רכבת ההרים שלא מדברים עליה

מאז שהחלטתי שאני רוצה להקים סטארט אפ (שנת 2018, לפני המיזם הראשון שלי - Guidol), ומתוך ידיעה מוחלטת שאיני יודעת אפילו לא דבר אחד פרקטי על הצעדים הבאים ועל מה בדיוק צריך לעשות כדי לגרום לרעיון שלי לקרום עור וגידים - החלטתי להפוך את העולם כולו לבית הספר שלי. במשך חצי שנה למדתי בכל יום כמעט 6 שעות את שפת היזמות והסטארט אפים - הקשבתי לפודקאסטים, צפיתי בסרטונים, קראתי ספרים, הקשבתי לראיונות, רכשתי קורסים דיגיטליים, הלכתי מיטאפים בערבים והתחלתי להכיר אנשים מהתחום כדי להגדיל את החשיפה שלי למידע וקשרים רלוונטיים.

בדיעבד, כמעט 5 שנים קדימה, אני מבינה שאף אחד מחומרי הלימוד המעמיקים יותר או פחות אליהם נחשפתי, לא הכינו אותי לרכבת ההרים הרגשית הזו עליה עליתי לפני כשנתיים, עם הקמת Peech. לא רק שלא הזכירו את המפגש הנפשי והרגשי היומיומי המאתגר שיש לנו כמייסדים עם עצמנו, זה ממש הרגיש כאילו מנסים לטשטש את זה, להתעלם מזה כאילו זה לא קיים. ופתאום נפלה עליי ההבנה: החומרים האינפורמטיביים בחוץ ילמדו אותנו הכל על בחירת שותפים, הקמת חברה, בניית MVP, יצירת פאנלים שיווקיים, מה זה MRR ומה זה ARR, מהו Growth ומהם Design partners - אבל אף אחד מהם לא יעסוק בנפשו של אדם שמחליט יום אחד שהוא אמיץ מספיק לצאת למלחמה ברוחות כדי לשכנע עולם שלם שהידיים שלו יודעות ליצור יש מאין.

ואיפה אנחנו נפגשים עם רכבת ההרים הרגשית הזו? מדי יום. מדי שעה. בכל פעם מחדש אנחנו נתקלים בשלל רגשות ותחושות שעלינו ללמוד להבין, להגיב ולנהל אותם בזמן אמת. היום כבר ברור יותר מתמיד שהמסע הנפשי והרגשי המאתגר הזה חשוב לא פחות מהמסע המקצועי וכן - מי שלא יצליח ללמוד לשלוט בו, אולי גם לא יצליח לשרוד אותו.

בואו נדבר על כמה מהאלמנטים הרגשיים איתם אנחנו לומדים לחיות:

אמונה - כמה יהירות צריכה להיות לאדם בשביל לקום יום בהיר אחד ולצעוק לעולם כולו - זיהיתי בעיה ואני יודע את הפתרון לה. ואז עוד ליצור קשר עם אנשי מקצוע מעולים ולנסות לשכנע אותם לעזוב את מקום העבודה שלהם ולהתמסר לרעיון? כמה אמונה עצמית צריכה להיות בנו כדי לשכנע חבורה של אנשי עסקים ״לזרוק״ עלינו מיליונים של דולרים כי אנחנו הנכונים לפתור את הבעיה? כמה ביטחון אנחנו צריכים בשביל לקום כל בוקר ולהאמין שאנחנו מכל האנשים בעולם, נדע מה הדרך הנכונה לייצר את הפתרון הזה? כמה אובססיביים כפייתיים אנחנו צריכים להיות בשביל ליפול שוב ושוב ולקום עוד הפעם ולנסות שוב, כי משהו בפנים אומר שאנחנו מסוגלים. חשבתם פעם איך אנחנו מסוגלים לגרום לכל כך הרבה אנשים להאמין בנו, כשאנחנו עוד לא בטוחים בעצמנו מה אנחנו יודעים או מסוגלים לייצר? ומה המחיר שאנחנו משלמים על זה?

דחיה - יצא לכם פעם לנסות לכמת את כמות ה״לא״, הדחיות האינסופיות שאנחנו מקבלים? ולמי שעדיין לא בעולם הזה ומכיר את התחושה - היזכרו בפעם האחרונה שגיליתם עניין בגבר או אישה, שדחה אתכם כי לטענתו אתם לא מתאימים. זוכרים את הלב המתכווץ הזה, את תחושת הפספוס, חוסר הביטחון והתחושה הקשה שליוותה אתכם? זוכרים כמה זמן לקח לכם להתאושש? עכשיו דמיינו את זה קורה מדי יום, כמה פעמים ביום, על ידי כל מי שלא הצלחנו לשכנע אותו להאמין - משקיעים, טאלנטים בשוק, לקוחות פוטנציאליים ומי לא. האם יש לנו היכולת להפוך דחיה למקפצה שתהפוך אותנו לחזקים יותר? ואם כן - איך בכלל עושים את זה?

ביקורת - אנחנו חשופים לביקורת, כל הזמן ומכולם. זה מגיע מהמשקיעים, מהעובדים, מהתקשורת, מהלקוחות ואפילו מהמשפחה מסביב. עצם היותנו בפרונט של סטארטאפ שרוצה לפתור בעיה אמיתית והווייתו משתנה כל הזמן ודורשת הקרבה ואמונה של המון גורמים מסביב, מאפשר גם פתח אינסופי להבעת דעה. והו, אנשים רק מחפשים איפה להביע דעה. איך שומעים את הביקורת הזו כל הזמן מסביב ולא מאפשרים לה להוריד לנו את המוטיבציה? איך יודעים לחלץ ממנה את מה שבאמת דורש שיפור ומצד שני לא לוקחים אותה ללב כך שלא תהרוס יחסים עם הסביבה?

הישגים - אנחנו נמצאים בעולם מוחצן מאד ומסביבנו עוד הרבה מאד יזמים שמנסים להגשים את החלום. למרות שהסטטיסטיקה לרעתנו ורוב הסטארטאפים נכשלים, אנחנו עדיין מונעים מתוך אמונה אמיתית שאנחנו נהיה מהמעט שנמצאים בצד הנכון של הסקאלה. אבל מה קורה כשהחברים שלנו מגיעים להישגים מרהיבים - מהר יותר, מדויק יותר וגדול יותר מאיתנו? מה עושים עם הרצון העצום לפרגן להם, אבל באותו הזמן עדיין חווים את הצביטה המציקה הזו בפנים? איך יודעים להתמודד עם הקנאה הזו ולהפוך אותה למנוע למוטיבציה במקום לדיכאון?

אי הנוחות - יום אחד אמרתי לאיזה יזם סדרתי שאני לא באמת יודעת מה אני עושה, שהרי כל יום אני עושה לפחות 4 דברים בפעם הראשונה. בגלל שהוא עשה כמה כמה סטארטאפים לפני, אמרתי לו בחיוך שכנראה בסטארט אפ חמישי כבר יודעים מה לעשות. הוא ענה תשובה מדהימה - הוא אמר - בסטארטאפ חמישי אתה מבין שאתה עדיין לא יודע כלום ושכל הבעיות שהיו לך פעם מתחלפות באתגרים חדשים. ואז חשבתי על זה שבבחירה לייסד סטארט אפ ולמנכל אותו, אתה לא רק יוצא מאזור הנוחות שלך, אתה גם נשאר בו מעתה והלאה. הרי אין דרך אחת להקים סטארטאפ וזה רק מעצים את האתגר - כי על פניו לא משנה באיזו דרך נבחר, כנראה שהיא תהיה הפעם הראשונה שנצעד בה. מה המחיר הרגשי שאנחנו משלמים על תחושת חוסר הנוחות וחוסר הידיעה המתמדת הזו? והאם היא הופכת אותנו לטובים יותר או שחוקים יותר?

חוסר ודאות - הדובדבן שבקצפת. כי אם יש עולם אחד בו אף פעם לא יוכלו להבטיח לנו יציבות, ודאות ורוגע - זה פה. דברים משתנים כל הזמן - השוק, הלקוחות, התעשייה, השנים עוברות והטכנולוגיה מתפתחת, המתחרים מתקדמים והכסף אוזל. אין מספיק מילים שיתארו איך הלילות שלי נראים מהיום ש-Peech הפכה להיות חברה אמיתית וכמה קשה ללמוד לחיות בנוחות עם עננת חוסר הוודאות המרחפת תמיד מעלינו. זה גורם לנו לשאול שאלות הרות גורל - כמה זמן אנחנו באמת מסוגלים לחיות ככה? והאם אנחנו אנשים שמסוגלים לחיות בחוסר יציבות או שזו המלכודת שתביא אותנו בסוף לקריסה?

כל מה שציינתי כאן הם רק חלק מהדברים שמלווים מייסד של סטארטאפ מדי יום, מדי שעה, בכל רגע. הם מופיעים במינונים שונים, בסיטואציות מגוונות ונדמה שאנחנו מפתחים עור של פיל פשוט כי אנחנו לומדים לחיות איתם ברקע. לא הרבה מדברים על זה, אבל ככל שנדע לשלוט בתחושות וברגשות האלו ולתעל אותם למקומות טובים, כך נוכל ליהנות ולהחזיק לאורך זמן בדרך הזו. אין מספיק מילים שיתארו כמה לא נוח שם, באזור אי הנוחות הזה אליו נכנסנו, ולמרות שאנחנו חושבים שזה נהיה קל יותר - זה לא. אנחנו פשוט לומדים לשלוט ולנהל את התחושות טוב ומדויק יותר.

במשך תקופה ארוכה ניסיתי להבין למה אף אחד לא מדבר על זה או נותן במה מספיק מקיפה להכין אותנו, היזמים, למסע הכי מאתגר שנעבור בחיים המקצועיים והאישיים שלנו. מחלק מהאנשים שמעתי שהסיבה היא מוניטין ושאף אחד לא רוצה לומר כמה קשה לו, מאחרים שמעתי שבזמן אמת אף אחד לא רוצה לשתף את הבעיות ושיותר קל לדבר עליהם אחרי שנרשמת הצלחה מטורפת. היה אפילו יזם אחד שאמר - אם אני אדבר על החולשות שלי אני אחליש את עצמי, אני חייב להדחיק את זה כדי להמשיך להתקדם. 

ופה הבנתי שתפיסת העולם שלי היא שונה לגמרי - אותנטיות, הודאה בחולשות, מודעות לקשיים והבנה של איפה הבעיות שלנו - רק הופכים אותנו לחזקים וטובים יותר. ההבנה של מה קורה לנו בגוף ובראש כשאנחנו מקבלים דחיה, חווים חוסר ודאות, שומעים ביקורת - רק תעזור לנו לצאת מהסיטואציה טוב יותר ולפתח חסינות לאורך זמן.

אני לא פסיכולוגית, אבל אני מייסדת של סטארטאפ. ובשנתיים האחרונות אני גם מנכלית. ואני אדם שמרגיש דברים בעוצמות מאד גדולות, שהחיים שלו השתנו כשהוא החליט לקחת על עצמו משימה שבהרבה מובנים גדולה עליו בכמה מידות ואליה הוא גדל לאט לאט. ולכן החלטתי שבזה נעסוק בפוסטים הבאים - בכל מה שלא מדברים עליו בהיבט הרגשי והנפשי. אני מבטיחה להשתדל להביא את כל האמת שלי.

עליתם כבר? מתחילים.