מה עושים יום אחרי שסוגרים חברה

 

ליאור:            היי ערן.

ערן זינמן:       היי ליאור.

ליאור:            היי כולם, הגעתם ל-Start up for Start up, הפודקאסט שבו אנחנו חולקים מהניסיון, מהידע והתובנות שיש לנו כאן ב-Monday.com וגם מחברות אחרות. הוא מיועד לכל מי שסטארט-אפ מדבר אליו, ולא משנה באיזה כיסא הוא יושב ברגעים אלו. [מוזיקה]. 95 אחוז מהסטארט-אפים שקמים נכשלים. איזה באסה להתחיל ככה פרק, אבל זאת הסטטיסטיקה. ומאחורי הסטטיסטיקה יש בסופו של דבר מאות יזמים ויזמות שמקימים חברה, מתוך אמונה, מתוך התלהבות, ובאיזשהו שלב נאלצים להכיר בעודה שזה לא הולך לקרות. אז מתי מבינים שזה לא עובד? מה עושים ביום שאחרי שסוגרים חברה? ואיך מחליטים מה הצעד הבא? על כל זאת ועוד נשוחח היום עם ערן הלפט, מנהל פרויקט בחברה שהצטרף אלינו לאחר שהקים חברה בעצמו וסגר אותה.

ערן הלפט:      היי ליאור.

ליאור:            היי ערן. וכדי שלכולם יהיה פשוט גם זינמן הופך לזינמן. וערך הלפט יישאר ערן.

ערן זינמן:       נראה לי שאני תמיד זינמן.

ליאור:            ככה ליתר דיוק מה שנקרא.

ערן זינמן:       וכדי שיהיה לנו קל, כן.

ליאור:            והאמת שגם לך יש תפקיד היום בפרק, כי גם אתה בעצם לפני שהצטרפת לרועי והקמתם פרויקט Monday הקמת חברה או שתיים שכשלו. נכון?

ערן זינמן:       פחות הצליחו.

ליאור:            פחות הצליחו, כן. אז תיכף נגיע אליך. אבל ערן, בוא תיתן לנו אתה קצת קונטקסט על דרכך היזמית.

ערן הלפט:      אז אני האמת אחרי שניים שפחות הצליחו לפי שיטתו של זינמן.

ערן זינמן:       אנחנו נגיד נכשלו, זה יהיה לנו טוב.

ערן הלפט:      נכשלו. אחד היה ממש אחרי שהשתחררתי מקבע, הקמתי סטארט-אפ, ממש לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים. אני קצת מקצר פה. רצנו עליו בערך שנה ומשהו וסגרנו אותו. והשני, שהוא בעצם היותר משמעותי, שסגרתי אותו ממש לפני שהצטרפתי ל-Monday, זה בעצם שנתיים וחצי הרצנו סטארט-אפ, בעולם של VR ו-AR. עולם שאני לא יודע אם אפשר להגיד שהוא קורה נכון להיום. אבל אנחנו היינו בתוכו. גייסנו כסף, עובדים, ויום אחד בהיר החלטנו לסגור אותו. אני מניח שנרחיב על זה-

ליאור:            ממש בעוד רגע, כן.

ערן הלפט:      זהו. אחרי זה הצטרפתי ל-Monday, כ-Product Manager. אני פה כבר חצי שנה בערך.

ליאור:            ובאמת בוא נלך שנייה אחורה, למיזם הראשון שלך. ונבין שנייה בכלל למה החלטת להיות יזם.

ערן הלפט:      זה שאלה מעניינת ממש. הייתי – סיימתי קבע, טסתי לחו"ל, הייתי רשום ללימודים, המסלול הכי קלאסי בעולם. וכשחזרתי החלטתי שאני לא מעניין אותי ללמוד, אני רוצה להקים מיזם. וגם כשאני מנתח את זה לאחור וגם נראה לי ידעתי את זה די טוב באותה תקופה, הדבר שהכי דיבר זה שרציתי את היכולת לבטא את עצמי בצורה מאוד מאוד טובה. שאני אהיה אדון לגורלי אם אפשר לקרוא לזה ככה. ובאמת התחברתי עם חבר שהיה איתי קצין, והקמנו מיזם בתחום של Social Traveling, הכי corny בעולם. אני כזה ברטרו-

ליאור:            Social ו-Traveling ביחד נשמע מבטיח.

ערן הלפט:      ממש, כן.

ערן זינמן:       חתולים.

ערן הלפט:      אני קצת מתבייש להגיד את זה נכון להיום, אבל זה מה שעשינו אז.

ליאור:            מתי זה היה, לפני כמה זמן?

ערן הלפט:      או-ווה, כמעט שש שנים, חמש שנים. איפשהו שמה. וזהו, התחלנו לעבוד עליו, עבדנו עליו שנה, כמעט וחצי. לא היה שם תוכנית עסקית [ל.ב]  בגדול אני יכול להגיד שנפלנו בכל טעות שאפשר ליפול בה, אז נפלנו. אבל עדיין זה היה הבייבי שלי. כשסגרנו אותו הייתי, עברתי את ה-Rough Phase של זה. נסעתי להודו, נרגעתי, חזרתי.

ליאור:            רגע, במיזם ההוא גייסתם כסף?

ערן הלפט:      לא, לא גייסנו כסף. היה לנו מוצר בגדול שמחבר תיירים ומקומיים בעולם לכל-מיני פעילויות. מבחינת המוצר והשימוש היה ממש אחלה. כלומר היה לנו אלפי משתמשים ב… אלפי פגישות בעולם, עשרות אלפי משתמשים. אבל לא היה שם מודל, לא היה איך להגדיל את זה, זה תחום כשלעצמו אפשר לחפור בו המון, אבל הוא מאוד מאוד קשה. ובעצם אני חושב שכשראינו שהבעיה היא לא מספיק כואבת אז החלטנו לסגור את זה.

ליאור:            ניסיתם לגייס כסף?

ערן הלפט:      ניסינו לגייס כסף הרבה זמן. B to C הוא שוק קשה בארץ, ממש. Social Traveling בכלל זה עולם שעוד לא פוצח כמעט ע"י אף אחד. בדיעבד לא הייתי דורך פה פשוט. אבל…

ליאור:            זהו, גם אפרופו בדיעבד, נשמע עכשיו כשאתה מדבר, מאוד ברור לך למה סגרתם. אבל אם אני לוקחת אותך חמש שנים אחורה, זה גם היה כזה בהיר שלא צריך להמשיך? או ש…

ערן הלפט:      אז, אני יכול להגיד שבהתחלה היינו מאוד מאוד חיוביים, לפחות איך שאנחנו ראינו את זה. כלומר התחלנו עם ממש קבוצה בפייסבוק, בצורה הכי פשוטה שיש, עוד לא היה מוצר, לא היה כלום. וכל מי שנכנס לקבוצה היינו אומרים לו, הוא היה אומר אני טס לברלין ומחפש לא יודע, ללכת לפסטיבל ג'אז, היינו מחברים לו אנשים מברלין ועוד אנשים מלא יודע, מלונדון נגיד, ויוצרים את המפגש הזה. בתוך חודשיים כבר היינו באוויר, עם מאות מפגשים ואלפי יוזרים, והדבר הזה גדל וגדל וגדל. הקמנו על זה פלטפורמת ווב. ועל פניו הכול היה נראה עשר. ואז כשהתחלנו טיפה לחפור במפגשים האלה, מה קרה בהם, מי הגיע אליהם, האם היו עושים את זה עוד פעם, אם יש שם אולי איזה מודל כלכלי שמתחבא, ראינו שכל המודל של הלמה נפגשים, כל האינסנטיבים, מאוד מאוד שונים ממה שחשבנו. כלומר אנחנו חשבנו שעצם זה שאני מישראל והוא מברלין והיא מפריז זה good enough לייצר מפגש כי הוא מעניין והוא תרבותי וכן הלאה. והאינסנטיבים בכלל לא היו שמה. הסיבה למפגשים היו כי היה איזה תחום עניין משותף, סביב יזמות, או כי גבר ואשה ואתם יכולים לדמיין משמה. ואז כשראינו בעצם שכל הגישה המוצרית היא פשוט off, כי החלק הגיאוגרפי לא כל-כך מעניין, וגם אין מודל כלכלי ולא הצלחנו לגייס כסף במשך שנה ומשהו, אז החלטנו לסגור.

ליאור:            זינמן, אתה זוכר את היום שבו אתה החלטת לסגור חברה?

ערן זינמן:       כן. בעצם הסטארט-אפ האחרון שלי שסגרתי היה בעצם מנוע חיפוש. אני ועוד חבר, גם מהצבא, שירתנו ביחד בחיל המודיעין. ופיתחנו מנוע חיפוש לתגובות משתמשים. בעצם עשינו [ל.ב] כמו גוגל, רק ל-user reviews. ואספנו עשרות או מאות מיליוני reviews, across the web, ובנינו כזה מנוע חיפוש אנשים יכולים לבוא ולחפש על כל נושא בעולם. זו הייתה חוויה טראומתית [צוחק], בדיעבד, כאילו, כל החוויה של הסטארט-אפ. אה-

ליאור:            למה טראומתית?

ערן זינמן:       כי עשינו כל טעות אפשרית. בגדול אם אני צריך לסכם את זה, התמקדתי המון המון בטכנולוגיה. לבנות מנוע חיפוש זה – לא יודע מה עלה לי בראש באותה תקופה – אבל זה מאוד מורכב טכנולוגית. כולל זה ששכרתי כמעט 30 מחשבים שישבו בבית והוציאו מידע מהאינטרנט וזה עלה לי המון המון כסף. גם המחשבה שלנו הייתה בוא נבנה משהו עובד ואז נגייס כסף. אז בגדול הגעתי למצב ששרפתי את כל החסכונות שלי. ובכלל, כל הגישה הייתה בוא נעשה משהו מוצלח ואז נצא ונעשה דברים. שהיום בדיעבד אני מבין כמה שזה לא היה נכון. ואם אני עושה עוד איזה, מקלף עוד איזו שהיא שכבה פסיכולוגית מאחורי הדבר הזה, אז חוסר הרצון או היכולת להיכשל. כי אתה רוצה להראות לכולם שכבר הכול טוב ואז שהם ישקיעו. מה ש… בדיעבד הבנתי שאף פעם לא קורה. וכשאתה מקבל פידבקים שליליים, כשאתה בגישה הזאתי, אז אתה לא מוכן לזה. אני ממש זוכר חוויה אחת טראומתית ספציפית בתוך הדבר הזה, שאחרי שנה שעבדנו על הטכנולוגיה באנו להיפגש עם אחד המשקיעים הגדולים, האמת שהוא לא ישראלי, אמריקאי, מ-Silicon Valley, הוא היה פה בארץ, ארגנו לנו פגישה, נורא התרגשתי, הכנו מצגת, שמתי חולצה מכופתרת, למי שמכיר אותי זה לא קורה [צוחק].

ליאור:            נדיר.

ערן זינמן:       התגלחתי-

ליאור:            התחתנת עם חולצה מכופתרת? [צוחקת]

ערן זינמן:       כן כן [צוחק]. ואז הגענו לפגישה, האמת במלון מונטפיורי פה. וכזה ראינו שאנחנו עומדים בתור עם עוד יזמים מסכנים שבאו לפגוש אותו. הוא בדיוק אכל ארוחת בוקר. ובאנו, חיכינו לו איזה שלושת-רבעי השעה, כמובן שהוא לא היה מוכן בזמן. הכנו מצגת מאוד מושקעת, ברמה שחשבנו מה הפונטים, מה המילים וזה. ואז כאילו ישבתי איתו, עם הלפטופ, אני כזה מתחיל לספר לו את הסיפור כמו שתכננו, והוא כזה "טוב, עזוב-", הוא מתחיל להעביר שקפים, אני אומר לו "חכה חכה-". הוא מתחיל להעביר שקף, שקף, שקף, שקף, איזה עשרים שקפים, אומר "שמע, רעיון גרוע. לא יעבוד. גם נראה לי בגוגל עובדים על זה." אמרתי לו "אוקיי, אבל שמע…" אז "טוב, יאללה חבר'ה, אני צריך לזוז, אני כבר מאחר." אני זוכר שחזרתי הביתה, נשכבתי על הספה, הייתה לי מיגרנה, כאילו של החיים. ואני יושב שמה ואני אומר כאילו מה, What the fuck just happened כאילו. וזה קשה. כי אתה לא רגיל לקבל "לא" בחיים. ולא רגיל לקבל פידבקים שליליים. ואחרי עוד איזו שהיא תקופה עם הסטארט-אפ הזה, אז זה … כן? בתוך התהליך הזה. אבל הגענו למצב שכאילו לא היה לנו product market fit, ועבדנו הרבה על טכנולוגיה בלי ולידציה מהמשתמשים. ובסופו של דבר פנינו למשקיעים נוספים, ואפילו אחד בסוף אמר לנו שהוא מעוניין. אבל היינו במצב שאנחנו לא, לא היינו מסוגלים להסתכל על החברה. אני גם הגעתי למצב שלא נשאר לי כסף בבנק, והחלטנו לסגור את החברה. זה גסיסה איטית כזאתי, אולי גם הלפט יספר, ערן יספר את הסיפור שלהם. אבל זה כזה, הסוף הוא כואב. כי זה כזה גסיסה איטית, אתה מרגיש שכבר זה לא אבל אתה מנסה ואתה-

ערן הלפט:      אתה כבר יודע את זה בבטן.

ערן זינמן:       אתה יודע את זה בבטן הרבה זמן-

ערן הלפט:      יש תקופה שאתה בהריון עם הידיעה הזאת, אתה יודע שהיא שם, אבל עד שכאילו אתה מוכן להגיד אותה לעצמך בחדר סגור, גם שמה לוקח זמן.

ערן זינמן:       כן, אתה צריך להגיע לרמת סבל ממש ממש גבוהה בשביל להגיע לשם, ומבחינתי רמת הסבל הזאת הייתה כשהתקשרו אליי – הייתי אז בבנק לאומי – והתקשרו אליי מהבנק, אמרו לי "שמע ערן, אתה במינוס 8000 שקל." אני אומר "וואי, באמת?" כאילו-

ליאור:            היה שם הרבה פלוס לפני זה.

ערן זינמן:       [צוחק] אני נכנס לבנק, כן, אין לי שום חסכונות, שום דבר. אני אומר "טוב, שמע, נראה לי הגיע הזמן להתחיל לעבוד." כאילו, בעבודה שמכניסה לי כסף. וזה היה  פשוט אחרי יומיים סגרנו את החברה ושבועיים אחרי זה התחלתי לעבוד בקונדואיט.

ליאור:            אז אתה התחלת לעבוד בקונדואיט, ערן סיפר שהוא טס להודו.

ערן הלפט:      אז אני, כן, אני- אתה אמרת זאת הייתה החברה השנייה שלך זינמן?

ערן זינמן:       כן.

ערן הלפט:      אז אני זו הייתה הראשונה. אני יכול להגיד זה היה הכישלון האמיתי המשמעותי הראשון בחיים שלי. כאילו, פעם ראשונה שזה failure קולוסאלי. וזה שם אותך בכל-מיני שעות עם עצמך לפחות, אני עם עצמי, כאילו, מי אני, מה אני. תמיד אתה מצליח, פתאום עשית משהו והוא לא הצליח, מה זה אומר עליך. אז הייתי בהודו תקופה, נרגעתי. ואז חזרתי, קצת כמו זינמן, גם, הלכתי לעבוד, לנהל מוצר בסטארט-אפ אחר. שהייתי שם במשך גם שנה ומשהו. ואז הצטרפתי לתוכנית זל בבין-תחומי ושם בעצם התחברתי לשני השותפים החדשים שלי והקמנו את הסטארט-אפ שעבדנו עליו, עוד פעם, עד לא מזמן.

ליאור:            אני מבינה שהתעסקתם בתחום ה-VR. איך בעצם הגעתם לזה?

ערן הלפט:      לירון, שהייתה ה-CTO שלנו, היא ניהלה את הצוות VR-AR של סימנס בארץ, ואני הגעתי מעולם של product. והתחלנו קצת להסתכל על העולם הזה, שהוא מאוד מעניין, מאוד מרגש, מאוד האמנו בו גם. ואחד הדברים שראינו שהן הנקודות הכי כואבות, הן איך בעצם מייצרים תוכן. כלומר, היום יש הרבה מאוד מתודולוגיות ושיטות על איך מייצרים תוכן, ל-web, ל-mobile. לתחומים שקיימים הרבה זמן. והתיזה שלנו הייתה שאפשר לקחת את אותן מתודולוגיות ולהביא אותן בעצם לעולם חדש שנבנה. ובנינו בעצם כלי ל-prototyping ו-design לאפליקציות של VR ו-AR, קצת כמו in vision, עולם של VR ו-AR אפשר להגיד.

ליאור:            זינמן, זוכר את ה, את שלושת המוסקטרים שפגשנו?

ערן זינמן:       האמת שאנחנו נפגשנו פעם ראשונה בזל, נכון?

ערן הלפט:      אמת. אז זינמן הגיע אלינו בהתחלה להעביר הרצאה, בזל. ואנחנו נורא התלהבנו. זה היה על ה-marketing, עם כל הגרפים והכול. ואחרי זה אמרנו "וב, אנחנו צריכים לבוא להיפגש עוד פעם עם זינמן ב-Monday, כי הוא יודע את הדרך ל-marketing.

ערן זינמן:       [צוחק]

ערן הלפט:      ועשינו פה כמה סשנים. אפילו מינינו בתוך הצוות focal point שינהלך את זינמן וידאג-

ליאור:            [צוחקת]

ערן זינמן:       [צוחק]

ערן הלפט:      וידאג לשמור איתו על הגחלת.

ערן זינמן:       באמת קיבלתי אימיילים אחת ל- מעניין. [צוחק].

ערן הלפט:      אז היה לנו focal point שהוא א. זינמן. כמו שחילקנו את שאר ה-eco system בעולם.

ליאור:            וגייסתם על החזון הזה כסף.

ערן הלפט:      נכון. אז עבדנו בעצם שנה ומשהו. בנינו מוצר. אני יכול להגיד שכלקח, אולי גם קצת לעומת מה שזינמן אמר, יצאנו מאוד מאוד מהר. כאילו, הפעם הראשונה שהוצאנו משהו, היה לנו מוצר שרץ לוקאלי, על המחשב של לירון, והלכנו איתו לכנסים. היינו נותנים לאנשים לשחק איתו בכנס, לוקאלי לחלוטין. ועל הדבר הזה בנינו ובנינו. גייסנו כמה מאות אלפי דולרים, חלק ממשקיעים פרטיים וחלק מקרן. היה לנו משהו כמו חמישה-שישה עובדים בשיא, חמישה וחצי, אחד היה part timer. והיה לנו אחלה לקוחות בעיקרון, היה לנו את הצוות VR בפייסבוק, וחברות שמייצרות hardware, והרגשנו טוב. ולאט לאט אני יכול להגיד שאני עוד פעם, הייתי הרבה מאוד בקשר מול המשקיעים ומול אותם לקוחות. ואתה מרגיש-

ליאור:            אתה היית המנכ"ל של החברה.

ערן הלפט:      נכון. שמשהו הוא off. הוא לא  it doesn't click.

ליאור:            משהו צורם.

ערן הלפט:      כן. ומשנה לשנה, תמיד אומרים "השנה זה השנה שזה פורץ", ואנחנו עוקבים אחרי הכרזות של ה-VR ו-AR ומה פייסבוק מוציאים ומה גוגל מוציאים, וזה לא מתקדם as expected, ואנחנו רואים שכולם מתקררים across the board.

ליאור:            מבחינת השוק אתה מתכוון.

ערן הלפט:      מבחינת השוק. ואני חושב שהשיא היה בעצם, נסענו- זה גם רגע מאוד כואב, נסענו בעצם לסן-פרנסיסקו, גם לעשות עוד סבב משקיעים וגם לפגוש את הלקוחות שלנו. כלומר כולם היו בחו"ל. אולי גם שווה להגיד רגע, אם אני אחזור צעד לאחור, שדרור ואני זה שני השותפים הנוספים, עברנו לניו יורק, גרנו שם במשך ארבעה חודשים. גם, מתוך מטרה להתקרב לשוק וכן הלאה, ולירון נשארה פה עם הצוות של העובדים. חזרנו אחרי ארבעה חודשים, ובעצם ממש חודש או חודשיים אחרי טסנו כל הפאונדרים ביחד לסן פרנסיסקו, גם לפגוש את הלקוחות וגם משקיעים. ואנחנו נמצאים נגיד בפייסבוק, ונפגשים עם הצוות VR design שלהם. ואנחנו קולטים שגם הם קצת off, כאילו, הם לא בטוחים בדיוק עוד לאן זה הולך, וגם לא כל-כך כואב להם לבזבז את הכסף כתוצאה מאותם תהליכים שאנחנו פתרנו. כי הם מעדיפים לזרוק על זה עוד כמה מתכנתים והם לא מאוד רגישים לזה. נפגשנו עם עוד כמה משקיעים ועוד כמה חברות, ופתאום קלטנו ממש, זו הייתה תחושה משותפת בין שלושתנו, שזה לא קורה. כאילו, וה-timeline פה הוא עוד ארוך. ולא משהו שאנחנו בהכרח רוצים לראות אם אנחנו מגיעים לקצה שלו, אם אנחנו יכולים בכלל.

ליאור:            למה לא?

ערן הלפט:      אה, למה לא,

ליאור:            יש לכם לקוחות שנשמע שהם, הלוגו שלהם ראוי מה שנקרא-

ערן הלפט:      נכון.

ליאור:            נשאר לכם עוד כסף בבנק באותה תקופה?

ערן הלפט:      כן, נשאר לנו כסף, יכולנו להצטמצם קצת ולעבוד עוד שנה בכיף. אז הלוגו שלהם ראוי, אבל ה-revenues שלהם קצת פחות. ולא ראינו את זה גדול משמעותית, כי ה-domain הזה בתוך פייסבוק לצורך העניין עוד לא גדל משמעותית בקצבים האלה. ויש פה עניין נראה לי של גידור סיכונים באיזו שהיא רמה. כלומר, אוקיי, נגיד נצטמצם ונגיד נמשוך עוד שנה, עוד שנתיים אפילו אם נהיה ממש מצומצמים – יכול להיות שגם אז זה לא ילך. וגם הזמן שלנו שווה משהו, כלומר כמה זמן ממשיכים לרדוף אחרי זה וכמה ביצים שמים בסל הזה, ואולי זה גם לא יקרה. כבר היינו על משכורות סופר-נמוכות, כבר עבדנו שנתיים וחצי. והחלטנו בעצם ש-timeline פה הוא ממש ארוך. ואני חושב הנקודה שהכי אולי מראה את הכאב או את ה-rollercoaster הזה, היינו אמורים לחזור מסן פרנסיסקו ביום ראשון. הקדמנו את הטיסה, חזרנו ברביעי בלילה. חמישי בבוקר כבר היינו במשרד, ולצערי עשינו שימועים לכל העובדים, וביום ראשון כבר נפרדנו כולם כידידים.

ליאור:            וואו.

ערן זינמן:       וואו, אינטנסיבי.

ערן הלפט:      כן, תחשבו על ה-

ליאור:            שהם בטח תחשבו שתחזרו עם בשורות טובות.

ערן הלפט:      אז אני חושב מהפרספקטיבה שלהם, כלומר היינו שמה והם היו במשרד ומה-זה עבדו קשה, היה לנו demo עם זה, הם כל הלילה פיתחו את העוד איזשהו feature בשביל ה-demo, כדי שנגיע ונסגור את זה וכן הלאה. אנחנו חזרנו, במקום לחזור עם מזוודות של מזומנים אז חזרנו עם בשוטרות רעות, וממש, תוך שלושה ימים כבר עשינו את כל ה… והכול היה מאחורינו.

ליאור:            ויש שיחה בקול רם על זה? יש איזה רגע בסן פרנסיסקו שאתם אומרים אחד לשני "תקשיבו, זהו"?

ערן הלפט:      כן. אני חושב שכן. כאילו-

ליאור:            ערן קיבל wakeup call מבנק לאומי. וזה, יש בזה, אני באמת מנסה שנייה לדמיין את הסיטואציה, יש לזה איזה שהוא יתרון, הקלה, מישהו אחר בא ואמר לך "הגזמת".

ערן זינמן:       כן, הייתי שמח לעצור את זה לפני, כן? [צוחק]

ליאור:            כן, אבל אני אומרת, ואצל ערן בסיפור עוד לא הגיעו לשיחת טלפון הזאתי. הם עשו לעצמם את ה-wakeup call.

ערן הלפט:      בפועל פשוט סיימנו כמה פגישות. כאילו, עם כל הלקוחות, וכל המשקיעים. כל המשקיעים אומרים חבר'ה, VR-AR לא קורה. כל הלקוחות אומרים אנחנו מאוד אוהבים את המוצר אבל כרגע זה scale נמוך אצלנו בחברה אז אנחנו לא מתכוונים לגדול עם זה. ואז אתה אומר כאילו אוקיי, אנחנו מאמינים שבעוד- כלומר, כשיצאנו לדרך ידענו שה-leap of faith שלנו זה שניפגש בעוד שנתיים בשוק. אמרנו אנחנו מקדימים, אנחנו מאמינים שבעוד שנתיים ניפגש, ובוא נרוץ על זה. עכשיו, הבעיה היא שכשאתה לוקח סיכון על timing-

ליאור:            על שוק, כן.

ערן הלפט:      אתה שואל מתי עוצרים. נגיד אתה לוקח סיכון על טכנולוגיה, מתישהו תקבל איזו שהיא הארה אם אתה מסוגל לבנות את הטכנולוגיה הזאת או לא מסוגל לבנות אותה. או על sale וכן הלאה. כשאתה הולך על טיימינג אתה אומר רגע, אני אומר שצריך לחכות. אוקיי, כמה מחכים? ונראה לי שכשהיינו שמה ממש ראינו את זה מכולם וזה היה ימים כאילו סופר-ארוכים של חמש פגישות ביום, מלקוחות למשקיעים ורצים כל היום, אז אתה אומר טוב, אין פה אופק לכלום, אז אולי גם כדאי לעצור. וזהו, ואז הקדמנו את הטיסות וכל מה שסיפרתי קודם. אבל כן, זה קשוח, ממש.

ליאור:            והפעם שוב טסת להודו?

ערן הלפט:      לא. אני כבר מתורגל. אני כבר עברתי בלוף אחד. ועברתי כישלון אחד אולי יותר נכון להגיד. ולא הייתי צריך את הודו. אבל כן לקחתי איזה חודש-חודשיים בבית לעשות decompressing. זה היה תקופות סופר-אינטנסיביות. וקיבלתי את החופש שלי בצורה הזאת, התחלתי כל-מיני דברים שתמיד רציתי לעשות ולא היה לי זמן אליהם. וזהו, אחרי בערך חודשיים התחלתי לחפש מה הדבר הבא.

ליאור:            זינמן, אני חוזרת אליך. אמרת שאתה סגרת חברה- ואגב לקונטקסט כאן, פשוט כי שמעתי את הסיפור הזה מול כל משקיע אפשרי בשנה האחרונה, זה בערך חמישים-שישים פעם, היה לך גם איזה ניסיון יזמי לפני החברה שסיפרת לנו עליה, נכון?

ערן זינמן:       כן.

ליאור:            ואתה אומר, אתה אמרת שבאיזשהו שלב הצטרפת לקונדואיט. כמה קונדואיט הייתה גדולה באותה תקופה, היא הייתה סטארט-אפ? בוא תספר קצת.

ערן זינמן:       היא הייתה חברה של… כשהצטרפתי, אני לא זוכר בדיוק, אבל סביב המאה עובדים.

ליאור:            ממש לא סטארט-אפ.

ערן זינמן:       כן. אבל האווירה הייתה מאוד של סטארט-אפ, זו הייתה חברה בין המובילות בארץ באותה תקופה, היא צמחה בטירוף. אני ממש זוכר שאותה ואת וויקס כזה מובילות את ההייטק באותה תקופה. ומה שקסם לי שם זה שבעצם התראיינתי בכמה מקומות והם פשוט הציעו לי תפקיד סוג-של יזמי או מקום כזה לבוא לידי ביטוי בתוך קונדואיט. הם בעצם רצו להיכנס לתחום של ה-mobile, והייתה שם אפשרות להרים משהו. זאת אומרת, אחד הדברים ששקלתי במקומות אחרים זה לבוא ולהיות מתכנת או להיות ראש צוות, ומשהו נורא קסם לי באפשרות שאני אוכל לקבל ownership על משהו. והתחלתי לעבוד שם. ממש אני חושב אחרי שבועיים או שלושה מהרגע שהתראיינתי. הייתה לי שם חוויה מדהימה. כאילו-

ליאור:            חכה רגע, לפני החוויה. מה ה-state of mind? כי שוב, אתה מתאר שהיית דקה לפני זה יזם, אדון לעצמך, הקמת חוות מחשבים בבית.

ערן זינמן:       כן.

ליאור:            אתה מתחיל להתראיין לחברות ומה אתה אומר לעצמך באותו הזמן, שלא תהיה יותר יזם?

ערן זינמן:       לא אמרתי את זה.

ליאור:            כאילו, שזה לא בשבילך להיות יזם?

ערן זינמן:       אני אגיד לך משהו אחד שכאילו אני חושב שקרה לי בתהליך הזה של הסבב הקודם, זה שהבנתי שאני לא מבין משהו. זה נפל לי מאוד מאוד חזק האסימון הזה, שאוקיי ניסיתי, ניסיתי בדרך שלי, הייתי כזה במקום שאני חושב שאני יודע מה צריך לעשות. היו לי את הכישורים הטכניים בשביל להרים את הפרויקט הזה. אבל נכשלתי. עכשיו, בסוף נכשלת מול העולם, מול השוק. בסדר? אין ולידציה יותר משמעותית מזה. והבנתי שאני לא מבין משהו. וזה, זה משמעותי מאוד להגיע לתובנה הזאתי. מתוך המקום הזה אמרתי מה יהיה בית הספר הכי טוב מבחינתי בשלב הזה בשביל ללמוד את הדבר הזה. לא בגלל ש- לא יודע, לפחות אצלי בפסיכולוגיה יש כזה מקום של "נכנעתי" או ויתרתי על משהו, ולא הרגשתי את זה באותה תקופה, כי הרגשתי שלא ללכת לעבוד שמה או לוותר על החוויה הזאת יהיה לוותר על אפשרות של למידה או על משהו שאני לא יודע מה הוא. וכן, גם הייתי צריך את זה בשביל לשרוד, בשביל לקבל את המשכורת, מה זה לשרוד, כן? הייתי שורד, אבל כאילו בשביל לעבוד, לקבל משכורת, להיכנס לאיזו שהיא מסגרת שתעשה לי טוב. וקיוויתי שאני אוכל ללמוד את מה שחסר לי בתוך החוויה הזאת.

ליאור:            ובפועל?

ערן זינמן:       בפועל הייתה חוויה מדהימה. מדהימה מדהימה. א' החברה הייתה מדהימה. אבל האפשרות שבעצם  הקמנו שם בעצם מחלקת mobile מאפס, אני ועוד בחור בשם הראל. ואני זוכר את הפרספקטיבה שזה פתאום נותן לך, פשוט זה נתן למידה שלא הייתי מודע אליה. הסטארט-אפ, של הכישלון הגדול, וראיתי שהחיים ממשיכים והכול בסדר. אז אחת מהשיחות שהיו לי שם עם אנשים, כי הרמנו גם מוצר מאפס, שאומרים "שמע, ואיך נדע שזה יעבוד?" או "שמע, איך היוזרים יראו את מה שבנינו והם ייבהלו." ואז כזה אתה אומר אז בסדר, כבר סגרתי חברה, הכול טוב, חבר'ה, בואו נתקדם. כאילו, יותר חשוב להתקדם מאשר-

ליאור:            לפחד.

ערן זינמן:       לפחד לא להיכשל. וכאילו, מאיפה המילים האלה הגיעו? זה הגיע בעיניי הרבה מאוד מהדבר הזה שכבר עברתי את זה פעם. נכשלתי כישלון גדול, הנה, אני כבר לא הדבר הזה שיודע את כל התשובות וכאילו יש לי את הדרך הברורה להצלחה, וזה משהו נורא משחרר. אולי בדיעבד הייתי יכול ללמוד אותו בצורה יותר טובה. אבל אני למדתי אותו בדרך שאני למדתי אותו. ובעיניי זה כלי מדהים שקיבלתי מהחוויה הזאתי.

ערן הלפט:      האמת, לא נעים לי להגיד, אבל כמעט הוציא לי את המילים מהפה. כי נגמר הדבר הזה, אני חושב שההבנה הכי חזקה שאני יצאתי איתה, שעוד פעם, היא כמעט זהה למה שזינמן אומר, זה "יש פה משהו שאני לא יודע." כאילו, אני מפספס משהו, חסר לי משהו בארגז הכלים שלי, ובוא נלך נביא אותו. כאילו, קצת כמו כל דבר, נכון? כאילו, זאת הבעיה, בוא נלך לפתור אותה. ואפילו אני זוכר שהתראיינתי במעט מקומות יחסית, ובאותו הזמן גם ניסינו למכור קצת IP של החברה, לראות מה קורה, לראות אם אנחנו נחזיר, כשסגרנו את החברה עוד היה כסף בבנק, החזרנו למשקיעים מה שנשאר ואמרנו אולי אפשר אפילו להחזיר עוד יותר. וקיבלנו הצעה ל-acquire, מחברה ישראלית. ואני ממש זוכר את עצמי יושב ו-

ליאור:            acquire רק למי שלא יודע? מה זה אומר?

ערן הלפט:      זה אומר שקונים את הצוות כצוות בלי קשר למוצר ומה שעשינו. כלומר רוצים את האנשים, שיבואו כצוות ושיעבדו ביחד, באותה חברה. והייתה הצעה מפתה, אבל הרגשתי שהלמידה שלי שמה היא לא תמוצה. ואני אמרתי לא כל-כך איכפת לי נכון להיום מכסף. אני ממש מאפטם ועושה אופטימיזציה לאיפה אני אלמד הכי הרבה, ולפי זה בחרתי את החברות שאני מתראיין בהן ושאני מחפש, ככה גם הגעתי ל-Monday, בלי להרים ל-Monday יותר מדי.

ליאור:            איך אבל? שניכם מדברים על "אוקיי, אני רציתי ללמוד." איך אתה מסתכל על קונדואיט, איך אתה מסתכל על Monday ואומר "פה יש לי הזדמנות למידה? מה, תפרקו את זה ל-details. א', רגע, באיזה תפקיד? אתה יודע, ציינת קודם זינמן שאולי היית יכול להיות מפתח ואתה פה ערן בסוף עושה product. איך מגיעים לזה? מ-founder ל-product, מ-founder ל…

ערן זינמן:       א' אתה מבין שהכול בולשיט, כל הטייטלים האלה, founder, CEO, CTO, who fucking cares כאילו? בוא תהיה CTO שלך עם עצמך. כאילו, הטייטלים לא שווים כלום.

ערן הלפט:      גם CEO של חברה של שמונה אנשים. זה בקושי team lead במקום ממוצע, כן?

ליאור:            שם דברים בפרופורציה אתה אומר.

ערן זינמן:       [צוחק]. כן, "הייתי CTO בסטארט-אפ." אחלה, אני מחר יכול לפתוח סטארט-אפ עם עצמי ולהיות CEO, CTO, ו-Chairman of the Board [צוחק], ו-Mother of Dragons. אז מה, אתה מבין שהכול בולשיט, כאילו, אתה יכול להיות ראש צוות בצוות שלא עושה כלום ואתה יכול להיות מפתח ולשנות את העולם. כאילו, זה הכול בולשיט בטייטלים.

ליאור:            כן, אבל דווקא מתוך הערך, איך אתה מזהה איפה אתה רוצה לפתח למידה?

ערן זינמן:       אז הסתכלתי על כל-מיני חברות וכזה אמרתי אולי אני אלך לחברה גדולה. ואז אמרתי, הייתי בצבא כבר, הבנתי איך החברות האלה עובדות. הרבה ישיבות, הרבה דיונים, ולא היה בא לי את זה, זו לא הלמידה שרציתי לחוות כאילו… זה לא שעכשיו רציתי להעביר זמן איפשהו. אוקיי? זה חשוב, אני חושב שהרבה יזמים כזה אומרים "טוב, אני אקח קצת אוויר ואני עוד שנתיים אעשה עוד סטארט-אפ או לא-יודע-מה." זו לא הייתה הכוונה, הכוונה הייתה באמת ללמוד. ומבחינתי ללמוד זה לקבל תנאים אופטימליים ללמידה, ואני מגדיר את זה בתור מקום שמתפתח ומאתגר אותי, בסדר? לא דווקא להצטרף בעיניי אז לחברה גדולה היה עושה את זה. זה היה באמת אולי יותר corporate skills, או איך לנווט את עצמי בארגון, מול ארה"ב וכו'. אבל חיפשתי מקום שגם אני אוכל לעשות דברים בידיים מצד אחד ומצד שני אני אוכל ללמוד מהסובבים אותי. כי אחד הדברים שהיו לי מאוד חסרים בסטארט-אפ זה שלא היה לי המון עם מי להתייעץ. היה לי את השותף שלי, אבל בסופו של דבר הלמידה שאפשר לעשות מאנשים אחרים ואנשים שחוו דברים היא עוצמתית פי אלף, כאילו, אתה לא חייב הכול להתנסות בעצמך בשביל ללמוד אותו. אז לזה עשיתי אופטימיזציה- חברה שמפתחת מהר, שתאתגר אותי, שאני אוכל לבוא שם לידי ביטוי, ולעשות דברים שהם יהיו על הכתפיים שלי, שאני אוכל לקחת ownership על מה שאני עושה. וקיבלתי את כל זה.

ליאור:            היית CEO, נכון? וכ-CEO של חברה מאוד קטנה בטח עשית מיליון ואחד דברים. ותיארת את זה בעצמך. כי התעסקת עם המוצר והלקוחות, והתעסקת עם משקיעים, וניהלת צוות. אתה מסתכל עכשיו על חברה כמו Monday, איך אתה מחליט איזה תפקיד מדבר אליך, לאן אתה מכוון את עצמך? באותה מידה היום אתה עושה product ויכולת לעשות [ל.ב]

ערן הלפט:      היו בדיוק שני תהליכים. כלומר, ראשון שאל את השאלה מה אני רוצה לעשות, ואז השני שאל איפה. אז לגבי מה אני רוצה לעשות, אז אני נורא אוהב ליצור דברים. כלומר, גם כשאתה עושה סטארט-אפ אתה יוצר מוצר. כלומר, אתה צריך להתעסק גם עם כל שאר הדברים, אבל בסוף לב הסיפור זה לייצר משהו שלא היה, איזשהו value חדש לעולם. שאמור גם להתאים לשוק וכן הלאה, ולייצר אותו ולהוציא אותו לעולם. וזה דבר מרגש בעיניי חבל על הזמן. אתה גם נדרש להבין את הלקוחות שלך ומה הם רוצים, מה הם מחפשים. את הטכנולוגיה, את הביזנס. זה כמו  זה איזשהו pivot point על הכול. אז אני חושב שבלעשות product ובלהיות CEO של סטארט-אפ יש גם הרבה מאוד קווי דמיון מקבילים ומאוד מאוד דומים. אז היה לי מאוד ברור שאני רוצה לעשות product. לגבי איזו חברה, אז אני קודם-כל שאלתי, היה מאוד איכפת לי מי ינהל אותי. אמרתי אני רוצה שינהל אותי, ואין לי בעיה שיהיה לי בוס, כלומר, זה לא הייתי CEO ולא היה לי בוס, אני רוצה מנהל-

ליאור:            למה?

ערן הלפט:      אבל אני רוצה מנהל שאני יכול ללמוד ממנו. אני רוצה מישהו שאני מחזיק מדעתו, שהוא יודע product, שאני אלמד ממנו, שאני אשתפר, שאני אחזק את ארגז הכלים שלי שכבר הבנתי קודם שהוא כנראה חסר משהו, כי עובדה שלא הצלחתי. אז זה היה דבר ראשון. ואז אמרתי אוקיי, אז אני רוצה חברת מוצר, קודם-כל. לא חברת טכנולוגיה, לא מעניין אותי לעשות אינפרה או סייבר או טלקום. אז חברת מוצר. שאני אוהב גם את המוצר ואני אשמח לעבוד עליו. שיש שם מנהל טוב, ושאני יכול לקחת ownership. ולפי זה התראיינתי, כלומר, זה היה הסנן. כל שאר הדברים הרבה פחות עניינו אותי. וכשהגעתי לפה אז אמרו לי אוקיי, חברת מוצר זה obvious, כי בדקתי קודם. אמרו לי המנהל שלך הוא במקרה הזה זינמן שיושב פה, ואמרתי אוקיי, הוא מבין product הבחור הזה, כי אני רואה את החברה, וכי פגשתי אותו בזל, וכי וכי וכי. ואז שלוש הסבירו לי איך עובדת פה השיטה. אמרתי הופה, השיטה פה היא מאוד loose. כלומר מה שאני ארצה לקחת זה בגדול מה שאני אקח, כלומר, אין פה איזשהו קווים מאוד מאוד מקבילים, ואמרתי "זה מקום שאני יכול ללמוד בו." מעבר לזה שהיה פה הרבה דברים שקרצו לי, עם זה שהיה transparency, היו דברים פתוחים, וה-data נגיש. כלומר, תאורטית אני, יש לי פה את ה-set up להיות כמה מעורב וכמה יודע במירכאות שאני רק ארצה.

ליאור:            מה בכל זאת היו החששות? אתה יודע, אתה אומר אני אחפש בוס וזה, אבל שוב, שנייה לפני זה במשך שלוש שנים ניהלת את עצמך.

ערן הלפט:      אז א' זו שאלה. כלומר, לעבור לעבוד בחברה שהיא מובנית, שיש בה תהליכים כלשהם, שכלומר, אני קיבלתי לאיזו שהיא הצצה אליהם, כשקראתי והתראיינתי וכן הלאה. אבל עד שאתה לא שם אתה לא באמת יודע. ואז אתה אומר רגע רגע רגע, מה אם מכרו לי נורא טוב? יכול להיות. מה אם אני לא באמת יכול לקחת את ה-ownership שאני רוצה כי סיבות כאלה ואחרות? זה קצת מפחיד, אתה אומר אף אחד לא רוצה להתחיל מקום ולעזוב אותו, אף אחד לא רוצה- אני לפחות לא רוצה שישימו עליי מסגרות שחונקות אותי. אני רוצה לפרוץ, אני רוצה להוביל. וזה מפחיד. ואתה לא יודע מה קורה עד שאתה לא מגיע.

ערן זינמן:       אני חייב להגיד שגם מהצד שלי היו חששות. כאילו, אני ראיינתי את ערן, ולא דיברנו על זה אף פעם [צוחק] אבל פגשתי אותם בתור צוות יזמים. והם נורא נורא הרשימו אותי. אני חושב שאפילו אמרתי לכם את זה אז בפגישה. אבל  היה לי חששות, שכאילו הנה הוא בא, הוא היה מנכ"ל של חברה, הוא גייס כסף, הוא כאילו הרגיש שהוא מתעסק בהכול, ופחדתי שהוא יגיע לפה ולא ימצה את עצמו. או שירגיש שכאילו הוא מפספס משהו, או-

ליאור:            תצמצם לו את ההוויה פתאום.

ערן זינמן:       כן. פחדתי שזה לא יעבוד. ואני אפילו זוכר שהרגשתי כזה vibe ממנו בראיון של "שמע, אני כבר הייתי founder, אני פה, אני שם." לא זוכר עם מי ראיינתי אותך, אבל כאילו-

ערן הלפט:      עם שירלי.

ערן זינמן:       עם שירלי. אז היא גם אמרה, "תקשיב, אני חוששת מזה." ובדיעבד אני יכול להגיד היום ששום דבר מזה לא, לא התממש, וכאילו אפשר להרים לך קצת כאילו ש-

ערן הלפט:      תרים, תרים, בטח.

ערן זינמן:       אני סופר-מבסוט שאתה פה איתנו ואתה product manager מדהים. אבל היה לי חששות אז. זה לא פשוט. כאילו, לעשות את ה-transition הזה כאילו מאיפה שהוא היה לאיפה שהוא היום, ואני- בעיניי זה שזה הצליח זה גם אינדיקציה לזה שיש פה match מאוד מאוד טוב בין שני הצדדים. אז זה גם הימור כאילו מבחינת החברה. כי ראיתי את זה גם לא מצליח בכל-מיני סיטואציות אחרות.

ליאור:            למה זה לא מצליח כשזה לא מצליח?

ערן זינמן:       שמעי, יש משהו בלהיות במקום הזה שאתה מדבר מול משקיעים, אתה פוגש את כל האנשים מ-Silicon Valley, וכאילו אתה מרגיש כזה על גג העולם. למרות שיש הרבה ups and downs. ופתאום להגיע לחברה שעם כמה חופש שלא ניתן היא עדיין חברה עם culture מסוים, שלא אתה קבעת, עם DNA מסוים שלא אתה קבעת, עם גישה לפרוייקט מסוים שלא אתה קבעת. כאילו, זה אחרת.

ליאור:            כן, זה רמות אדרנלין אחרות.

ערן זינמן:       זה רמות אדרנלין אחרות-

ערן הלפט:      אני אתן לך אנקדוטה על זה. הרי כשבאנו לשבת עם זינמן כשהיינו יזמים, אז באנו במירכאות כשווים, נכון? עזבי את זה שלו יש חברה ממש טובה ולי חברה בינונית ומטה באותה תקופה, אבל באנו כשווים, בכל זאת, שנינו יזמים, כל אחד מנסה לשנות את העולם בדרכו שלו, ואנחנו מתייעצים כשווים. ואז יום אחרי אתה בפנים  ורגע, מה אנחנו שנייה? אה, זה הבוס שלי, אבל זה כאילו, ה-state of mind הוא מאוד מאוד נזיל וגמיש והוא משנה.

ערן זינמן:       אגב, אני לא מרגיש ככה, אז זה טוב [צוחק].

ערן הלפט:      לא, לא משנה, אבל תחשוב רגע לא מהפרספקטיבה, כאילו שבן אדם שהגיע הנה בשבוע הראשון ורואה את זינמן במדרגות ואומר לו מה המצב אחי, ואז אתה אומר כזה-

ליאור:            רגע, זו לא אותה שיחה שניהלנו לפני חודש.

ערן הלפט:      פעם שעברה שהייתי פה לפני שלושה חודשים זו הייתה שיחה מאוד מאוד אחרת.

ערן זינמן:       כן. אבל אני אגיד לך איך אני מסתכל על זה. אני מסתכל על זה בתור זה שאני מאוד מחפש את האנשים האלה. כאילו, את היזמים האלה. כי אולי אני מתחבר לזה כי זה סיפור שאני עברתי בעצמי, ואולי כי מבחינתי מי שסגר עכשיו סטארט-אפ הוא הקרקע הכי פורייה לספוג. כאילו, זה כרית מדהימה. כי  לפחות ככה אני מרגיש, שאתה מבין שפספסת משהו, אתה מרגיש שאתה בשל-

ליאור:            כן, אבל לא בטוח שכל יזם מסיים, סוגר חברה עם אותו state of mind ששניכם מתארים.

ערן זינמן:       אין מי שסוגר חברה כי הולך לו מעולה. אין דבר כזה.

ליאור:            לא לא לא, ברור, להיפך, אני מקצינה לצד השני, אני אומרת, יש אנשים שאולי סוגרים חברה והם חסרי ביטחון באמת, האגו שלהם פגוע אז הם לא פתוחים ללמידה כרגע, אלא בדיוק ההיפך.

ערן זינמן:       נשמע כאילו את מתארת אותי. זה הוריד לי את הביטחון, האגו שלי היה פגוע, הרגשתי כאילו הכי למטה שיש. בסדר? זה המקום שאתה לומד ממנו, בסדר? כאילו, אתה צריך לקבל את המכה בשביל להיפתח ללמידה, אתה לא לומד, בוא נגיד, הפחד הכי גדול שלי בחיים זה להגיע למקום שאני אהיה אטום ללמידה כי אני ארגיש שאני כאילו יודע. זה אני כל הזמן עובד על עצמי להגיע למקום כזה של להבין כמה אני לא יודע כל הזמן, זה משהו שאני סוחב איתי עוד מאז, בסדר? ואני שומר עליו בקנאות. זה המקום שאתה לומד ממנו. כאילו, המקום הזה שאתה מרגיש הכי, הכי למטה שיש.

ערן הלפט:      נראה לי שליאור כאילו שואלת, ואני גם ראיתי כאלה, כאילו הרבה, שאתה אומר זה לא הצליח, זה עובדה. האם זה בגללי או בגלל העולם, נכון? קרה לי, עשו לי, אכלו לי, שתו לי.

ליאור:            יפה, נכון. האם אתה לוקח אחריות על הכישלון או שאתה מאשים האשמות.

ערן הלפט:      ויש גם כאלה.

ערן זינמן:       בוא נגיד, אם היית אומר את זה בראיון כנראה שלא היינו מתקדמים ביחד. כי אז, מבחינתי יש גם יזמים שאני פוגש שמאשימים את כולם – את השוק, את הסיטואציה, את ה-צריך לקחת אחריות, אחרת זה לא יכול לעבוד.

ערן הלפט:      ברור.

ערן זינמן:       וברגע שיזם לוקח אחריות, ובעיניי כאילו חברה נסגרת רק בגלל יזמים, אף אחד לא מכריח אותך לסגור חברה, רק ההחלטה שלך. אז אתה מגיע להבנה שכאילו אתה יכול ללמוד מהמקום הזה.

[מוזיקה]

ליאור:            כמה זמן היית בקונדואיט?

ערן זינמן:       הייתי שלוש שנים.

ליאור:            למה החלטת לעזוב?

ערן זינמן:       החלטתי לעזוב כי- וזה דבר שאני מאוד מאמין בו, שהרגשתי שכבר אני הפסקתי להתפתח. כאילו, התחלנו שם אני והראל בתור צמד ו-

ליאור:            איזה הראל?

ערן זינמן:       הראל הוא בעצם גם היה לו סטארט-אפ באותה תקופה. הוא הצטרף לקונדואיט בתור יועץ. והוא בעצם הוביל את ה-mobile business unite בקונדואיט ואני הייתי האחראי על הטכנולוגיה. והתחלנו את זה, שנינו היינו כזה, אני בדיוק הצטרפתי לחברה, הוא כזה היה יועץ, והרמנו את זה מאפס. כאילו, הגענו בשיא למאה עובדים. רק ב-business unite הזה. והיה לנו הכנסות של מאות אלפי דולרים. כמובן שזה היה קצת יותר קל, כי לא היינו צריכים לגייס כסף. כאילו, קונדואיט מימנה את זה והיא חשבה אסטרטגית כאילו איך לפתוח עוד חזיתות מוצר, וזה היה מדהים. זה היה באמת פריווילגיה להיות במקום הזה. ואחרי שלוש שנים הרגשתי שאנחנו קצת תקועים במקום, ושאני מפסיק להתפתח, והיו דברים שלא תלויים בי בשביל להתקדם.

ליאור:            רגע, אני חייבת רגע לעצור לטרמינולוגיה, זה נורא מעניין. כי אתה כאילו אומר, כשזה קונדואיט וזה לא שלך אז אתה אומר פריווילגיה, איזה פריווילגיה להיות שם. אבל על הכישלונות שלך אתה כן לוקח אחריות. וסתם בעמת מעניין אותי מול עצמך, למה פה זאת פריווילגיה ופה זאת אחריות? על פניו בקונדואיט עשית עבודה מדהימה, הבאת business unite למאה איש.

ערן זינמן:       כן.

ליאור:            זה לא עד הסוף היה שלך בחוויה?

ערן זינמן:       כן.

ליאור:            כן כן היה? או כן לא היה?

ערן זינמן:       תראי, זה עד רמה מסוימת. כאילו, אני חוויתי  חוויה יזמית לכל דבר. כי בניתי, כי קיבלתי החלטות, כי נתנו לי חופש פעולה, וכל הדברים האלה נתנו לי את האפשרות לרוץ קדימה. בסדר? אני חושב שגם אם הייתי שם- המילה business unite היא מאוד מסוימת, אבל גם אם הייתי מרים שם מוצר אחר או משהו כזה שהייתי מרגיש שנתנו לי את האחריות לקבל החלטות, הייתי מבסוט. הייתי במקום הזה, אז כאילו, לא יודע, אולי זה נראה obvious, אבל לא דאגתי מזה שתהיה לי משכורת בסוף החודש ולא דאגתי מהמצב של הכסף בקופה של החברה. והרבה דברים שכאילו דאגתי מהם לפני-כן. אבל הרגשתי-

ליאור:            וזה הופך את זה לפחות שלך?

ערן זינמן:       זה פחות מלחיץ. אתה יודע, אני יכול יותר להתרכז, יש לי את הפריווילגיה להתרכז רק בבנייה ועשייה. ולא בהישרדות. כאילו, של החברה.

ליאור:            ערן, איך אתה לגבי זה?

ערן הלפט:      א' אני מתחבר. כלומר, אני חושב שהאופק או ציר הזמן שאתה מסתכל עליו בקבלת ההחלטות שלך הוא מאוד מאוד שונה בסטארט-אפ לבין חברה נגיד כמו Monday שאנחנו פה היום, כי אתה יודע שלא… הקיום של החברה הוא לא בטווחי זמן קצרים. לא כל החלטה צריכה להיעשות ברזולוציה של מה קורה מחר בבוקר אחרת החברה נסגרת. וזה משחרר הרבה דברים באופן שניגשים לדברים. אני דווקא לא מרגיש פחות ownership. אבל עוד פעם, יכול להיות, זה כבר נראה לי מאוד מאוד תלוי-חברה ותלוי-בני אדם, אבל אני מרגיש, ו… קצת כמו שהייתי בסטארט-אפ שלי, כלומר, כשמשהו לא הולך טוב אני פגוע רגשית וזה מקשה עליי וזה יושב איתי בלילה. וכשהולך טוב אז אני מבסוט של החיים. ומבחינתי זה שלי, עולם התוכן שלי בתוך Monday הוא שלי לחלוטין.

ערן זינמן:       כן, אבל אני גם ככה הרגשתי כאילו כשהייתי בקונדואיט. עזבתי כשהרגשתי שאני מפסיק להתפתח כאילו בתוך המקום הזה, שהיינו באיזושהי סטגנציה כאילו, business unite ואמרתי אני צריך לעשות את הקפיצה הבאה מבחינתי. ואז בעצם-

ליאור:            וזה היה ברור שזה יהיה להקים משהו?

ערן זינמן:       כן. מבחינתי כן.

ליאור:            תמיד? כל הזמן, כל השלוש שנים האלה ידעת שאתה חוזר להקים משהו?

ערן זינמן:       שמעי, זה לא עבר לי בראש. כאילו, הרגשתי שאני מפסיק ל, כאילו, לא מתפתח בתקופה האחרונה, אז אמרתי יאללה, אני רוצה להקים משהו ו-

ליאור:            לא חשבת להצטרף לחברה יותר גדולה?

ערן זינמן:       לא, כי הרגשתי שלמדתי המון בחוויה הזאתי. ואני מצויד בכלים שלא היו לי לפני-כן. ובא לי לעשות עוד פעם. כאילו, בשביל עצמי.

ליאור:            בוער בך גם להקים משהו יום אחד? אתה עדיין חושב על זה ביומיום?

ערן הלפט:      אה, כן. ועוד פעם, ב-echo שאני עושה לזינמן פה אז, הסיבה שהלכתי להקים סטארט-אפ במקור זה כי א' אני חושב שאני יכול. שתיים, זה נראה לי אתגר אישי אדיר ברמות הכי גבוהות. ושלוש, זה מקום שאתה באמת יכול להביא את כל כל כל היכולות שלך לידי ביטוי. כלומר, אתה חייב להביא את הכול. וזה בטוח מה שאני ארצה לעשות. ואני חושב שנקודת היציאה שלי במירכאות היא, עוד פעם, מאוד קשורה להתפתחות אישית, כלומר, כל עוד אני ממשיך לאתגר את עצמי פה, לקבל עוד אחריות, לקחת ownership ולהרגיש אני מתקדם ולומד ומתמודד עם אתגרים חדשים, אז מדהים. כלומר, זה כמו להקים סטארט-אפ, בטיפונת, אחד למטה, level אחד יותר נמוך. ואני חושב שכל הדבר הזה קורה, אז אני אישאר פה ואני אלמד ואני אתפתח. ואני כן חושב שיום אחד מתישהו אני אעשה עוד סיבוב. בטח.

ליאור:            אתה פה כבר חצי שנה. והקצב פה מהמטורפים שיש. נכון?

ערן הלפט:      אמת.

ליאור:            אבל מדי פעם עובר לך בראש כזה הרהור, איזו מחשבה, רפלקציה אחורה למה היית יכול לעשות אחרת במיזם שלך?

ערן הלפט:      אני חושב שכמו כל פרק משמעותי בחיים, אתה חושב עליו עוד לאחור וכן הלאה. אני חושב שבסוף כשמחליטים לסגור אז יש מקום לאיזה מין, אני לא יודע אם חשבון נפש, אבל ממש לנתח בצורה מאוד בוגרת אולי וקרה אפילו, ולוקח קצת זמן עד שמגיעים לשם. כלומר, אני זוכר שבסטארט-אפ הראשון, כאילו, לא יכולתי לחשוב על זה שלושה שבועות, כאילו, לא יכולתי בכלל לחשוב על הדבר הזה. ולקח לי זמן עד שאמרתי אוקיי, עכשיו כאילו בוא נשב ונעשה פה איזה post-mortem על הדבר הזה. ומפה לשם גם יצאה הרצאה כאילו, עם עשרים הטעויות הכי גדולות שעשינו. אבל נראה לי השוט זה כאילו למה יצאת לדרך, מה היית יכול לעשות אחרת… פחות בפן המקצועי, יותר בפן האישי, כלומר, מה… מה אתה לומד מזה. ולתת לדבר הזה להכתיב את הדרך קדימה. כלומר אני אנסה להשליך את המקרה שלי, אז נגיד יצאתי לדרך כדי שאני אוכל לבטא את עצמי בצורה הכי טובה שאני יכול ולהיות אחראי לגורלי באיזו שהיא רמה. ולמדתי שחסר לי דברים בדרך. אז היו לי הצעות להצטרף לעוד סטארט-אפים של אנשים אחרים וכן הלאה, אבל זה כבר לא עמד בקו הזה. כלומר, זה ברור שקו כזה מוביל אותך להצטרף לחברה, אתה יכול ללמוד בה, לאנשים, לתהליכים, לכל דבר אחר. שיש לך בו את ה-ownership כדי לייצר איזשהו קו יותר לכיוון העתיד. כאילו, זה באמת סוג של מרתון על כל החיים. אתה אומר, אני בטוח אצליח עם סטארט-אפ. ועכשיו מה צריך לעשות בדרך. והתחנה הבאה עבורי או עבור כל אחד איך שהוא מפרש את הסיפור שלו, היה ללכת למקום שאני יכול ללמוד בו.

ערן זינמן:       כן, אני מתחבר למה שאתה אומר. כאילו, זה-

ערן הלפט:      הא. אתה אחריי עכשיו, אה?

ערן זינמן:       כן. טוב, מה לעשות, ליאור שיבצה אותנו לאותו תפקיד. [צוחק].

ליאור:            כן, רק בפרספקטיבה אחרת של זמן, זה מעניין שאתם מסתכלים על זה בצורה דומה.

ערן זינמן:       כן.

ליאור:            המרחק עושה איזשהו הבדל?

ערן זינמן:       אני היום מבין, אולי משהו שלא הבנתי… עלתה לי איזו שהיא תחושה, ושוב, זה אפשר להתחבר לפסיכולוגיה מאחורי מה מניע מישהו להיות יזם. שכאילו It's now  or never. בסדר? אמרתי "יואו, אני כבר בן 25. איפה מארק צוקרברג היה כשהיה בגיל שלי? איפה אני נמצא?"-

ליאור:            על אמת?

ערן זינמן:       כן, באמת. לא יודע, אולי זה נשמע קצת גרוע.

ליאור:            לא, רק לוודא שזה עד-כדי-כך היה ככה.

ערן זינמן:       יכול להיות שאני יורה לעצמי ברגל פה [צוחק].

ליאור:            לא לא, ממש לא. מעריכים את הכנות ערן.

ערן זינמן:       זה לחץ כזה, כאילו לחץ, כאילו להספיק, ולהגיע. ומתוך הלחץ הזה זה כאילו הדבר הכי גרוע שיצא לי. כאילו, של כל-כך רציתי וכל-כך ניסיתי ורציתי שזה יהיה מושלם וטוב וכו', וזה התפקשש לי. ואז אתה הולך לעבוד בקונדואיט ואתה לומד המון המון דברים, ואז פתאום אתה קולט שוואלה, הכול טוב. כאילו, יש זמן. ועדיף לעשות את זה במקום שאתה יותר בשל ויותר נכון. וכאילו, פתאום הייתה לי את הפרספקטיבה, על החיים, על כאילו, על מה זה הלחצים האלה שאנחנו מייצרים סביבנו סביב איזשהו משהו שיש לנו בראש, ובסוף הכוכבים מסתדרים איך שהם אמורים להסתדר. וכל מה שאתה צריך לעשות זה לעשות את ההכי טוב שאתה יכול, כאילו באותה נקודת זמן. ואני מבחינתי נתתי את הנשמה שלי שם כשהייתי בחברה. בקונדואיט. זה היה לי מדהים. כאילו, קיבלתי המון המון מתוך החוויה הזאתי והיום אני גם מסתכל על זה בצורה כזאתי. שכאילו אני עכשיו גם חוויה, ויש לה צדדים טובים ופחות טובים וקשיים. והרבה ups and downs וכאילו אני אומר וואלה, הכול טוב. כאילו, זה עוד שלב במסע הזה. זה נתן לי יותר מהכול המון פרספקטיבה על כל התהליך הזה.

ערן הלפט:      אני גם חושב שאולי תגיד אחרת, זה מייצר איזה מין thick skin כזה. כאילו, לא יודע, אני אחרי שמשקיעים זרקו אותי מהדלת ארבעים פעם אז פתאום יש דברים שכבר לא כזה הפריעו לי יותר. כאילו אמרתי טוב, זה בקטנה, זה בקטנה, כאילו כבר נפגעתי במירכאות הרבה פעמים, שהיום כבר אין לי בעיה לשמוע ביקורת, ו-

ליאור:            כן, אין ספק שזה בונה חוסן.

ערן זינמן:       אני מחבק את הכישלון. אפילו אני אומר פה לאנשים בחברה, אני רוצה שתיכשלו, תקשיבו, זה הדבר הכי טוב שקרה לי כאילו. הייתי רגיל להצליח בהרבה דברים ופתאום אני רואה שוואלה, גם להיכשל זה טוב. ויותר מזה, אתה לומד מזה כאילו גם המון. אז כאילו מבחינתי זה ה… זה משהו מדהים. ואז פתאום אתה רואה שאותו משקיע ש… אם נחזור אחורה, לפני שש שנים העביר את הסליידים, לא הוא יגדיר – אני אומר הוא בתור דוגמה, אבל זה X – אותך או את היכולות שלך או לא משנה מה, אלא רק אתה את עצמך. וכאילו, וחלק מהעניין זה להיכשל וליפול ולקום. ו-

ערן הלפט:      זה כאילו נשמע קלישאה, אבל זה באמת נורא נורא חזק. כאילו, הסיפור הזה. של לחטוף איזו מכה כאילו ולאט לאט אתה לומד-

ליאור:            ולצמוח, כן.

ערן הלפט:      שזה לא, לא באמת כזה נורא כאילו.

ליאור:            ערן, אם מישהו עכשיו הקים חברה ולא הולך לא. מה בנקודת הזמן הזאת היית מייעץ לו לעשות?

ערן הלפט:      טיפ אולי הכי טוב שאני יכול לתת אל-מול האי-הצלחה, זה לנסות להיות הכי כנה עם עצמך שאתה יכול בעולם. כאילו, אני חושב שכל אחד, באופן כללי, זה גם לא קשור רק לסטארט-אפים, יש את הסט הסגור של הדברים האלה, שהוא לא היה מעז להגיד אותם בקול רם בחדר סגור לבד. כי זה עושה אותם נורא אמיתיים. ואני חושב שדווקא למצוא את הדברים האלה ולהגיד אותם, זה מאוד מאוד עוזר. כאילו, השוק הזה לא קורה. כאילו, הם לא לא משקיעים כי הם מטומטמים, אלא כי אנחנו עושים משהו לא נכון. כאילו, יש פה משהו שאנחנו לא רואים. וצריך נורא נורא להיות כנה עם עצמך בדבר הזה, זה נורא קל להגיד את זה. נורא קשה לעשות את זה. אני אמרתי על עצמי שאני בשני הסטארט-אפים במשך שלושה או ארבעה חודשים היה לי את התחושה הזאת בבטן, שזה לא שמה. כלומר, זה לא עובד. ועד שהצלחתי, עוד פעם, להגיד את אותו משפט, זה לקח זמן. אז the sooner the better בתכלס. כמה שיותר להיות כנה עם עצמך. ואחר-כך להפיק מזה את הלקחים גם-כן בצורה כנה. כלומר, העולם לא עשה לך כלום. זה איך שאתה הגבת לעולם בכל דבר, בכל החלטת שלא לקחת, זה איך שאתה הגבת לעולם. כאילו, לא יודע, השוק לא קרה, יכולת לעשות pivot החוצה מהשוק. המוצר לא הצליח, יכולת לשנות אותו. זה נכון לכל דבר. זה נראה לי שני הדברים הכי חזקים שאני יכול לנסות להעביר מהחוויה שלי.

ערן זינמן:       הטיפ שלי היחיד זה שלסגור סטארט-אפ זה לא כישלון. זה חלק מהדרך. זה חשוב מתוך הסיטואציה הזאת להבין מה לא הבנת. ולהבין איפה תוכל לקבל את מקסימום הלמידה.

ליאור:            מעניין, הטיפ שלך הוא בעצם… כאילו, הטיפ שלך הוא מה שמאפשר לזה לא להיות כישלון. אתה מבין מה אני אומרת?

ערן זינמן:       כן.

ליאור:            כי רק אם, כמו ששניכם אומרים, רק אם אתה עושה את הלמידה הזאתי אתה יכול להגדיר, לתייג את הדבר הזה בראש כמשהו שהוא לא כישלון. כישלון בראש שלי נתפס כאיזה dead end, ואם אתה רוצה שזה לא יהיה dead end אלא איזו דרך לטובת, שאתה ממנף אותה לטובת משהו אחר, אתה חייב לעצור שם ובאמת להפיק מזה לקחים.

ערן זינמן:       לגמרי, זה… תקשיבי, אני לא מנסה לקדם את Monday, אבל אני חושב שנגיד-

ליאור:            אתה לא מנסה לקדם את Monday? [צוחקת].

ערן זינמן:       לא [צוחק].

ערן הלפט:      אחי, יש לי בעיה עם זה.

ליאור:            [צוחקת]. טוב שאתה אומר את זה on the record.

ערן זינמן:       אני אנסח את זה מחדש. אני חושב שכאילו לי היה מאוד חשוב לייצר פה סביבה כאילו שאנשים יכולים לקחת ownership ולבוא לידי ביטוי. יש עוד חברות כמונו בשוק שאפשר למצוא את הדברים האלה. מה שלא הייתי ממליץ זה דווקא ללכת לכל-מיני חברות ענק כאלה שבהן… את יודעת מה, אני אסייג אפילו את זה. יכול להיות שלמישהו זה הלמידה שהוא צריך לעבור וזה מה שהיה חסר לו. לי אישית מה שהיה חסר זה לקחת ownership וסביבה תומכת ובעצם ללמוד מאנשים אחרים. אבל שעדיין יהיה לי את החופש לקבל החלטות ולקחת ownership. היה לי חשוב מאוד שבחברה שלנו יהיה את הסיטואציות האלה. אבל יש עוד חברות שיש את הסיטואציות האלה, ואני חושב שזה מה שאמור להנחות אותך כשאתה סוגר סטארט-אפ, לחפש את הסביבה הכי מתאימה לך בשביל להתפתח.

ליאור:            ערן, תודה שהצטרפת אלינו.

ערן הלפט:      תודה לכם.

ליאור:            תודה זינמן.

ערן זינמן:       תודה ליאור.

ליאור:            תודה שהאזנתם.