על יציבות, משמעות ושייכות בתקופה של אי-וודאות

ליאור: היי כולם. הגעתם ל-startup for startup, הפודקאסט שבו אנחנו חולקים מהניסיון, מהידע והתוכנות שיש לנו כאן במאנדיי.קום וגם בחברות אחרות. הוא מיעד לכל מי שסטארט-אפ מדבר אליו, לא משנה באיזה כיסא הוא יושב – כנראה בבית – ברגעים אלו. [מוזיקה]. אנחנו מחשיבים את עצמנו ברי מזל בתקופה הנוכחית. מאנדיי היא חברת SaS, מה שאומר שקל יחסית להמשיך ולצרוך את המוצר שלנו ולמכור אותו גם עכשיו. באופן ספציפי יותר, המוצר מתאים ובעצם נועד לאפשר לצוותים ולחברות לעבוד ביחד מרחוק ובהצלחה. ועדיין, החודש האחרון, בצל הקורונה, העלה חששות ותחושות של אי-ודאות בקרב עובדי החברה. האם ואיך נצליח לעבוד מהבית, האם מצופה מאיתנו לעבוד כרגיל. האם מוציאים עובדים לחל"ת או מקצצים בכוח האדם. איך השינוי הזה עומד להשפיע על היעדים החודשיים והשנתיים של החברה, האם נתבקש לעמוד ביעדים שהוצבו. איך תיראה העבודה ברמה האישית, ברמה הצוותית, שלא נדבר על עבודה בין-צוותים. אז ב-23 למרץ, שבוע אחרי שהתחלנו לעבוד מהבית, רועי מן וערן זינמן, שהם מייסדי החברה, שלחו מכתב לכל העובדים. המטרה של המכתב הזה – שנמצא באתר ביחד עם הפרק – הייתה להפחית ככל הניתן את אי-הוודאות שהרגיש כל עובד מסיבותיו, ולחזק שלושה דברים. לחזק את תחושת היציבות, את תחושת המשמעות ואת תחושת השייכות של כל אחד ואחת מאיתנו בחברה. אז בפרק של היום על פעולות שעשינו כדי לנסוך את התחושה הזאת בקרב העובדים. וגם קצת בחוויה ובתחושות שלנו סביב הימים הראשונים האלה של התמודדות עם הסיטואציה החדשה שאנחנו חיים בה כרגע. היי ערן, היי רועי.

ירדן: היי ליאור.

רועי: שלום.

ליאור: כמה מוזר להקליט מהבית.

ערן: לגמרי. 

ליאור: האמת שאני צריכה לעשות צילום של המסך שלי. ואני אעשה. מעלה אותו כתמונה לפרק. שאנשים יראו איך אנחנו לא יושבים בחדר אחד. 

רועי: כן, שנייה, תני לי לעשות את ה-virtual background.

ערן: למה? זה יפה דווקא לראות את כל הכריות מאחוריך. 

ליאור: [צוחקת]

רועי: תשאירי אותן.

ליאור: רועי, אתה רוצה להסביר מה יש מאחוריך?

רועי: אה, כל-מיני שמיכות וכריות שהבאתי, שיהיה אקוסטי החדר. כמה שאפשר. 

ערן: אתה יודע מה אתה יכול להגיד? תגיד פשוט שזה ה-virtual background שלך של בית אחר.

רועי: כן. אני בדרך-כלל מסודר פה, רציתי virtual background מבולגן. טיפה להכניס אישיות. 

ערן: בדיוק. יאללה.

ליאור: אז לקונטקסט נגיד שב-14.3, זה היה יום שבת, לפני שהחליטו בישראל באופן רשמי לעבור לעבוד מהבית, כבר הבנו שלשם זה הולך והחלטנו את זה בעצמנו. נכון?

רועי: כן. הכתובת הייתה על הקיר.

ליאור: אז בואו ספרו קצת. מה קדם לזה בעצם, מה קרה בשבועיים לפני-כן? אני חושבת שאנחנו סוגרים עכשיו חודש של הבנה שהקורונה כאן איתנו.

רועי: כן.

ליאור: למה החלטנו לעבור לעבוד מהבית ברגע שבו החלטנו לעשות את זה?

רועי: אני חושב שהכול היה פה הדרגתי. כלומר אני, בשבילי ההבנה של מה קורה פה הייתה מאוד הדרגתית. זה התחיל מ"טוב, יש משהו בסין." בסדר? אז גם סארס היה בסין, זה בסין, זה הבעיה של הסינים. כאילו, הם יתמודדו עם זה, קשה להם, בסדר. אחרי זה, התפשט לכל העולם, התחיל להיות לחץ על זה, וככה הגישה שלי הטבעית היא לנסות להיות אופטימי. ואנחנו המשכנו פה הכול כרגיל, כן? באים ביומיום, יש לנו את האתגרים, הכול, יושבים עם אנשים. וקשה מאוד היה להגיע למצב של להבין רגע, אנחנו עובדים מהבית, רגע,

 [00:04:00] לשחרר את מה שהיה לנו מקודם, כן? זה היה האתגר, כן? להגיד זה לא כרגיל המצב. והגענו לזה, וראו מה קורה, התחיל להיות באיטליה, ואוריאל אצלנו, ה-Head of Operations ככה היה על זה משנייה ראשונה. הוא גם, לא יודע איך להסביר את זה, הוא מאוד טוב בדברים האלה, כן? ישר לחדשות, יודע הכול על קורונה מא' ועד ת' ומה קורה בעולם ורגולציות והכול והוא כאילו בעניינים. אנחנו פחות, והוא מנסה להסביר לנו כאילו, "טוב, שמעו, צריך פה להתקדם, הדבר הזה הולך להיות crisis עולמי." ויש את המקום הזה שאומר "רגע, זה לא הולך לקרות", ויש את המקום הזה שאומר כאילו "טוב, אולי זה רציני ואני סתם סוגר …"

ערן: כן, אני חושב שבאמת מה שמאפיין את התקופה הזאתי זה כמו שרועי אמר, מצד אחד הדרגתיות, אבל מאוד מאוד מהירה. ממש כל יומיים-שלושה בתקופה ההיא היו הגבלות חדשות, ואני זוכר שביום שישי או יום שבת התכתבנו אני ורועי וגם אוריאל ועוד כמה מנהלים ואז החלטנו בעצם שביום שבת אנחנו הולכים להודיע לכל החברה שהחל מיום ראשון אנחנו נתחיל לעבוד מהבית. ואני חושב שכמה ימים אחרי זה כבר יצאו בהצהרה שממליצים לעבוד מהבית מי שיכול. זה עוד לא היה ממש מוחלט, אבל מבחינתנו זה היה השלב הנכון באותה נקודה. 

ליאור: כן, ואני אומרת רגע שהשבוע הראשון הזה גם אופיין באיזו אי-ודאות מאוד גדולה. כי אוקיי, עברנו לעבוד מהבית, כמה זמן נעבוד ככה, זה זמני, זה לתמיד? חברות מסביבנו מתחילות לפטר אנשים. מה, איפה זה פוגש אתכם כל הדבר הזה?

ערן: אני חושב שדבר ראשון, משהו שכבר החלטנו ביום שבת, שהוא היה לנו ברור מההתחלה שהוא מאוד מאוד חשוב, זה כמה שיותר לשמר את השגרות הניהוליות שלנו. יש לנו בכל יום ראשון בבוקר פגישה של המנהלים החברה ולאחר מכן פגישה של כל החברה. All ends כזה. ודבר ראשון ידענו שאת זה אנחנו הולכים לקיים. כי לפתוח שבוע שכולם מתחילים לעבוד מהבית ביום ראשון בלי לקיים את זה גם שולח מסר מאוד משמעותי, של את יודעת, פתאום איזהו חוסר structure או משהו שהיינו רגילים אליו, אני חושב שזה היה מאוד פוגע בביטחון אם לא היינו עושים את זה. אז קיימנו עדיין את הישיבה של המנהלים בבוקר ואחרי זה עשינו פגישה של כל החברה, אני חושב שזה היה 300 ומשהו איש, של ה-site בתל אביב, 300 ומשהו איש בזום, שזה היה אתגר בפני עצמו. ביום ראשון בבוקר. וזה היה טוב, אני חושב שעם כל הבלבול וכל הכאוס זה הכניס אנשים לאיזשהו מקום של אוקיי, המון דברים השתנו, אבל באיזשהו מקום שמרנו למקום את ההתנעה של השבוע ואיך שאנחנו עושים את זה בדרך-כלל. 

רועי: אני חושב שלי בנקודת הזמן הזאתי ולאורך כל השבוע הראשון הזה, הייתה תחושה כזאת איפשהו, לא יודע, בתת-מודע, ששבוע הבא חוזרים למשרד, כן? זה אם היית שואלת אותי לא הייתי אומר את זה, אבל זה היה האווירה שלי, הכול כרגיל, בסדר? רק טיפה מהבית עכשיו, ולא… כאילו, זה לא שקע. בסדר? עכשיו, גם כשזה שקע והבנו את זה אז מה שחשוב זה להבין את ה… אני חושב טיפה רקע ל-mindset מסוים שלפחות בי הוא טבוע וגם בערן, ל-crisis mode, כן? אני כבר בוא נגיד, מספיק שנים בהייטק, הייתי גם בתקופת הבועה ב-2000 כשהיא קרסה, עבדתי, ואז סגרו על סטארט-אפ שהייתי בו. גם ב-2008 וגם עכשיו. והתפיסה ומה שאמרו לנו כל הזמן באני חושב ארבע שנים האחרונות, בכל הגיוסים שהיו לנו, זה "השוק הולך לקרוס". בסדר? זו התקופה הכי ארוכה בזמן, כבר לא יודע כמה עשרות או איזה מלא זמן, שהשוק רק עולה. אז כולם אמרו הוא חייב לקרוס מתישהו.

[00:08:00] בסדר? אז איפשהו ההכנה לנקודה הזאת שיהיה איזשהו משבר הייתה לנו כל הזמן, כי כל הזמן אמרו לנו "השוק הולך ליפול". עכשיו, זה כאילו ידוע, כולם מדברים על זה כבר שנים, וכולם טעו, וכל פעם הם טעו עוד פעם. אז איפשהו ההבנה שהנה המשבר הגיע, לקח לי איזה שבועיים-שלושה להבין שכאילו אוקיי, this is it כאילו. כי זה גם לא בא מהמקום ש-

ליאור: שציפית.

רועי: כולם ציפו שזה יהיה משבר כלכלי, כן? כאילו, איזה משהו שהשוק קורס, לא מחלה. זה לא בא מהמקום שכולם ציפו לו. ולקח זמן להבין, כאילו, רק כשאמרת שחברות, שהתחילו לפטר וזה, רק אז זה התחיל ליפול לי האסימון. שאוקיי, this is it כאילו, זה המצב שעכשיו צריך גם להבין מה הוא אומר, כן? כל התחזיות, הזה, ההשלכות על החברה. וצריך להבין עוד משהו שהוא מהנקודה שלנו, של מישהו שאמור להוביל את החברה, פתאום לחזות את העתיד נהיה איזו תכונה שאני צריך לפתח כדי להחליט החלטות עכשיו שהן מאוד משמעותיות לאנשים, לחברה, לכאלה. 

ליאור: למשל? תן דוגמה.

רועי: כמה זמן נהיה בבית. מה ההשפעה על המדיה. מה ההשפעה על הגיוס. איפה לעבות דברים. לחשוב טיפ-טיפה מראש על דברים מאוד משמעותי. אנחנו צוחקים על זה, כל מה שצריך זה לדעת לחזות את העתיד והכול בסדר. אז זה חוסר-ודאות, זה נקרא חוסר-ודאות, תקופה של המון המון חוסר-ודאות, שאנחנו כאילו צריכים לבוא ולייצר איזשהו sense of ודאות כדי שנוכל להתקדם, כדי שנוכל להחליט החלטות. [מוזיקה].

ליאור: אז באמת אחת הדרכים לתת לחברה תחושה של ודאות הייתה איזשהו מכתב שהוצאתם כמה ימים אחרי שהתחלנו לעבוד מהבית. מכתב עם שלושה חלקים. ערן, אתה רוצה קצת לספר מה גרם לכם לכתוב את המכתב? אנחנו נצרף אותו לפרק. אנחנו לא נקריא אותו, מכתב שבאמת מדבר על… הוא פשוט מתחבר למילה שאמרת עכשיו רועי, יציבות. 

ערן: אז תראי, הזכרת את זה שהתחלנו לעבוד מהבית, ורועי אמר שבהתחלה באמת הייתה… אני לא אגיד אופוריה, אבל כזאת תחושה של משהו חדש, ובוא נבין מה זה. אבל הרגשנו אחרי כמה ימים שפתאום צצות המון המון שאלות. מהמון אנשים. תהיות, חששות, שאלות, חוסר-ודאות. בהמון מישורים. אתה גם שומע, אתה קורא במדיה כל-מיני דברים על חברה x שפיטרה וחברה y שמוציאה אנשים לחל"ת, ומה זה אומר, ו… ישר אנשים מנסים להבין איך זה פוגש אותם. 

רועי: שווה להגיד גם בישראל וגם בניו יורק, שיש לנו שם site עם 100 אנשים. אז זה קולות שונים עם בעיות שונות ואתגרים שונים. 

ערן: כן, והיה חשוב לנו דבר ראשון לתת לאנשים את… כאילו, איפה החברה נמצאת. מהבחינה הזאתי. מה אנחנו חושבים ומה חשוב לנו שהם ידעו. אז בסך הכול במכתב הזה שהוצאנו שהוא שלושה עמודים, ניסינו לגעת בשלושה דברים. שאני חושב שהם רלוונטיים לכל חברה. לא משנה אם זה סטארט-אפ של שלושה אנשים, אם זה חברה בשלב יותר מתקדם. אם זה חברה שהיא כבר בבורסה. ושלושת הערכים האלה הם בעצם דבר ראשון תחושה של יציבות, הדבר השני זה תחושה של משמעות, והדבר השלישי זה תחושה של שייכות. ואפשר לפרט כל אחד איך אנחנו בעצם ניסינו לייצר אותו. 

ליאור: רק לפני הפירוט ערן, אני חושבת שעוד מילה של קונטקסט שחשובה היא, אני ככה מנסה לשחזר את השבועיים האחרונים בראש שלי, אז באמת יש את הרגע הזה שאנחנו מגלים ומבינים שאיזה יופי, אנחנו יכולים להמשיך לעבוד מהבית ושאנחנו יכולים להמשיך לדחוף את מה שדחפנו לפני-כן.

[00:12:00] אבל אם התחושה הזאת שכמובן מעוררת שמחה כי באמת מיליון אנשים סביבנו איבדו את העבודה שלהם בחודש האחרון, יש איזשהו חשש של כזה רגע, איך עושים את זה עכשיו, נכון? אז אם היעדים נשארים במקום, החיים כן השתנו, לא השתנו, שם עולות הרבה מאוד שאלות. ובאמת כדי לסנכרן 400 איש מרחוק נדרשה איזושהי אמירה מאוד מאוד נחרצת וברורה. אחרת סימני השאלה האלה היו כל הזמן באוויר.

רועי: כן, וגם עכשיו בהקלטה שלנו זה כאילו obvious לנו, אבל זה לא היה בכלל obvious, בסדר? שאנחנו full steam ahead, יש לנו יעדים פסיכיים לשנה. וגם אמרנו את זה לכולם. אנחנו ממשיכים ביעדים, אם צריך לשנות המון דברים נשנה המון דברים, אבל אנחנו לא משנים את זה, אנחנו, יש לנו תוכניות גיוס של עובדים מאוד רציניות, זה לגדול מ-360 לאזור ה-700 עובדים, לפתוח ארבעה סייטים בעולם. להכפיל, יותר מלהכפיל, את ה-revenue שלנו. וזה היה ברור לנו שאנחנו … גם אמרנו את זה, כן? יחד עם זה יהיה המון תחושה של חוסר-ודאות למיקום של העבודה, אם נוציא אנשים לחל"ת או לא. צריך לגייס, להכפיל את החברה בכוח אדם והצוות גיוס היו שם חששות "רגע, יצאו לחל"ת או לא?" וזה לא מתקבל, כלומר, עד שלא באנו ואמרנו "רגע, אנחנו צריכים גם להגיד להם שכולם נשארים בעבודה במקביל לזה שאומרים שמשמרים את היעדים, הם לא הסיקו את המסקנות האלה בצורה כל-כך ברורה והיינו צריכים להגיד דברים שהם כאילו obvious אבל הם מסתבר לא היו כל-כך obvious. בצורה ברורה across כל התחומים האלו.

ליאור: גם עכשיו כשאתה אומר שאנחנו שומרים על היעדים כפי שהם זה לא ברור מאליו. 

רועי: כן, אבל את זה אמרנו בהתחלה. כלומר, זה משהו שהיה מההתחלה, זה היה לנו ברור, עובדים מהבית, שומרים על היעדים, אנחנו לא מתכוונים להאט. עכשיו, למה? נניח ב-2008 כשכל העולם כאילו התרסק והייתה חוסר-ודאות ענקית – תחום התוכנה ו-Sas בפרט הצליח מאוד. בדיעבד שנה אחרי זה הסתכלו שמי ששם רגל על הגז בנקודה הזאתי רק הצליח, כולם. אפילו חברות ענקיות כמו SAP וזה, זה היו שנים נהדרות בשבילן. אז בדיעבד הרבה אנשים הצטערו על זה שהם לא שמו רגל על הגז, הם לא ראו את זה בתור הזדמנות, הם ראו את זה בתור נקודת פחד, הם פחדו על מה שהם איבדו וחוסר הוודאות גרם להם לשיתוק מסוים, או לפחד, ואז הם צמצמו דברים למרות שהם הצליחו. כלומר, בדיעבד מהמסקנות של אז, לחלק מהחברות, בסדר? כשהן עצרו גיוסים ועצרו את הדחיפה שלהן קדימה זה לא השוק שהרס להן, הן הרסו לעצמן. ואנחנו החלטנו שלא אנחנו נהרוס לעצמנו, אנחנו ניתן לשוק להראות לנו שדברים לא עובדים ולא אנחנו נהיה אלה שנעצור את זה. ומשם הגיע המקום שרצינו לרוץ קדימה. 

ערן: אני מאוד מאמין באפקט פיגמליון, נבואה שמגשימה את עצמה. שמעתי על הרבה מחקרים שנעשו שכשאמרו למורים שיש בכיתה תלמידים מצטיינים או כשאמרו להם שהתלמידים האלה פחות טובים מאחרים – למרות שהם לא היו – זה השפיע מאוד על התוצאות שלהם לאורך הדרך. אני חושב שבתור חברה לנו היה מאוד חשוב לייצר תחושה של אנחנו בכל הכוח קדימה, אנחנו נצליח, אנחנו נעמוד ביעדים שלנו למרות המשבר הזה. ויש המון חוסר-ודאות, וצריך לשנות המון דברים. זה לא שכאילו הדרך צלולה לנו, בכלל לא. אבל אני חושב שבהקשר הזה האמונה וההכוונה הן מאוד חשובות בשביל לגרום לדבר הזה להפוך למציאות.

ליאור: אבל לאנשים יש חרדות אמיתיות בשלב הזה שאתם מדברים על לרוץ קדימה ולעמוד ביעדים.

ערן: אז התחלתי להזכיר את זה, אז בוא נפרט את זה. אז דבר ראשון, הדבר הכי חשוב שהיה לנו דבר ראשון זה לייצר תחושה של יציבות.

[00:16:00]  כי אתה לא יכול לבנות שום דבר ולא להסביר שום דבר אם לאדם אין יציבות. אגב, הערכים שאני מדבר עליהם הם לא רק בחירום, הם גם בשגרה. לדוגמה יש לנו את המאנדיי קליניק שזה שירות פסיכולוגי שאנחנו נותנים לעובדים, אנחנו גם עובדים עם הערכים האלה וכל הזמן בודקים את העובדים מולם. אבל בהקשר פה זה באמת אירוע קיצוני. זה אירוע שבין-לילה השתנו הדברים. ואז ניסינו להבין מה זה יציבות. ואני חושב שיש פה שלושה מעגלים של יציבות. דבר ראשון היציבות האישית שלי בתור עובד. האם יחתכו לי את המשכורת, האם יוציאו אותי לחל"ת, האם מתוכננים להיות פיטורים. אז פשוט היה לנו חשוב לתקשר ברמה הכי ברורה שלא. אנחנו בתור מאנדיי לא מתכננים לעשות פיטורים, לא מתכננים להוציא אף אחד לחל"ת, לא מורידים לאף אחד מהשכר. ולא מורידים אחוזי משרה. זה אולי נשמע obvious, אבל זה ממש לא obvious להרבה מאוד מהאנשים. דבר שני זה במעגל המשפחתי שלי. יכול להיות שאני סבבה אבל בן הזוג שלי איבד את העבודה כרגע, אולי הוא יצא לחל"ת. אולי אצלם היו קיצוצים. אז בעצם בנינו לעובדים איזשהו תוכנית של הלוואות. אם מישהו צריך הלוואה אנחנו דרך החברה בעצם הרמנו תוך כמה ימים תוכנית של הלוואות שאפשר לתת לעובדים, למי שצריך עזרה כלכלית.

רועי: ופה ראוי לציין שזה, אנחנו מאוד אפשר להגיד מודים תודה שאנחנו במצב כזה שיכולנו לעשות את זה. גם בגלל שאנחנו שומרים על היעדים אבל גם בגלל שגייסנו מספיק כסף, בגלל שאנחנו במקום כזה בתור חברה שיכולנו לאפשר יציבות מהסוג הזה. 

ערן: כן, והמעגל השלישי שהוא מאוד מאוד חשוב זה לגבי החברה. להסביר להם שהחברה במקום יציב. וכמו שרועי אמר, יש לנו מזל, אבל אני חושב שיש לנו גם המון אתגרים, שסיימנו את הסיבוב גיוס בשנה שעברה, והחברה במקום יציב, שיש לנו מספיק כסף בבנק ו … נמוך. אבל גם את זה צריך להגיד לאנשים. אז ממש פירטנו כמה כסף נשאר לנו בבנק וכמה אנחנו סופרים כל חודש ואיך אנחנו יכולים להוריד את זה. לשדר לאנשים מסר של תקשיבו, החברה במקום יציב, היא לא צריכה מימון נוסף כרגע – כי להרבה אנשים יש חשש, בצדק, שאולי לא יהיה מימון, אולי משקיעים לא ישקיעו עכשיו כספים בשוק ההייטק בתקופה כזאתי של חוסר-ודאות. והיה חשוב לנו לשדר שאנחנו נמצאים במקום יותר טוב. אגב, אם המשבר הזה היה קורה לפני שנה, לפני שהשלמנו את סיבוב הגיוס האחרון, יכול להיות שהיינו במקום הרבה יותר מאתגר מהבחינה הזאתי. יכול להיות שהיינו מדברים מפוזיציה אחרת. 

ליאור: עוד דבר אחד שקשור ליציבות ששידרתם ככה במכתב, שאני רוצה להוסיף, שהוא רך יותר, זה לעבור לעבודה במצב שקראנו לו do your best. 

ערן: אז אולי תסבירי את זה? זה דווקא טוב, כן.

ליאור: אני אסביר. מסבירה, מסבירה. שזה משפט שאפילו אחרי שכתבתם אותו במכתב אימצנו אותו בצוות שלי ביומיום. אני חושבת ש-do your best וה-recognition, ההכרה בזה שאנשים נמצאים בתקופה שהיא באמת לא יציבה, זה מסר מאוד מרגיע. כי אם אנחנו אומרים אוקיי, שומרים על היעדים והכול כרגיל ותעשו, תעבדו כמו תמיד – יצרנו לחץ במקום יציבות. כי אנשים לא נמצאים בכרגיל שלהם, כל אחד, יש רווקים, ויש עם משפחות, ויש כאלה שבני הזוג שלהם בבית, ויש כאלה שבני הזוג שלהם חיוניים. וכמות המקרים פתאום, פתאום חברה אחת של 400 איש וכל אחד הוא מקרה לגופו, ויש משהו בעיניי בהזמנה של לעשות את ההכי טוב שלנו בכל רגע נתון שהיא מזמינה רגע להתכנס חזרה פנימה, לשאול מה שלומי היום? עובר עליי יום קשה? אוקיי, אז ההכי טוב שלי היום הוא אחד. ומחר אני ככה אופטימית, מלאה אנרגיה, יאללה, אני נותנת הכי טוב אחר שלי. אני חושבת שזה משהו שהוסיף לתחושת היציבות. דווקא זה שאפשר שנייה להקשיב לעצמנו.

רועי: כן, ושגם הציפייה זה גם משדר איזה alignment לכולם שזה בסדר. כלומר, אם לא אז לא. כלומר, שיש קבלה מצד החברה שאם מישהו לא יכול לעבוד זה בסדר.

[00:20:00]  ומהצד השני, זה ככה שם אותנו במקום האתגרי שלנו, של אם כן אפשר לעשות בוא נעשה. אנחנו לא רוצים להיכנס לסטגנציה, אנחנו רוצים להתקדם. ואת זה שידרנו גם בעוד משהו, שאעם מישהו לא יכול לעשות משהו, זה בסדר, אבל שמישהו אחר ייכנס במקומו לעשות את זה, כדי להתקדם. אם מישהו כן יכול לעזור, אז כלומר, עוד יותר פחות גבולות בעצם, שלא נתקע אחד לשני דברים, שנשחרר ושניתן לאחרים לעשות אם אנחנו לא יכולים כרגע. וזה דורש יותר הבנה, יותר הכלה, יותר הרבה דברים אחרים. 

ליאור: תקשורת, כן.

ערן: כן.

ליאור: מה שאני אוהבת בזה ככה לסכם את זה זה שזה גם אחריות אישית מאוד גדולה. כן? הריבונות נשארת בידיים של כל אדם, שצריך להתריע ולהגיד אני כרגע הסיטואציה לא מאפשרת לי. אפילו ההקלטה הזאת היום, בואו נהיה ככה הכי שקופים. כתבתי לכם בבוקר "שומעים? אני עושה שמיניות באוויר כדי להיות כאן איתכם. כי הבת שלי איתי ברגעים אלה. האם זה קורה ואיך זה קורה ו…" זאת אומרת, לא צריך להעמיד פנים, אבל זאת אחריות שלי להביע את הקושי שלי אם יש לי כזה. אף אחד לא יבוא וישאל אותי שמונה פעמים ביום מה שלומי. 

ערן: אני גם, מהבוקר מדבר עם שירה על זה, שאסור לה להפריע לי [צוחקת] אחרי ארוחת צהריים, כי אני מקליט. ברור. 

רועי: אני לא עשיתי שום סנכרון, אז יכול להיות שייכנסו בדלת עכשיו. 

ערן: בסדר, זה מוסיף לאותנטיות.

ליאור: רועי, אחרי שיש מאחוריך מגב וכרית אני לא חושבת שמשהו ייראה מוזר [מוזיקה]. העיקרון השני ככה ששיקפתם במכתב הוא תחושה של משמעות. נכון?

ערן: כן. זה מאוד מאוד חשוב. כי אני חושב שתחושה של משמעות נותנת תחושה של סיפוק, ותחושה ש… תחשבו, אנחנו כולנו בקושי מאוד גדול – מנטלי, פיזי, בכל התחומים. ותחושה של משמעות נותנת סיפוק ונותנת תחושה של שליחות. ופה אמרנו לעובדים דבר ראשון יש לנו היום מעל 100 אלף לקוחות, שכמו שאנחנו עברנו שוק כזה בעצמנו הם גם עוברים שינוי כזה, מהיום להיום. רובם ככולם יתחילו לעבוד מהבית. והם רגילים לעבוד עם מאנדיי, אבל הם רגילים לעבוד עם מאנדיי מתוך המשרד רובם. ופתאום כולם עברו ללעבוד מהבית. אז דבר ראשון איך אנחנו תומכים בהם, איך מבינים איזה פיצ'רים חסרים להם. והתחלנו לעבוד על כל-מיני פיצ'רים, לדוגמה של שיחת וידיאו בתוך מאנדיי, אפשרות אולי לעשות איזשהו צ'אט, אפשרות לראות מי אונליין. כי אתה לא יכול פשוט להסתכל ימינה ושמאלה במשרד ולראות מי נמצא איתך ביחד. גם לשדר ללקוחות שלנו תחושה של אנחנו בסדר, אנחנו ממשיכים לעבוד, הכול כרגיל. חלקם הביעו חשש בהקשר הזה. אז דבר ראשון לעזור ללקוחות הקיימים שלנו. דבר שני, לעזור ללקוחות עתידיים. פתאום ראינו עלייה בכמות האנשים שמחפשים כלים לעבודה מרחוק. איך לסנכרן אנשים. אז איך אנחנו משדרים להם את המסרים, איך עוזרים לעשות onboarding לסוג חדש של לקוחות. ודבר שלישי זה ממש ארגונים שספציפית נלחמים בקורונה שאנחנו עוזרים להם. גם בישראל, גם-

רועי: יש הרבה הרבה ארגונים שפנו אלינו שהם צריכים שנעזור להם לנהל את המאבק הזה, ויש… מבתי חולים, למכונים שפתאום התחילו לעשות בדיקות, תנועות כאלה של המון אנשים שצריכים לארגן מתנדבים בכמויות גדולות. לממש מטי מאבק מרכזי כאילו של government agencies שצריכים … שלא עבדו מעולם ביחד. והרבה דברים מאוד מרגשים שכאילו יכולנו ככה לבוא וממש להביא שם אנשים שיעזרו להם להרים אופרציה שלמה מהר. 

[00:24:00]

ערן: כן, ושמעתי כל-כך הרבה אנשים שאומרים לי : תקשיב, עם כל הקושי שאני נמצא בו, פתאום לנהל שיחה עם מישהו ולדעת שעזרתי לו ושיניתי לו את הדרך שהוא עובד, וואו יצאתי עכשיו משיחה שמישהו אומר לי תודה רבה, זה מדהים, זה פשוט ממלא אותך באנרגיה. אותי ברמה האישית כל פעם שאני נתקל סיפור כזה ששולחים אצלנו במאנדיי זה מדהים לראות את זה. זה פשוט עוזר לעבור את הקושי ולהתמודד. 

ליאור: אני חושבת שדבר רביעי שמביא משמעות זה באמת העניין הזה של היעדים של החברה שנשמרו. כי זה נורא, עוד פעם, נחמד להגיד שהיעדים נשמרים, אבל שנייה אחרי זה כל החברה צריכה לגרום לזה לקרות. והתחושה שצריך אותנו כדי לעמוד בזה היא גדולה מאי פעם. 

רועי: צריך אולי לפרט פה טיפה. כאילו, היעד שלנו, אנחנו בתחילת השנה התחלנו עם 120 מיליון ARR, רצינו יותר מלהכפיל את זה השנה. כאילו, גם ככה בכל הקצב שהיה לנו זה יעד פסיכי. הוא פסיכי בכל רמה אפשרית.

ערן: בתקופה שהשוק סבבה ואין וירוס שמאיים להשמיד את האנושות.

רועי: ואנחנו יודעים לבנות על הדברים שהיו לנו לפני זה. עכשיו, להגיד שאנחנו שומרים את היעד הזה, יש בו את הסיכון שניכשל. ותמיד כאילו שמנו יעד כזה במודעות מוחלטת שכאילו, את יודעת, אנחנו רוצים לעמוד בו, נעמוד בו, ואנחנו כאילו going for it, אבל זה יעד שלא טריוויאלי לעמוד בו בכלל. אז לשמור את הדבר… זה כאילו הכי קל להתקפל. כאילו כל המשקיעים מבינים את זה, כל השוק, זה כאילו הכול ברור וידוע. לבוא ולהגיד שאנחנו עומדים בזה, אבל באמת עומדים מאחורי זה, כן? לא כאילו כדי להגיד – דורש התארגנות די רצינית ששמה המון לחץ על אנשים. כלומר אם אנחנו עכשיו כל חודש או כל שבועיים באים… או כל יום, במצב הנוכחי, מנסים להבין איך אנחנו כן keeping up with it, מה צריך לשנות, מה צריך זה, זה המון המון לחץ. אז אם את כל הדבר הזה אנחנו מתעלים לדבר הנכון זה משאיר אותנו באותו מקום של תחושת מסוגלות, תחושת כאילו התקדמות, תחושה חיובית. ולא לקחת את זה למקום של הלחץ או זה. 

ערן: לי אמרו כמה אנשים "אה, זה מצוין לכם המשבר. זה בדיוק, אתם נמצאים במקום הזה שאתם יכולים לעזור, וחברות מחפשות עכשיו כלים כאלה." אז התשובה היא לא, אנחנו, מאז שזה קרה, אני מרגיש לפחות, שאנחנו בטירוף. בשביל לקחת את החברה ולהתאים אותה. נכון שאולי בהשוואה לחברה שנגיד מכרה ל-airlines שפתאום ה-airlines כולן מתמוטטות וזה משפיע ממש על הוורטיקלי-עסקי שלהם והם חווים את זה הרבה יותר קשה, אבל בוא נסתכל על השבועיים וחצי מאז שהתחיל המשבר הזה – שינינו את ה-homepage, שינינו את ה-Marketing שלנו, שינינו את כל ה-messaging שלנו. הקמנו בלוג חדש, הוספנו גם פיצ'רים למוצר. החברה כאילו בטירוף סביב הדבר הזה. 

רועי: עכשיו, הסיבה שעשינו את זה זה כי כן, אנחנו בדיוק במקום של work from home ו-remote work והכול. אבל זה לא היה obvious ללקוחות ולא ללקוחות החדשים ולא ל-Marketing שעשינו ולא לכל דבר שבנינו עד היום. זה היה אולי מקום שש, בסדר? זה טרנד גדול שהיה גם לפני זה remote work והיינו חזקים בו, אבל זה היה מקום שש. כדי להעביר אותו למקום אחד, שכל השוק זז לדבר הזה, כן? ואם לא היינו עושים את זה היינו חוטפים נפילה מספיק רצינית כדי שלא נעמוד ביעד של סוף שנה. וזה הנקודה, זה לא שיש פה איזושהי סכנה לחברה. יש סכנה זה שלא נצליח, שניכשל. ביעד ששמנו לעצמנו. ואנחנו רצינו לנסות לא לעשות את זה. 

ליאור: רועי, אמרת והכרת בזה שזה מייצר הרבה מאוד לחץ. ושבאמת הרבה פעולות נדרשות כדי שנוכל לעמוד בדברים שאנחנו מציבים לעצמנו. לא עבר לכם בראש אולי דווקא זאת הזדמנות להאט, לתת לאנשים לנוח, שייקחו רגע הפסקה? גם ככה לחוץ להם בבתים. איך אתם מסתכלים על זה?

[00:28:00]

רועי: אני חושב ש… ערן, תקן אותי אם אני טועה, אם אני מדבר בשמנו פה. מאוד ברור. היה לנו, כאילו, לא הסתנכרנו על זה, אבל שנינו … בדיוק ההיפך. כלומר, בדיוק ההיפך, התחושה של להתקדם קדימה ולרוץ ולהרגיש שאנחנו דורשים מעצמנו והחברה דורשת מאיתנו זה משהו שגורם לי לחשוב מחוץ לעצמי, להתגבר על שאר הבעיות שיש לי, לנסות לשוב על פתרונות, להיות אקטיבי בתוך המצב. כלומר, הסיטואציה הזאתי היא, אני חושב שהיא בדיוק ההיפך, כשמנסים לדחוף קדימה, היא brings the best out of us, ולא הפוך.

ערן: כן, אני מסכים במאה אחוז. אני חושב שזה מייצר המון תחושה של ביטחון. ביטחון מגיע מתוך עשייה והתקדמות. ולקבל פידבקים אמיתיים מהלקוחות הקיימים והעתידיים. ואני חושב שחוסר עשייה והתבצרות והשהייה הם דברים שמגבירים חרדה וגורמים לך לעשות over analysis למצב שלך ולאיפה הדברים יהיו וחרדה לגבי העתיד. כשאתה פועל אני חושב שהרבה מאוד מהחרדה הזאת מתפוגגת.

רועי: אני גם חושב שגם ב-day to day ככה אנחנו פועלים, כן? כלומר, אנחנו מנסים לייצר תחושה של, כאילו, אם אנחנו כל פעם מכפילים את מה שאנחנו עושים אנחנו צריכים לא לעשות את אותם דברים. יש בזה המון חוסר-ודאות. הדרך היחידה להתמודד עם חוסר הוודאות הזה הוא פשוט לעשות ולראות מה יצא וללמוד מטעויות, ולטעות כל הזמן, לטעות, לטעות, ו-to adapt. וללמוד. [מוזיקה]

ליאור: אז העיקרון השלישי שככה באמת בא לידי ביטוי במכתב הוא מה שאנחנו קוראים לו תחושה של שייכות.

ערן: כן. וואו, זה נקודה מאוד חשובה. כי… תראו, משהו נלקח ברגע שהתחלנו לעבוד מהבית. אני בשבילי מאנדיי זה חברים, זה כאילו סוג של משפחה, אנשים שאני רגיל להיות איתם כל היום. אפילו, לא יודע, אני אגיד על רועי, אני רגיל לבלות איתו 5-6 שעות ביחד באותו חדר. ופתאום אתה נמצא בבית, אתה לא פוגש את האנשים האלה פיזית. התחושה הזאתי שאתה שייך למשהו נעלמת פתאום. כאילו, זה הרבה יותר קשה. אז כמו שהזכרתי, אנחנו רצינו מאוד לייצר תחושה של שייכות לכל האנשים בחברה. אז א' הטקסים ששמרנו עליהם מאוד תורמים לזה. גם ההנחיה שהוצאנו למנהלים זה לשמור את כל השגרות. מאוד קל לוותר על ה-one on one, מאוד קל לוותר על ה-weekly של הצוות, על הסנכרון החודשי. אנחנו אמרו לכולם לקיים את כל השגרות כמו שהן. כי אלה הדברים הקטנים שמייצרים שייכות. אבל לא רק זה, יש לנו לדוגמה זום של ארוחת צהריים. מי שאוכל צהריים ומרגיש לבד, והוא, לא יודע, גר בתל אביב לבד בדירה, פתאום הוא אוכל צהריים לבד, זה מבאס. אז עשינו זום כזה שאפשר לאכול צהריים, עשינו זום שאפשר לעשות דרינקים בערב למי שרוצה. המון המון פעילויות כאלה שבעצם גורמות לך עדיין להרגיש חלק ממשהו. אני חושב שעוד אספקט של זה זה בעצם התמיכה של החברה. אז הזכרתי נגיד את ההלוואות שאנחנו נותנים, אנחנו גם נותנים את השירות של מאנדיי קליניק, מי שרוצה תמיכה נפשית, לדבר על חרדה שיש לנו נגיד בימים האלה. בעצם לתת לאנשים תחושה שהחברה מאחוריהם. שיש פה איזשהו גוף שאתה שייך אליו, שאיכפת לו ממך, שהוא יעמוד לרשותך, הוא יהיה מאחוריך. אני חושב שזה מאוד חשוב, זה נותן לך איזשהו מקום של ביטחון.

רועי: אבל גם בתוך תחושת השייכות, וזה מאוד חשוב להוסיף, לא חשבנו רק על עצמנו. 

[00:32:00] כלומר, ניסינו, ומ-day one אני זוכר את זה בכל החברה, זה לא הגיע כאילו ממני ומערן, זה הגיע מכולם, של פתאום  "טוב, מה קורה עם הוונדורים שאנחנו עובדים איתם?" אלו שמביאים את הסנדוויצ'ים, כל-מיני אנשים ש-

ערן: שתלויים בנו, כן.

רועי: שתלויים בנו. או פשוט ספקים, בסדר? small businesses שכאילו אנחנו עובדים איתם. אז שם מה שעשינו זה… כאילו היה תחושה מאוד רצינית שאנחנו לא רוצים להפסיק לשלם להם. אז לנו טוב וכולם מסביבנו עוד יותר רע להם? ופתאום אנשים התחילו לחשוב יצירתית, אמרו "טוב, בוא ניקח את הסנדוויצ'ים שמגיעים לחברה והאוכל ונשלח אותם הביתה לעובדים. ואת השיעורי יוגה ופילאטיס וכל אלה, מה שנקרא צרות של הייטק, אז עשינו אותם בזום. את כל הפריפריה מסביבנו ניסינו לראות איך אנחנו מפנים את הדברים האלה לשוב, we're in this together. [מוזיקה]

ליאור: אז אמרנו שרצינו לייצר, ונאמר שייצרנו, תחושה של יציבות, ותחושה של משמעות ותחושה של שייכות. ושימרנו יעדים. אבל שוב, במציאות של העובדים בחברה הכול השתנה. צוות ה-Sales שהיה רגיל לטוס לכנסים או לטוס לפגוש לקוחות לא יכול לעשות את זה. תקציבים בחברות שאנחנו תכננו למכור להם השתנו. השימוש במוצר השתנה, כמו שתיארתם קודם. אז שנייה אחרי שסיימנו עם המכתב הזה ועם למחוא לעצמנו כפיים על זה שאנחנו תומכים בעובדים שלנו – שזה ממש ממש לא מובן מאליו – כולנו קמנו למציאות שבה הכול אחר. 

ערן: אבל זה הקטע. שזה חלק גדול מזה. תחושת המסוגלות הזאתי זה לעשות acknowledge לזה שהכול השתנה, וכל מה שנדרש עכשיו זה שכל החברה תשתנה. וזה מה שאנחנו מצפים מהחברה. ואני חושב שזה שאנחנו משמרים את היעדים ואומרים לכולם יאללה, אנחנו… קראנו לזה full steam ahead – מחייבת את כולם להשתנות. ואני חושב שזה היופי בסטארט-אפים וזה מה שגורם לחברות להצליח. ואני חושב שזה מה שיבדל בין חברות שיצלחו את המשבר הזה לחברות שלא יצלחו את המשבר הזה. זה לא קשור לגודל גיוס, באיזה שלב אתה נמצא. התחושה הזאתי שאפשר עכשיו לשנות הכול וצריך לשנות הכול, וצריך להתאים את עצמך… את יודעת, אנחנו מדברים עכשיו הרבה על וירוסים ועל אבולוציה והשתנות של וירוסים, אבל אני חושב שהיכולת להשתנות היא מרכיב מאוד מאוד חשוב בשרידות. וזה מה שהיה לנו לכל אורך החברה, ואני חושב שעכשיו זה בא למבחן הכי גדול שלנו אי פעם-

רועי: וזה לא היה קל, כן? כאילו, זה לא היה קל, וגם בתוך השינוי הזה אצלנו, וזה שכתבנו את המכתב ואמרנו את זה, עדיין היו קשיים. נניח, אני אתן אחד ענק, כן? אנחנו סופר-data-driven, בסדר? יש לנו A/B tests וכל-מיני תהליכים מאוד ארוכים של להבין significance לדברים, ופתאום נתקלנו בסיטואציה שיש טסט שרץ ואין לו מספיק זמן, אבל הקורונה. אז כאילו, עשינו איזה משפט שקורונה לא הייתה צריכה A/B test, היא הגיעה ביום, כן? אז כאילו, אנחנו פשוט צריכים לשנות משהו, ופתאום להאמין בזה בין לעשות את הטסט.

ערן: צריך להבין את ה … של הדבר הזה. כאילו, זה נשמע "אה, אוקיי, אז עשיתם כמה שינויים." אנחנו מוציאים 8-9 מיליון דולר בחודש על Marketing. זה overnight לשנות את כל הקריאייטיבים שלנו, את כל ה… דברים שאנחנו לאורך שנים מטייבים אותם. Homepage שאנחנו עושים עליו A/B tests כל הזמן פתאום אנחנו משנים את המסר מקצה לקצה. משנים את ה-onboarding funnel, משנים את הסרטונים, מוסיפים פיצ'רים. זה דברים שיש לנו ידע מצטבר עליהם של שנים בחברה, ופתאום המציאות משתנה.

רועי: אנחנו נדרשים לזרוק את זה לפח, כן? אנחנו גם נדרשים לזרוק את זה לפח. עכשיו, אם לא נזרוק את זה, אם לא נחליף את זה, אז המציאות תחליף לנו את זה. כי בעצם אנחנו לא רלוונטיים. ואם כן נחליף את זה ביום, אין לנו שום ודאות בדבר הזה. זה שוב חוסר-ודאות, אף אחד מהכלים של הוודאות שלנו לא יעזור לנו בסיטואציה הזאתי.

[00:36:00] ושמעו, זה קשה, זה קשה לעבור עם אנשים ולהבין שעושים את זה ולהחליט עושים את זה, זה גם לנו לקח את הזמן ש"טוב, אז יש A/B test, אבל טוב, צריך למחוק אותו, כי מה זה משנה כאילו התוצאות שיהיו לו? אז חצי היה לפני קורונה וחצי אחרי, וזה כאילו מה שאנחנו מסתמכים עליו?" זה שעשינו את זה בעבר זה לא אומר שזה כאילו משהו שאפשר להסתמך עליו. צריך לשחרר. הרבה דברים. ואני חושב שזה תהליך, זה תהליך שאנחנו עדיין עוברים אותו. 

ליאור: מה מדאיג אתכם קדימה, מה מאתגר אתכם קדימה?

רועי: הסיטואציה הנוכחית זה שאני ברמה האישית שלי התחלתי לרדת הרבה יותר ל-details. למספרים, לקריאייטיבים, לאיזה מיקרו-קופי של דברים, שלא היינו שם. שזה אומר שאנחנו חיים את ה-day to day. גם אני מרגיש שאני צריך לרדת לרמה של ה-day to day וגם להוריד את כולם ל-day to day. לדבר על אסטרטגיה של שלושה חודשים, חמישה חודשים, זה טוב בגדול, וצריך כאילו לעשות את זה שתי שניות ואז לעבור לדבר על ה-day to day. כי כל יום אנחנו מבינים דברים אחרים. המקום שסטארט-אפים נולדים בו זה מקום של שינוי. אם אין שינוי, אין מקום ליוזמה ויזמות וחדשנות, בסדר? מקום של שינוי יש. וזה נכון גם לחברות הגדולות וגם לסטארט-אפים היום, שנסגרות אפשרויות שאפשר להתאבל עליהן ולהתעסק איתן וצריך כאילו אולי שנייה לעשות את זה, ולעבור ולראות איזה הזדמנויות נפתחו ומה אנשים צריכים עכשיו, מה השוק צריך עכשיו, איפה אנחנו צריכים להיות שם. והדברים האלה, התובנות האלה, ההבנה לגבי כל דבר מהדברים שעשינו עד היום היא קורית ביומיום, היא קורית בפרטים. היא לא קורית ב-high level. אני יכול לדבר על האסטרטגיה עד מחר, בסופו של דבר מי הגיב לאיזה Creative, מי הגיב לאיזה סקר עשינו ומה התוצאות שלו, פתאום מביא לי הבנה הרבה יותר טובה על הלקוחות, על הבעיות שלהם. וזה אני חושב שכאילו מה שילווה אותנו עכשיו תקופה. 

ערן: תראי, המסר שלו הוא שאולי אנשים יקשיבו לפודקאסטים האלה ויגידו "אה, מאנדיי הם גם חברה גדולה, הם גייסו, יש להם מוצר בתחום." אני חושב שמה שאנחנו מדברים עליו עכשיו הוא רלוונטי לסטארט-אפים בכל השלבים. אמנם כל אחד יש לו את האילוצים שלו וכמו שאמרתי מקודם, את יודעת, אולי אם לא היינו מגייסים סיבוב אחרון היינו עכשיו מדברים על הדברים בצורה שונה, אבל אני חושב שהעקרונות הם אותם עקרונות. וראיתי גם סטארט-אפים שהם בשלבים יותר מוקדמים או אפילו בשלב ה-seed, עכשיו ממש עושים שינוי משמעותי ומתאימים את עצמם למציאות. וחברות הרבה יותר בוגרות שלא עושות את זה. אז אני חושב שזו התקופה ממש לבוא ולהצליח בביטחון לעשות את השינויים הנדרשים. אני חושב שבאמת החברות שהצליחו לעשות את זה, זה תקופה מדהימה, של צליחת משבר, של הזדמנויות, ואפשר לעשות דברים מדהימים בתוך הדבר הזה. זה באמת תקופה שהיא מאוד מיוחדת. 

רועי: אני חייב לתת דוגמה למישהו מהתעשייה שלנו, לביזרבו, שהם בדיוק עשו את מה שערן אמר. הם מרימים כנסים. תפעול מלא של כנסים. עכשיו, בוא נגיד, לא חושב שיש איזשהו אזור שנפגע יותר מהדבר הזה, בום, אין יותר כנסים. והם עשו מהלך מדהים, של… במקום להגיד "טוב, אין כנסים, קשה לנו", לקחו את המערכת שלהם והזיזו אותה לכנסים אונליין 100 אחוז. ברמה הכי מהירה שיש, overnight, טירוף. ופתאום הביאו חבל הצלה להרבה מהלקוחות שלהם. וגייסו את החברה לזה, וזה מדהים.

ערן: ולעצמם.

[00:40:00]

ליאור: כן, אני אסכם במילים שכתבתי גם לקראת הכנס שאנחנו עשינו, כנס וירטואלי. שעשינו השבוע.

ערן: אגב זה עוד דוגמה מדהימה לאיך לוקחים משהו שנראה בלתי אפשרי והופכים אותו לאפשרי ואפילו מוצלח. 

ליאור: כן, שבאמת חווינו שם את האבל הזה כמו שתיארתם קודם, את הפרידה מכל מה שתכננו. ושנייה אחרי שסיימנו להסביר לעצנו למה זה לא יכול להתקיים בשום צורה אחרת ממה שתכננו, התחלנו לחשוב באיך כן אפשר. ומאז כבר חודש שאנחנו בתוך הדבר הזה, כי באמת נדרשנו אז בחשיבה קדימה לחשוב האם נוכל לעשות כנס בסוף מרץ ובאמת בתחילת מרץ הבנו שלא, מאז אנחנו כל הזמן במקום הזה. כל הזמן מזכירים אחד לשני בצוות שלי "רגע, אז איך אפשר, איך אפשר, איך אפשר?" הנה, ההקלטה הזאת כרגע, לא נשב באותו משרד, לא נשב באותו חדר, מה הציוד הכי טוב שיכול-

ערן: ההאקטון שעשינו בתחילת השבוע.

רועי: מה שעשיתם עם הפוסטרים העיף לי את המוח. שבעצם הרי לכל כנס יש את ה-branding שלו, אז במקום לעשות את ה-branding, את הפוסטרים, את העיצוב, אז במקום זה שלחתם לכל אחד הביתה פוסטר שירגיש ככה בתוך האירוע. האירוע היה, מתי הוא היה, שלשום?

ליאור: אתמול. שלשום. [צוחקת]. איזה יום היום? שלשום. השנה. בזמן קורונה [צוחקת]. כן. אולי נעשה עוד פרק באמת על כל הדברים שהיה נראה אי אפשר לעשות ובחרנו לעשות אותם אחרת, ב-details. 

ערן: כן.

ליאור: האמת שזה אחלה פרק המשך. אנחנו צריכים לסיים. כי לאחר בימי קורונה אין לך תירוץ רועי [צוחקת]. אם יש לך פגישת זום, כן, אתה לא יכול להגיד שאתה רץ בין חדרים. הנה הדברים שנלקחו ממך. לפתוח לינק לוקח 10 שניות. תודה לכם על הזמן. ועל הפוקוס. ואנחנו כאן גם לשאול, אם מישהו ככה רוצה לשאול, להתייעץ-

ערן: בטח.

ליאור: אני חושבת שיותר מאי פעם Start up for Start up הקמנו את זה בשבי לעזור לסטארט-אפים אחרים, ואנחנו ממש נשמח. אנחנו כאן לשירותכם. זהו. תודה שהאזנתם.

ערן: תודה ליאור.

ליאור: תודה רועי, תודה ערן.

רועי: תודה ליאור וערן [צוחקים] [מוזיקה].