אחד הדברים שהובילו אותי לכתוב את הסדרה הזו היא ההבנה שמדברים מעט מדי על החלקים הקשים, ועוד פחות מכך מדברים עליהם תוך כדי שהם קורים. האמירה שסטארטאפ הוא רכבת הרים רגשית משוגעת היא כל כך נכונה, לא רק מפני שיש עליות וירידות כמו שהמהירות בה המצב מתחלף מעליה לירידה היא מטורפת.

*לפני חודש*

אנחנו עולים לשיחה עם מייקל סייבל, מי שמוביל את האקסלרטור הטוב בעולם YCombinator. שיחה שבמהלכה הוא מאתגר אותנו להביא 10 לקוחות משלמים, מעין הוכחה שהמוצר נותן ערך לעולם ושאנשים מוכנים לשלם עליו כסף. קיבלנו את האתגר בשמחה, שמנו את התוכניות המקוריות בצד ויצאנו לעשות את שיעורי הבית שקיבלנו.

*חודש של עליות*

יום אחרי השיחה עם מייקל כבר היו 10 לקוחות משלמים, חברים שרצו לתמוך בנו. זה הרגיש לנו לא מספיק ויצאנו להביא 10 לקוחות מהרחוב, כאלו שלא מכירים אותנו. דיברנו עם כל מי שהיה מוכן להקשיב, למדנו, בנינו, פיתחנו ובסוף החודש היו לנו 23 לקוחות ממגוון סוגים עם מודלים שונים. למדנו המון ותכלס – אנשים פאקינג שילמו כסף על המוצר.

כל יום במהלך החודש הזה הרגיש כאילו הקרון שלנו עולה מעלה. הרגשנו שאנחנו עונים בצורה מדהימה על האתגר של מייקל ושהדרך שלנו פנימה סלולה.

*יום לפני הסוף*

יש תחושה של התרגשות מהולה בחשש. כמו בפעם הראשונה אנחנו עורכים סבב של שיחות הכנה עם אנשים טובים שעוזרים לנו (תודה לכל החברים המדהימים שלנו). אנחנו בתחושה שהתשובה כבר נמצאת שם, שההחלטה נלקחה ואנחנו רק מחכים לשמוע אותה. מצד אחד עמדנו באתגר ואנחנו מצפים שיקבלו אותנו ומצד שני החשש שלנו שם. מה יקרה אם לא (שום דבר תכלס אבל רגשות הן רגשות ואי אפשר להעלים אותם), מה אם לא יקבלו אותנו.

*יום השיחה*

אנחנו מצפים לשיחה אינטימית נוספת עם מייקל, שיחה שבה אנחנו מספרים לו איך עמדנו באתגר בהצלחה והוא מקבל אותנו. השעות לא עוברות ובשלב מסוים ההתרגשות מכריעה וכבר אי אפשר לעבוד. אנחנו יושבים ומדברים על מה אם כן ומה אם לא רק כדי להעביר את הזמן.

*השיחה*

בניגוד לציפיה, במקום שיחה אינטימית עם מייקל אנחנו מקבלים פאנל של 6 אנשים כמו בשיחה הראשונה. הפאנל מתחיל לשאול שאלות בקצב, מהן ניכר שהם לא מכירים את כל השיחות שעשינו עד כה, שלא לדבר על האתגר שמייקל נתן לנו. ברגע אחד כל ההישג שלנו בחודש האחרון נמחק ואנחנו נדרשים להסביר מאפס מה אנחנו עושים.

*** אני חייב לציין לטובה את שירה ששמרה על קור רוח ותפקדה בצורה מושלמת!

כעבור 10 דקות אחד המשתתפים חותך את השיחה בטענה שנגמר הזמן. השיחה מסתיימת עם תחושה חמוצה מאוד מצידנו. אנחנו מנסים להבין מה התרחש פה. איפה מייקל, מה עם האתגר, למה חזרנו שוב לתחילת הדרך. מבולבלים, כועסים, מבואסים אנחנו מנסים לנתח את מה קרה ואיפה פספסנו.

בשניה אחת העליה מתחלפת לצלילה.

אנחנו הולכים לבר קרוב לשתות איזו בירה ולשפוך את הלב. כל אחד מדבר על מה הוא חושב שקרה, כמה הוא מבואס, אילו לקחים יש פה ללמוד. אין לנו תשובה עדיין אבל התחושה היא מבאסת, מאוד מבאסת. אלו הרגעים שלהיות עם שותפים שאתה אוהב (ואני ממש אוהב את שירה ואמרי) משחק תפקיד חשוב מאוד. היכולת לחבק אחד את השניה, לקטר בכל הכח ואז להרים אחד את השניה זה סופר חשוב ובעל ערך.

שתדעו שזה קשה הדבר הזה שנקרא להקים סטארטאפ. גם בימים הטובים וגם בימים הקשים. לא חוכמה רק לכתוב שהכל ורוד אז תדעו שהיום ערב מבאס. מחר יהיה יום חדש, בו ננער את האבק, נכופף את המסילה של הרכבת הרים כלפי מעלה ונמשיך לבנות עסק שנותן ערך. 

אולי גם נקבל תשובה חיובית… מי יודע.