בתחילת הדרך שלי כיזם ניסיתי להבין הכל לפני שאני עושה צעד. קראתי, חקרתי, דיברתי עם אנשים, ניסיתי לתכנן כל שלב מראש. עד שיום אחד עידו, השותף שלי, פשוט שילם לעורך דין והקים את החברה. אני עדיין ישבתי על התוכנית. זה היה רגע מאוד פשוט, אבל גם שיעור חשוב: לא הכול צריך להיות מושלם לפני שמתחילים. ומאז אימצתי את החוק; עדיפה תוכנית בינונית שמבוצעת בזמן הנכון מאשר תוכנית מעולה שמבוצעת באיחור.

בקיצור, היחס שלי לתכנון השתנה. אני לא חושב על תכנון קדימה כעל ניבוי העתיד, אלא כעל דרך להישאר בתנועה. בעולם של יזמות אתה תמיד עובד עם מידע חלקי - שוק לא ברור, מוצר לא סגור, לקוחות שעדיין לא קיימים וסוגים שונים של משתמשים. לכן, תכנון טוב מבחינתי הוא כזה שמאפשר לך לצמצם את חוסר וודאות, באופן שיטתי, ולהחליפו בשאלות אחרות, ממוקדות יותר. בסוף כולנו עובדים עם הנחות, תאוריות ותחזיות. באופן הזה אם תתמיד, במינימום תהפוך למומחה בתחום.

למה חשוב לרדת לשטח

כשעידו ואני הקמנו את מינרווה, היה לנו רקע רפואי מוגבל מאוד, אבל ידענו שאנחנו רוצים לפתור בעיה אמיתית בעולם ההכשרות הרפואיות - המחסור באמצעים לאימון צוותים. בנוסף הרגשנו את הפוטנציאל המטורף של טכנולוגיית המציאות המורחבת.

אבל לא ידענו, באופן אינטימי, איך נראה היום-יום של אחות או רופא ומה בדיוק ההבדלים מהעולם שאנחנו באים ממנו - עולם התעופה. אז במקום להסתמך על השערות ומידע מהאינטרנט, פשוט הלכנו לראות. כל מקום שהסכים לקבל אותנו, הגענו. בילינו במצטבר חודשים בשטח - בבתי חולים, באקדמיות, במרכזי סימולציה. דיברנו עם מדריכים, צפינו בתרגולים, ניסינו להבין איך נראית למידה מבפנים, ומה החסמים שאחרים לא זיהו ואנחנו כן. זה היה תהליך ארוך וסזיפי, אבל הוא יצר לנו ידע מדויק, וקשרים ארוכי טווח.

אחרי התקופה הזו הרגשנו שאנחנו מבינים את השפה, את הבעיות, ואת ההבדלים בין הדיסציפלינות. ״היינו״, ״ראינו״, ״פגשנו״, הם המילים המשכנעות ביותר שאתם מבינים על מה אתם מדברים. מה שהוביל אותנו זה להביא ערך, בתחום בו אנחנו פועלים, וידענו שנגיע לכך באופן הזה.

בנינו תשתית תוך כדי תנועה

במקביל, כשהבקשות לשיתופי פעולה התחילו לזרום, היינו צריכים לבנות הכול - צוות פיתוח, מנגנוני בקרה, חוזים, מודל עסקי ועוד. היינו שני אנשים שמנהלים חברה שלמה. לא היה שום תחום שלא נגענו בו בעצמנו. כמובן שלא היה לנו את ההכשרה לעשות הכל, שמענו לכל מי שהיה מוכן לייעץ, ועשינו הרבה ניסוי וטעייה, הדברים זזו בקצב מסחרר. עם הזמן למדתי שככה זה, תמיד יהיה משהו חדש, ולכן כדאי להמשיך לשפר את הידע והתשתית הרבה לפני שהגיעה הבעיה.

גם העבודה המשותפת שלנו השתנתה עם הזמן. בהתחלה לא הייתה חלוקת תפקידים ברורה - שנינו באנו מאותו רקע וכל אחד עשה הכול. בהמשך למדנו לזהות מי עושה מה טוב יותר, ופשוט נתנו לו להוביל. עידו, למשל, מצטיין בעבודה מול רופאים וירידה לפרטים. מהרגע שראיתי את זה, שחררתי ונתתי לו את המרחב. היום אין בינינו הגדרות תפקיד רשמיות, אבל יש אמון מלא שכל אחד יוביל את התחומים שהוא חזק בהם. זה חוסך המון אנרגיה וזו דינמיקה נהדרת. העיקר שמכוונים לאותה כיוון.

ניהול זמן לייצור אפקט

וזה רק חידד את ההבנה שתכנון לא נועד לייצר סדר - הוא נועד לייצר תחושת שליטה וכיוון. אני לא מתכנן כדי שדברים יקרו בדיוק לפי התוכנית, אלא כדי שבכל הזדמנות שיש שליטה על הכיוון נזכור לאן אנחנו רוצים להגיע. אבל בעיות השגרה חזקות מאוד, ונוטות להשתלט על כל המחשבות.

לכן בכל שבת אני יושב עם עצמי ורושם אג’נדה לשבוע הקרוב: מה חייב לקרות, מה כדאי לקדם אם יתפנה זמן, ומה אני במודע לא נוגע בו השבוע. זה נשמע טכני, אבל זו הדרך היחידה שלי לשמור על מומנטום. אני גם מקפיד להשאיר “זמן ריק” ביומן - שעות שלא מתוכננות לכלום. תמיד משהו דחוף נכנס, אבל לפחות זה לא בא על חשבון דברים חשובים. עוד טיפ חשוב זה להתעסק בדבר אחד. ככל שהוא קשה יותר ככה הוא צריך להיות יותר סטרילי ביומן. זה מאפשר ריכוז ואפקטיביות נהדרת.

בעיניי ניהול זמן הוא לא שאלה של כמה אתה מספיק, אלא איזה אפקט אתה מייצר. וכל כמה זמן אתה מצליח לייצר אותו. שמירה על רעננות וחדות לאורך זמן תבטיח מוטיבציה ואפקטיביות בביצוע. אני לא עובד בשבת, לא כי זה כלל ניהולי אלא כי זו הדרך האפקטיבית ביותר להיטען, היכולת לעצור היא משהו שצריך להתאמן עליו.

אני עושה מדיטציה, שוחה, קורא. זה הזמן שבו אני מצליח לחדד את המחשבות, להחזיר את האופטימיות ולחזור עם אנרגיה. גם במהלך השבוע אני משתדל לשלב דברים שמחזירים לי אוויר - פעילות ספורטיבית, הליכה לבד או שיחה שלא קשורה לעבודה. זה לא מותרות, זה חלק מדרך החיים. ההשראה לכך מגיעה מהמשל של חוטב העצים שלא עוצר להשחיז את המסור ולכן עובד קשה. למי שלא מכיר, ממליץ לעצור להשחיז את המסור.

היערכות מנטלית לשינויים

המלחמה האחרונה חידדה אצלי את הצורך הזה עוד יותר. עידו ואני גויסנו למילואים מבצעיים, ופתאום נאלצנו לעבוד עם משאב זמן מוגבל מאוד. החלטנו יחד שנמקד את החברה בעיקר בלקוחות הקיימים ונשמור על ההתחייבויות שלנו. ויתרנו זמנית על יוזמות צמיחה פוטנציאליות. זו לא הייתה החלטה פשוטה, אבל היא הוכיחה את עצמה, הלקוחות שלנו המשיכו לגדול ולא הלכנו אחורה בדבר. למדתי שהחברה היא ייצור שיש לו תקופות, כל אחת שונה במאפיינה וצריך להיערך מנטלית לשינויים גדולים ובלתי צפויים.

יש עוד היבט שפחות מדברים עליו, והוא הצד הכלכלי של התקופה הראשונה. יזמות לא נראית כמו בתמונות. בשנים הראשונות חייתי ממילואים ומעבודות זמניות. זה לא היה קל, אבל זו הדרך היחידה שאפשרה לי לפנות זמן לפתח את הרעיון. אני חושב שהיכולת לשלב בין הישרדות כלכלית לבין עשייה יזמית היא חלק מהותי מהתכנון. בסוף, גם חברות גדולות דואגות קודם כול לשרוד.

כשאני מסתכל אחורה, אני לא חושב שהיו לי תוכניות מושלמות. היו לי כיוונים, סדרי עדיפויות, והרבה נכונות ללמוד. זה מה שמחזיק סטארטאפ בחיים- הרעב של היזמים להצלחה והיכולת להסתכל למציאות בעניים ולהציע פתרון.

לסיום

ליזמים שנמצאים בתחילת הדרך, אני ממליץ פשוט להתחיל. תגדירו לעצמם מטרה שממנה תלמדו ועופו עליה. אל תתעסקו בהישגים חיצוניים אלא רק בלייצר אינרציה של יוזמה תוך יצירה ולמידה. אתם תראו שאם זה מתאים לכם, זה פשוט לא יעצור, אלא רק ישנה צורה. תוציאו את המילה כישלון מהלקסיקון - פה מותר הכל ובגדול.

----------

על הכותב: גדל בנופית בצפון, היום מתגורר בהרצליה, רס״ן במיל בחה״א ולשעבר סגן מפקד טייסת. מהנדס ומפתח גיימניג עם מומחיות בextended reality ויישומים ברפואה, חולם להפוך את עולם הרפואה למתקדם ודיגטלי בהכשרה ובניתוחים.