אדווה: היי לכולם, אני אדווה ואתם הגעתם ל-Startup for Startup. אלה ימים קשים מאוד שעוברים על כולנו ורצינו לנסות על הפלטפורמה זו כדי לנסות ולתת כלים להתמודדות עם המצב. זה הולך להיות פרק מאוד קצר שבמהלכו נדבר עם דנה שיוביץ, פסיכולוגית בחברת EQL שנותנת שירותים של יועץ פסיכולוגי לעובדים ומנהלים והיא גם חלק מהצוות של הקליניקה הפסיכולוגית במאנדי ופסיכולוגית באיכילוב, ונשמע ממנה כלים להתמודדות אישית ולתמיכה באחרים סביבנו ובעובדים שלנו, בתקווה שזה יוכל לעזור. היי דנה.

דנה: היי אדווה.

אדווה: תודה שאת ככה מצטרפת ומשתתפת איתנו. 

דנה: תודה שהזמנתם אותי.

אדווה: אני רוצה להתחיל בשאלה מאוד כללית של איך בעצם אפשר- אני בתור מנהל, מנהלת, בתור חברה יכולה לתמוך בעובדים שלי בזמן משבר כזה. 

דנה: אוקיי, אז אם אנחנו מדברות על מנהלים, דבר הכי חשוב בעיניי הוא הקשר האישי והעברה של מסר של יש עם מי לדבר. אני חושבת שזה הדבר הראשון. כדאי שהמנהל ייצור קשר ויתעניין בשלומו של העובד או העובדת. במקרה של עבודה מהבית להרים טלפון, במקרה של עבודה מהמשרד, ממש לגשת ככה פיזית ולהתעניין. בכל אחד מהמקרים כדאי ליזום שיחה קצרה עם העובדים ולברר עם כל אחד מהם האם הוא בטוח, האם יש לו מרחב מוגן קרוב, ובכלל לשאול איך הוא מסתדר בתקופה הזאת, תקופה הלא פשוטה הזאת. כדאי מאוד גם לשאול מה שלום בני המשפחה, מה שלום העובד, איך ככה באמת מה קורה בבית, וחשוב מאוד לשאול גם מה הוא צריך מהמנהל כדי לעבור את התקפה הקרובה. אני חושבת שגם חשוב ככה לייצר איזושהי אווירה של דלת פתוחה, ולציין כמנהלים שאתם זמינים בשבילו, למה שהוא צריך, אנחנו רוצים באמת להעביר ככה מסר שאנחנו כאן איתך ואנחנו נעבור את זה ביחד מה שלא יהיה. 

אדווה: עכשיו זה אולי ברמה האישית שלי כמנהלת אל מול הצוות שלי, מה ברמת החברה, החברה יכולה לעשות או נכון שהיא תעשה אל מול העובדים?

דנה: אוקיי, אז אני חושבת שאפשר ליזום שיחה לכלל העובדים ובשיחה לחזור על המסרים שהמנהלים הישירים העבירו בשיחה האישית שבעצם מסרים של ככה אנחנו ביחד, אנחנו איתכם במה שאתם צריכים, ולהעביר בעצם איזשהו מסר שידגיש לעובד שהדבר הזה הוא ככה ברמת החברה, ברמת הארגון, הוא לא רק ברמת המנהל, זה לא סתם איזו אמירה, אלא ככה ממש כל החברה כרגע בסירה הזאת, וכולנו ככה רואים את הדבר הזה באותו אופן. כמובן שאם יש איזשהן יוזמות שהן ספציפיות לארגון שכבר קורות, ככה לספר עליהן, לאפשר לעובדים להצטרף למה שככה קרוב לליבם ולמה שמדבר אליהם. אבל בעיקר אני חושבת שהחשיבות של השיחה הזאת של ההנהלה היא באמת לשדר לכולם שבכל הדרגים זאת הרוח. אנחנו כרגע גם איתכם ואתם לא לבד ואנחנו ככה גם מאפשרים לכם לעשות ככה לפעול איך שאתם רואים לנכון, ולתת את החופש ככה לבחור מה נכון לכם, כמה להיות מושקעים כרגע בדבר הזה, בהתאם למה שאתם יכולים ומרגישים. אני חושבת שזה מסר מאוד מאוד חשוב, וחשוב מאוד שהוא יעבור ככה גם באמת ברמת ההנהלה של החברה.

דנה: כן, אני רק יכולה להגיד מכובעי כעובדת שאני יכולה מאוד מאוד להתחבר לזה, גם במאנדיי אני יכולה לתת את הדוגמא שגם שולחים לנו הודעות מדי יום, למרות שזה דברים שכבר נאמרו, להגיד אותם עוד פעם ולרענן אותם גם ביום למחרת. וגם השיחה, עשו לנו שיחה לכלל החברה, וזה באמת, באמת מאוד עוזר ונותן הרבה מאוד לגיטימציה לרגשות שלי, ליכולת שלי, לאי היכולת שלי לעבוד כרגע, למציאת דברים אחרים שאני יכולה להתעסק בהם, זה ברמת החברה, וגם דיברת קודם ברמה של המנהל הישיר, אז גם יש לנו סינק כל בוקר כצוות, שוב, מי שלא רוצה ולא מרגישה שיכולה, לא צריכה להעלות, שום דבר הוא לא חובה, אבל גם זה, לא יודעת, פתאום נותן איזה רגע פתח לדבר על זה עם אנשים אחרים, ורגע לשתף איך מרגישים ואפילו לראות שאני לא היחידה שבמצב הזה זה גם מאוד עוזר ללגיטימציה אני חושבת, אז שוב, בכובעי כעובדת, אני יכולה לשתף שזה מאוד מאוד נעים ועוזר ותומך. 

דנה: ועוד אני אגיד ככה משהו חשוב בהקשר הזה, שאחרי השיחה הזאת' בעצם כדאי להיות מוכנים שיעלו גם כל מיני תשובות. זאת אומרת, אני מדברת כרגע על המנהלים. יכול להיות שחלק מהתשובות ככה יצריכו מהמנהל התגייסות, בהמשך טיפול ועזרה לעובד, צריך להביא את זה בחשבון. זאת אומרת, זה לא רק איזה שיחת מה שלומך כזאת, לסמן וי, אלא באמת להתעניין מה הצורך, מה אפשר כרגע לעזור ומה רמת הפניות. צריך להבין שיש שונות בין אנשים וכל אחד מתמודד אחרת. ולכל אחד גם יש צרכים שונים בהיבט הרגשי, בהיבט הרגשי וגם בהיבט הפיזי והלוגיסטי. אחד כרגע נמצא בבית עם ילדים קטנים ואין לו פניות לעבוד בכלל וצריך להביא את זה בחשבון, גם חברה שככה אין לה את האפשרות לתת חופש מוחלט, יכול להיות שזה מה שכרגע אני נדרשת לעשות. אני חושבת שאם באמת אנחנו מזהים איזשהו קושי אצל עובד, ואין ממש ברירה, אנחנו ננסה לעזור לו ככה להבין איזה משימות עכשיו הן פחות דחופות ואפשר לסנן אותן, ואיזה משימות הן יותר דחופות וננסה ככה להתמקד באותן משימות, במשימות האלו. אבל שוב, כל הזמן נורא נורא חשוב לחזק את תחושת השליטה ולהעביר מסר של- תתקשר לי מה אתה צריך ממני, מה אתה יכול לעשות, מה אתה פחות פנוי לעשות כרגע, ואני פתוח לשמוע מה אתה צריך ממני, וכל מה שתבחר ככה הוא באמת לגיטימי, ובוא תגיד לי, בוא נחשוב על זה ביחד. הביחד הזה הוא נורא נורא חשוב גם בעבודה, גם בשביל לייצר שייכות, וגם כדי להרגיש ככה שרואים אותי, וגם כמובן כדי לתת לי חוויה של שליטה. אני רוצה להגיד בהקשר הזה עוד משהו, יש הרבה עובדים שמדווחים עכשיו שהם לא מסוגלים להתעסק כרגע בעבודה, לא רק בגלל היעדר פניות רגשית, אלא כי בהרגשה שלהם, העשייה שלהם מתגמדת, נוכח הדבר הכל כך גדול הזה שקורה לנו עכשיו בחוץ. אז באמת לאנשים כאלה צריך להיות סופר קשובים, וגם ככה באמת לעזור להם להתמקד בשניים שלושה דברים הכי הכי קריטיים, הכי דחופים והכי בוערים, ולקחת בחשבון שהם יהיו פחות פרודוקטיביים בתקופה הקרובה.

אדווה: טוב תגידי דנה, כאילו את מדברת ואני חושבת לעצמי שבסוף פתאום נהיה פה הרבה מאוד מנהלים ומנהלות שהם לא אנשי טיפול, סביר גם שאין להם קשר לעולם הטיפול, ופתאום מגיעים לפתחם גם סיפורים לא- יכולים להיות סיפורים מאוד לא פשוטים של עובדים שבאמת מכירים מישהו או שקרובים שלהם נפגעו, וגם יכול להיות שהם צריכים פשוט- פונים אליהם עובדים עם צורך בליווי כרגע מסיבה כזו או אחרת. איך אני יכולה בתור מנהלת לנסות לזהות מי מהעובדים שלי במשבר, מי זקוק לעזרה שאולי גם מעבר למה שאני יכולה לתת כרגע, אולי זה משהו שצריך להציב ברמת החברה ולנסות לראות איך תומכים בו.

דנה: אני חושבת שאת מעלה כאן אדווה נקודה מאוד חשובה, כי הרבה פעמים ככה באמת הדבר הזה מרגיש גדול. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעזור ובאמת הצורך של העובד הוא למשל להיות יותר בבית או להיות פחות זמין, או לקבל משהו שאנחנו כן יכולים לתת אותו, חומרי או רגשי כאחד, ולפעמים אנחנו מרגישים שיש כאן משהו שהוא קצת יותר גדול, שהוא גדול עלינו, ואז זה נורא נורא חשוב, לא רק להפנות את העובד לקבל עזרה מקצועית, אלא באמת לשמור על עצמינו. אנחנו כולנו עדים עכשיו לחוויות מאוד מאוד קשות, גם אם הם לא ממקור ראשון, אנחנו שומעים בימים האחרונים סיפורים מאוד מאוד קשים, עדויות קשות, אנשים שמתמודדים עם אובדנים נורא גדולים, אנשים שנמצאים באי-וודאות נורא גדולה, כי יש להם ככה קרובים שהם לא יודעים מה קורה איתם. אני חושבת שהמנהל גם בעצמו צריך ככה לא להיות לבד עם הדבר הזה, שתהיה לו גם איזושהי דמות שיכול לשתף אותה, איזשהו פרטנר מהארגון שהוא יכול ככה לדבר איתו על הדברים האלה, ולא להישאר לבד עם זה, ולדעת גם היטב מהם גבולות הגזרה שלו, איפה אני יכול ואיפה אני לא יכול לעזור ומתי אני צריך להעביר הלאה ככה לטיפול יותר משמעותי. אם אין גורם טיפולי בחברה, אז ממש לעודד את העובד ככה לפנות בעצמו ולעזור לו, ואנחנו ככה אולי באמת ניתן מספרים בסוף, או נצטרף אותם בתגובות, ככה ידעו לאן לפנות.

אדווה: אני רוצה ככה לסיום לשאול אותך, כי דיברנו הכל בקונוטציה של מנהלים ומנהלות ועובדים ועובדות, אבל בסוף כולנו אנשים וכולנו צריכים ככה לשמור על עצמנו, ולשאול אם יש לך איזה שהם טיפים או דברים שאנחנו יכולים לעשות בבית בשביל להפחית חרדה, בשביל להתמודד קצת יותר עם העומס הרגשי הגדול שכולנו חווים בימים אלו ושגם נוכל להעביר הלאה ולתווך לצוותים שלנו, בחברות שלנו כדי שהם יוכלו להשתמש בזה גם.

דנה: אוקיי. אני רוצה להגיד ככה כמה מילים באמת על חרדה. החרדה היא באמת תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, וזה נורא נורא חשוב להבין ולא להיבהל ממנה. בנסיבות הקיימות היא טבעית והיא הגיונית ואפילו אדפטיבית במידה מסוימת, כי היא מאלצת אותנו לחשוב על סכנות שאנחנו צריכים להתגונן מפניהן. מתי היא הופכת להיות בעיה? כשהיא שולטת בנו בעצם. במקום שאנחנו נשלוט בה, כשהיא מתחילה לנהל אותנו, אנחנו מבינים שהיא כבר בעייתית והיא לא אדפטיבית. אנחנו מתחילים להימנע מכל מיני דברים, אנחנו לא מצליחים להתרכז, אנחנו לא מצליחים לישון כמו שצריך. ברגע שהיא כבר לא אדפטיבית ולא משרתת אותנו ואפילו מזיקה לנו, אז היא כבר בגדר בעיה. אז מה אפשר לעשות כדי לנהל אותה טוב יותר, את שואלת, אני בעצם חושבת שקודם כל צריך להגיד שאין פתרון קסם, אין איזה כפתור שאפשר ללחוץ עליו והחרדה תיעלם לצערנו, אבל גם אין פתרון אחד שהוא נכון לכולם. לאחד יעזור לעשות איזשהו תרגול של נשימות, לא כולם יודעים, אבל אנחנו נושמים ככה בצורה שהיא פחות נכונה והיא משפיעה על הלחץ שאנחנו חווים. אנחנו יכולים לנשום נשימות סרעפתיות שמורידות מאוד את רמת הלחץ והחרדה. אנחנו מניחים יד אחת על הבטן ויד אחת על בית החזה ואז אנחנו מכניסים אוויר דרך האף בספירה של חמש שניות. ממש סופרים ככה עד חמש בלב, כמו שמריחים פרח. ואז בעצם אנחנו מחזיקים את הנשימה למשך חמש שניות נוספות, ואז אנחנו נושפים את האוויר החוצה דרך הפה לאט כאילו אנחנו מכבים נר, גם במשך חמש שניות. אפשר לחזור על הפעולה הזאת פעם, פעמיים, שלוש, כמה שצריך. הנשימה הזאת היא נהדרת והיא עוזרת לנו להתחבר רגע לגוף שמשפיע באופן ישיר על מערכת העצבים וזה פשוט מרגיע. יש מי שיעזור לו דווקא לדבר על הדברים, יש מי שדווקא יגיד שכשהוא חופר בדברים החרדה שלו עולה, כל אחד ככה באמת צריך למצוא את מה שהכי הכי עוזר לו. אבל יש כל מיני דברים שכנראה יעזרו לרובינו. אז הנה כמה דברים שאני ככה יכולה להגיד שבוודאי אנחנו שמענו אותם הרבה בימים האחרונים, אבל שוב חשוב להדגיש אותם, אחד מהם זה למשל להפחית את הצריכה של החדשות בסרטונים. זה נורא נורא חשוב להגיד שההתעדכנות הזאת בחדשות ובמדיה החברתית, היא כאילו מספקת חוויה של שליטה, אם אנחנו מתעדכנים אז אנחנו כאילו עושים משהו בעניין, אבל זה בעצם אשליה, אנחנו מעייפים את עצמנו ומדלדלים את הכוחות שלנו בצורה הזאת. אז אנחנו צריכים ככה לבחור איזה שני עוגנים ביום, פעמיים או שלוש, ולהתעדכן בפעמים האלה שקבענו, וזהו. חשוב להגיד שככה, מי שכן בכל זאת נחשף לסרטונים האלה ולתמונות הקשות, מאוד חשוב לדבר על החוויה הקשה הזאת, זה סופר קריטי. אז אני מציעה ככה למצוא מישהו שראה גם ונחשף, לא לחשוף אנשים שלא נחשפו לזה כמובן, ולדבר על זה ביחד מתוך הנחה שגם הוא עובר עכשיו איזושהי חוויה קשה, יותר מפעם אחת לדבר על זה. החזרה והשיתוף עוזרים לנו בתהליך עיבוד מאוד מאוד חשוב וזה מונע פוסט טראומה, שאגב, יכולה גם להתפתח גם אם אנחנו ממש רחוקים מזירת האירוע ואנחנו לא חלק ממנו. דבר נוסף שככה חשוב להזכיר לעצמנו זה שהמחשבות שלנו הן לא המציאות. חשוב מאוד מאוד להפריד בין מחשבות קטסטרופליות כמו- זהו, אנחנו הולכים לאבדון, אנחנו הולכים כולנו למות ולהימחק, שגם את זה שמעתי הרבה בימים האחרונים, לבין מחשבות מציאותיות של: המצב קשה, אבל אין סכנה ממשית לקיומנו כרגע. כשיש כזה גל של חרדה, אנחנו צריכים לנסות לערער על המחשבות הקטסטרופליות האלה שקופצות לנו לראש, ולבחון אותם מול המציאות. אם אנחנו ככה נאלצים להישאר בבית, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות, זה למצוא תעסוקה. תעסוקה שיש לה משמעות עבורנו ועבור הבית. אם אנחנו הורים לילדים קטנים, אז אנחנו יכולים ממש להשתמש בזה כאיזשהו גורם מגן. אנחנו לא רוצים לחשוף אותם לזוועות, וזה עוזר לנו ככה להתנתק מהמדיה. ומצד שני, אנחנו צריכים לטפל בהם ולהעסיק אותם. והדבר הזה הוא מצוין, זה גורם מגן, כי אנחנו בעצם חייבים להעסיק אותם, ולכן אנחנו עסוקים בעצמנו ומתרחקים מכל מה שככה מקשה עלינו כרגע. חשוב מאוד לשמור על שגרה ועל סדר יום כמה שיותר רגיל, לא לדלג על ארוחות, לאכול טוב, ללכת לישון בזמנים קבועים, לא בשעות נורא מאוחרות. ולשמור על כל מיני עוגנים מהיום יום הרגיל שלנו, מהשגרה. העוגנים האלה גם מעבירים מסר נורא נורא חשוב לילדים, אבל הם גם מעבירים מסר חשוב למוח שלנו, שהכל תחת שליטה, למרות שזה לא מרגיש ככה כרגע. אז למצוא משימות יומיות קטנות, אבל מנגד גם לא לכעוס על עצמנו אם אנחנו לא מצליחים לעשות אותן. לרובנו קשה כרגע לתפקד באופן מיטבי. אז אנחנו צריכים להיות בחמלה, בחמלה כלפי זה. אבל חשוב להגיד שאם כל הדברים האלה בכל זאת לא עוזרים ויש איזה חרדה כזאת שממש ממש משבשת את התפקוד אז כדאי לפנות לעזרה של איש מקצוע. 

אדווה: מעולה, ואני רק אגיד עוד פעם לפני שאנחנו נסיים שאנחנו באמת נצרף בתיאור של הפרק וגם נפרסם בקהילה שלנו גם מספרים שונים שאפשר לפנות אליהם אם אתם מרגישים צורך, או אתם רוצים להפנות מישהו מהאנשים שקרובים אליכם. ודנה, תודה רבה שדיברת איתנו. 

דנה: בשמחה. 

אדווה: ונקווה לימים שקטים וטובים יותר לכולנו.

דנה: אמן. תודה אדווה. 

אדווה: תודה לך.