאור:            זה, יש לי שני דברים להגיד. אחד, בהקשר של הרמקולים, הסברת לי רועי משהו שנראה לי קשור לכל השיחה זאת. אמרת לי אז שזה רמקולים שהיית נורא רוצה שיהיו לך בבית שלך האישי. הם יקרים מדי בשביל להצדיק את השימושיות שלהם בתוך הבית האישי שלך, כי כמה כבר תקשיב. אבל במרחב שמשרת 300 איש נראה לך מאוד לגיטימי, ו-

רועי:              אין לי חדר ספייר בתל אביב לבנות חדר מוזיקה שאני גם לא אקשיב אליו, כן. ואז פה נכנס העיקרון של ה-community, בסדר? שהמרחב משרת את האנשים פה לגמרי. ובתור community יש לנו המון כוח. נניח חדר מוזיקה אחד כזה, שכל אחד יקשיב לו ככל שהוא ירצה, הוא עדיין ישרת את כולם. כמה את הולכת ומרשה לעצמך ככה ליהנות ממוזיקה? אם היה לך חדר בבית היית מקשיבה לו פחות מהחדר פה. ומצד שני, הוא חדר – גם דאגנו לאקוסטיקה, הבאנו מומחה אקוסטיקה, זה רמקולים מטורפים. וזה מעיף את המוח, זה כיף. זה כאילו פתאום, העלות של זה לעומת החברה היא אפס, בסדר? נניח הכיסאות מסאז', כיסא מסאז' ממש טוב, הכי טוב שיש בארץ, עולה פחות ממק. כן? זה insignificant מבחינת העלות לעומת ה-value שאנשים מקבלים. היה פה… וזה צריך להבין, זה פשוט מדהים. וזה נראה לי לא הגיוני לא לעשות את זה. כאילו, זה עד כדי כך. היה איזה מישהו, רון בא אליי יום אחד, אומר לי תשמע, אני לא יוגע מה יותר טוב – עשינו את ה, בדיוק כשעברנו לקומות. לא יודע מה יותר טוב פה, המכון כושר או המכונת קפה המקצועית שהבאנו כאילו של בריסטה. אני אומר כאילו, הפער במחירים בין חדר כושר, השטח שלו, הציוד שם, השכירות על השטח, לעומת מכונת קפה, הוא, כאילו, ניסיתי להבין את זה. איך זה יכול להיות שהוא משווה בין השניים ואומר שהם אותו דבר? יש לי איזו השוואה, אם את שותה קפה כל יום זה יוצא כמו מנוי למכון, כן? אבל האימפקט שזה עשה לאנשים, ושוב, הם אמרו שזה יבזבז זמן, ושאף אחד לא ירצה, כי זה קשה לעשות קפה לבד וזה. וזה, אנשים עפים על זה.

ערן:               אבל אני חושב שזו הנקודה, שאנחנו בעצם מאוד מתאמצים להנגיש את זה. זאת אומרת, החדר כושר, יש שם חוגים. אז אינהרנטית יש לך איזשהו schedule. המכונת קפה, הבאנו מישהו שידריך אנשים איך להכין קפה. החדר מוזיקה יש הסברים איך להשתמש בזה. אנחנו כאילו, מאוד חשוב לנו שהדברים לא יהיו בשביל לעשות רושם או להראות כאילו הנה יש לנו איזשהו perk כזה בחברה ששווה לבוא. אלא כדי שאנשים באמת ישתמשו בזה. וזה איזושהי יכולת שלנו-

ליאור:            כן, וזה מה שרציתי להגיד, זה העיקרון השני של ה-utilization. שכאילו משהו חייב להיות בשימוש כדי שהקיום שלו יישאר.

ערן:               אם זה לא בשימוש אנחנו נוציא את זה, זה ייכשל. זה לא שנגיד הנה, יש לנו את הרמקולים האלה, לא הרבה משתמשים, אבל תראו איזה מגניב. אם זה לא יהיה בשימוש אנחנו נוציא את זה ונשים משהו אחר.

ליאור:            אגב, החדר פודקאסט שאנחנו יושבים בו כרגע. החדר הזה עבר מתיחת פנים, וזה הגלגול השלישי שלו.

ערן:               זה היה חדר מוזיקה אני חושב לפני זה.

ליאור:            הוא היה חדר מוזיקה. ואז איכשהו הוא היה חדר ששמו בתוכו כל-מיני רהיטים שלא רצינו בחדרים אחרים.

ערן:               [צוחק] נכון.

[45:00]

ליאור:            אחרי שתי הקלטות שאמרו לי שהאווירה היא מאוד ספציפית והיא ממש לא תאמה את מה שרציתי ומטעמי צניעות לא נצטט בדיוק מה נאמר על החדר – עצרנו ואמרנו רגע, אי אפשר להמשיך ככה. צבענו פה מחדש, הכנסנו רהיטים חדשים, והיום זה אחד החדרים הכי נחשקים בחברה. אבל זה קריטי. אחרת אין שום סיבה שיישב פה חלל מת. זה זמן טוב גם להגיד שאנחנו נעשה פרק תומך בפרק הזה שמתייחס לכל הפן האופרטיבי. כי על כל דבר קטן שאמרנו היום יש המון שאלות תפעוליות של איך בעצם אפשר לגרום לזה לקרות מבלי לפגוע בשום דבר אחר. זה ככה בכוכבית לפרק עם אוריאל.

רועי:              ה-bottom line של הפרק הזה כנראה יהיה אנחנו משלמים בהרבה אופרציה על הכול.

ליאור:            זה להמשך. אני רק רוצה להוסיף על השימוש במרחבים שהוא מעבר לשעות עבודה, שאנחנו גם עכשיו בשיחות ובניסיון להבין איך פותחים את זה גם החוצה. למשל יש לנו קמת offsite שבנינו כאן בבניין, שתיכף אולי תספרו רגע למה בנינו אותה פנימית ומה הייתה המטרה, אבל זיהינו שיש שעות רבות שהיא פנויה. ואחת השאלות שאני ואוריאל שואלים כרגע, יחד עם עוד אנשים מ-Operation, זה איך אפשר להנגיש אותה לסטארט-אפים אחרים, למה שזה יישאר רק שלנו אם זה לא כל הזמן בשימוש?

רועי:              לחלוטין. אז את הקומה הזאתי שווה להזכיר, איילת עיצבה, Head of HR, שהיא, ה-passion אחד הגדולים בחיים שלה-

ליאור:            שהיא בגלגול הקודם הייתה מעצבת פנים.

רועי:              כנראה, היא מתה על זה. אז היא לקחה את כל הקומה הזאת וככה יחד עם עוד אנשים עיצבה ובנתה אותה. מה ששמנו לב זה שפשוט אנשים, לנקודות ספציפיות צריכים פרק זמן מאוד ארוך של לעבוד ביחד, מה שנקרא offsite, והם התחילו לשכור חדרים בכל-מיני מקומות ברוטשילד, בכל-מיני מקומות כאלה. ויחסית הרבה. ואנחנו עושים את זה המון, שבירת שגרה בתוך העבודה פה, שפתאום לוקחים, מתפרקים על משהו. ואמרנו זה צריך להיות יותר דחוף. לא צריך כאילו שזה יהיה משהו כזה מיוחד.

ערן:               זה לא רק זה, זה גם תמיד לא עובד. הטלוויזיה לא עובדת, לא נפתח, כאילו, אין קפה, זה כאילו, …

ליאור:            והזמן אגב, הזמן ברוטו. עד שאתה מגיע לשם, עד שאתה חוזר.

ערן:               כן, עד שאתה מתארגן, ואנשים לא מוצאים. זה תמיד כאילו סיוט.

רועי:              ואז זה גורם לאנשים לעשות את זה פחות. ורצינו גם לעודד את זה. אז התפנה פה עוד שטח לא צמוד למשרד. אנחנו בקומה 13, הכי גבוהה, ויש לנו את ה-offsite ב-22. זה ככה, מספיק אוויר.

ליאור:            זאת מעלית נפרדת.

רועי:              הנוף נראה אחרת, כן.

ליאור:            וזאת מעלית נפרדת.

רועי:              כן. אז לקחנו שם שטח של 250 מטר, ועיצבנו מלא חדרים סגורים ככה כמו חדרי offsite שיש. ומשתמשים בזה בטירוף. המשרד צריך לשרת את כל האספקטים של ה-to be at our best, להיות מצוינים. אז זה זיהינו שפתאום המשרד לא משרת את זה. אז היינו חייבים להכניס את זה פנימה.

ליאור:            רועי, לסיום, אם יש מישהו שרק מתחיל לשאול את עצמו שאלות על עיצוב משרד. מה היית מייעץ לו?

רועי:              התפיסה שלנו פה, זה שזה product. ממש product. אנחנו עושים מחקר, אנחנו עושים, בודקים דברים, אם הם עובדים, לא עובדים. יכולים להיכשל. וכל אחד יש לו את התרבות שלו, ואת השיקוף של זה. הדבר היחידי שאני יכול להגיד זה שזה מאוד חשוב. לדעתי, בחירות לא טובות או להידבק לדברים שהם לא רלוונטיים, צריכים תמיד לבחון את זה מחדש. נניח אני חייב שזה יהיה באזור הזה. או שאני חייב שזה יהיה… כל דבר צריך לשרת משהו, וצריך להבין מה הדבר הזה משרת מעבר לאיזו גחמה או עקרונות של מישהו על משהו. ואם כל הזמן בוחנים את זה וכל הזמן משנים את התפיסה, אז זה נשאר אותו דבר. הצלחנו לעשות scale מאוד מדהים להמון דברים, וזה נהיה רק יותר ויותר טוב. כי אנחנו משנים ומתבגרים, מבינים שדברים שהחלטנו בעבר הם לא תופסים לגבינו.

ליאור:            וזה work in progress.

רועי:              זה work in progress כל הזמן. כלומר אנחנו, לא הייתה נקודה אחת בזמן שהפסקנו לעשות דברים.

ערן:               הטיפ שלי הוא בעצם, דיברתי על זה גם במהלך הפרק, זה כן לא להתייחס לעיצוב משרד כעיצוב משרד, אלא לנסות לחשוב איזה ערכים אתה משרת באמצעות זה. זה פשוט פותר כל-כך הרבה דילמות והחלטות תוך-כדי. כי ברגע שאין לך את זה הכול הוא מאוד רנדומלי, מאוד עניין של טעם ועניין של גחמות. אבל ברגע שיש לך עקרונות מנחים שאתה עובד לפיהן, אז הדברים מסתדרים. וגם אם משהו לא מסתדר אתה מוצא את הדרך העקיפה בשביל לשרת את זה. אז דבר ראשון להבין מה חשוב לכם ולפעול לפי זה. הדבר השני, שזה יותר אולי לסטארט-אפים בתחילת הדרך, זה תמיד לחשוב כמה צעדים קדימה. כי אני ראיתי המון המון סטארט-אפים שנמצאים באיזשהו space ואז אומרים אנחנו נגדל השנה 25 אנשים, בוא נמצא משרד ל-25. ואז אתה מוצא את עצמך עוד לא עובר וכבר נורא צפוף לך. אז אני אומר, בקטע הזה לחשוב כמו ווינר, לקחת space טיפה יותר גדול ממה שאתה צריך. העלות של לעבור, ההסתגלות, ההשקעה, האתגר בזה, הם פי אלף מאשר העלות של עוד space שאתה צריך לשלם עליו כרגע. זה עוד טיפ למי שיותר בתחילת הדרך.

[50:00]

ליאור:            תודה רבה. ערן, רועי. בוא נעשה כזה תודה משולשת. [צוחקת]

ערן:               תודה ליאור.

רועי:              תודה ליאור.

ליאור:            תודה שהאזנתם. [מוזיקה]

ערן:

 

                                 סיום שיחה 0:50:13

                                סיום הקלטה 0:50:27

 

אורה:             בסדר אסתר.

מראיינת:        אז קודם כל קוראים לי אסתר, אני סטודנטית לתואר שני באורנים ואני גם עובדת עם ענת בבית ספר. וקודם כל ממש תודה שאת נענית בחיוב למחקר שלי כי תאכלס אני באמת צריכה כמה שיותר, אז גם