פיתוח מוצר B2C נראה לעיתים פשוט יותר מ-B2B, אבל יש היבטים ייחודיים לעבודה ב-B2C אשר דורשים תשומת לב וגישה שונה. בגדול, צריכים להיות מאוד data-driven ולחשוב על איך התוכנה פותרת דברים באופן סקלבילי. אי אפשר לבנות על מכירות שיובילו להכנסות - זה תפקיד המוצר. אי אפשר להשאיר פערים ולסמוך על שיחות עם משתמשים כדי לגלות מה צריך לתקן. 

אני ישי, עבדתי עם יותר מ-10 חברות על יותר מ-20 מוצרים כ-Fractional Chief Product Officer או כעובד חברה בתפקידי Chief Product Officer, Senior Director Portfolio Business Performance, Lead Product Manager. עבדתי על מוצרים משלב קונספט ועד לשלב מוצר באוויר במשך שנים בתחומי משחקי מובייל, פייסבוק, ווב, מרקטפלייס, אפליקציות עיבוד תמונה, פינטק, Subscription, Free to Play וכמובן AI. מבחינת סקייל המוצרים הגדולים הגיעו ל-10 מיליון משתמשים ביום ו-150-250 מיליון דולר בשנה. 

הנה עשר טעויות שראיתי על פני חברות גדולות וסטרטאפים בשלבים מוקדמים ומתקדמים:

1. לא מכוונים לשוק גדול מספיק

עשינו מחקר מקומי ומצאנו בעיה אמיתית בשוק שלנו. קדימה לעבודה?

טעות נפוצה היא להניח שזה תקף בכל העולם. או לפחות בעולם המערבי. או בארה"ב. 

ב-B2C קהל היעד שונה מאוד בין מדינה למדינה. העדפות תרבותיות. מבנה שוק שונה. העדפה למודל עסקי כזה או אחר ומוכנות לשלם על דברים מסוימים. בתעשיות כמו פינטק או מדטק גם רגולציה יכולה להשפיע על מבנה המוצר ואופן השיווק. מבנה הורטיקל ורמת הסגמנטציה או ריכוזיות בשוק גם לא אחידים.

סטארטאפ בתחום ניהול תקציב אשראי שיכול לעבוד בישראל ודורש בנקאות פתוחה לא יצליח בארה"ב היכן שאין בנקאות פתוחה. באירופה יש בנקאות פתוחה - אך אופן לקיחת האשראי על ידי לקוחות ברוב מדינות אירופה שונה מהשיטה בישראל ובארה"ב. 

גרמנים לא אוהבים לשלם על מנוי. סינים אוהבים מנוי לא מתחדש ולבקש החזר. במזרח אירופה מותחים את גבולות השימוש החינמי. 

שחקנים במזרח הרחוק מצפים לסגנון עיצובי מסוים ויש להם סובלנות גבוהה לסיבוכיות עקב מוכנות להשקיע בלימוד מערכות מורכבות. הציפיות של שחקנים במערב שונות ודורשות מבנה שונה ודרך לימוד יותר מודרכת. 

כל זה מוביל לכך שאפילו אם מצאנו בעיה תקפה במספר מדינות המוצר שיוכל לפתור אותה יהיה שונה. זה יכול להיות שוני עמוק בפונקציונליות או הבדלים תרבותיים שדורשים מסע משתמש אחר, מתן פיצ'רים שונים בחינם או בתשלום או אפילו מודל עסקי אחר.

כשחושבים על סקייל של סטארטאפ B2C צריך לוודא שהתכנית היא באמת גלובלית או מכוונת למדינות גדולות בהן מוצר אחד מסוגל להשיג סקייל והכנסות גבוהים. 

לכן מומלץ לחקור את הבעיה והפתרון בשוק הכי גדול קודם ולוודא שמה שמצאנו בשוק קטן תקף לגבי קהל יעד גדול מספיק.

2. מכוונים לשוק הגלובלי אבל משקיעים הרבה זמן בשוק קטן

אחרי שאפיינו מוצר התחלתי שאמור להתאים לשוק הגלובלי צריך להגיע הכי מהר ל PMF. זה אומר שמה שאפיינו בהתחלה הולך להשתנות מאוד, הרבה פעמים, עד שנגיע ל-PMF. מה פותרים, איך פותרים, מה לא פותרים, איך מציגים את הפיצ'רים ואיך הם עובדים, מה בחינם ועל מה לוקחים כסף, מהם דפוסי השימוש ואיך מנתבים את המשתמשים בתוך המוצר כדי לייצר הרגלים. כל אלו יהיו מאוד שונים אם נשווה בין המוצר הראשוני עליו חשבנו למוצר שיעבוד בפועל.

השלב הזה לוקח יותר זמן ממחקר ופיתוח ראשוניים. אם עושים את זה בשוק קטן בו נגיד ונוח לנו ואנחנו מרגישים בבית, אנחנו עשויים לשנות את המוצר עבור אותו שוק קטן באופן שאיננו מועיל להשגת PMF בשוק הגלובלי או בשוק האמריקאי. הסקייל של המוצר רק בשוק קטן לרוב לא מספיק כדי להעמיד את הסטרטאפ על הרגליים ולאפשר לו להתרחב גלובלית ללא גיוס כסף נוסף. 

הזמן שדרוש לנו להבנת המשתמשים בשוק האמריקאי והתאמת המוצר אליהם לא מתקצר בגלל שהצלחנו בשוק אחר. בצוותים רבים הוא אפילו מתארך כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים דברים שלא בהכרח נכונים לשוק אליו אנו בונים עכשיו ואנחנו כצוות למעשה פיתחנו התנגדות ראשונית לתהליך הכי חשוב שאנחנו צריכים לבצע כעת – למידה. הסבלנות הארגונית וזו של המשקיעים גם כן מועמדים למבחן כי אחרי שבילינו חודשים ארוכים ואולי אפילו שנים בהשגת PMF בשוק הקטן, אנחנו שוב בשלב ה-PMF במקום להתקדם לשלב ה-Growth.

רבים חושבים שמספיק לתרגם כדי להיכנס למדינה חדשה. אבל אפילו אם השפה היא באמת החסם היחיד צריך לעשות culturalization, שזה לתרגם תוך לקיחת ההקשר המוצרי והתרבותי בחשבון. זה כולל לעיתים גם שינוי במודל העסקי. התימחור דורש התאמות. במדינות רבות תרגום לשפה המקומית אפילו לא שיפר את התוצאות לעומת הגרסה האנגלית!

מה עושים? 

אם אנחנו בונים מוצר גלובלי שאיננו מרקטפלייס, אפשר להתחיל במספר מדינות מפתח או להתחיל גלובלי. רוב הסיכויים שנראה פערים בהתנהגות משתמשים וב-KPIs בין מדינות שונות, וזה בסדר: קובעים מדינה או קבוצת מדינות שהן מדינות היעד (ארה"ב, מדינות דוברות אנגלית, מערב אירופה) ומתייחסים לנתונים שלהן כדי לקבל החלטות.

אם אנחנו בונים מרקטפלייס בו המיקום משנה אז להתחיל גלובלית לא מומלץ כי מילוי שני צידי הביקוש וההיצע במיקומים רבים יהיה מאתגר. במצב זה צריך להתחיל באזור גאוגרפי שדומה לעוד הרבה אזורים גאוגרפיים מבחינת המאפיינים הרלוונטיים למוצר. אז ברור שברירת המחדל צריכה להיות שוק היעד הכי גדול, שזה ארה"ב, כדי שלאחר כיבוש עיר אחת אפשר יהיה לעבור להבאה בתור בשינויים מוצריים מינימליים. 

מתי חורגים מברירת המחדל?  כשארה"ב איננה שוק יעד בכלל או המקום בו ההזדמנות היא הכי קטנה בהשוואה למדינות אחרות. ואז צריך להתחיל במדינה בה ההזדמנות היא הכי גדולה.

מרגישים בנוח לפתח ולהתאים לשוק הישראלי כי אנחנו במילא פה ומכירים ומבינים? זה מקרה בו צריך להתחיל בבעיה הכי קשה וחשובה לפיצוח - תתחילו עם השוק שאתם לא מבינים כשיש לכם כסף ואנרגיה.

חוששים מעלויות המרקטינג בארה"ב? הבעיה הזו לא תיעלם והיכולת שלכם להתמודד איתה לא תשתפר בלי שתתחילו להתמודד איתה.

חוששים לשרוף את השוק לפני שהמוצר בשל? אל דאגה, מוצר טוב לא שורף שוק ומוצר גרוע לא מגיע למספיק אנשים כדי לשרוף את השוק. Word of Mouth עובד על מוצרים נהדרים, לא על גרועים.

3. נותנים לנתונים במספרים קטנים לבלבל אותנו

ה-KPIs שאנחנו רואים בשלבים מוקדמים הם משהו שיש לקחת with a grain of salt. במשחקים למשל, חלק מהמספרים שרואים בשלבים מוקדמים יכולים להיות פי 2 או 3 גדולים או קטנים כשמגיעים לסקייל גלובלי. מוצר אחד שעבדתי עליו התחיל 70% מתחת ליעדים שהצבתי וכשיצאנו גלובלית הנתונים השתפרו פי 3 כלפי מעלה. יש מוצרים שהיו חלשים וכשעלו בסקייל נעשו גרועים יותר. 

למה זה קורה? כי כל עוד עובדים במספרים קטנים, אפילו אלפים בודדים, מדובר בדגימה מוטית של קהל היעד. האנשים שהבאנו או הגיעו למוצר שלנו יכולים להיות מאוד מעוניינים או בכלל לא. אנשים גם מבינים באיזה שלב המוצר נמצא ומתנהגים בהתאם. איכות מוצר נמוכה, נוכחות שיווקית לא מקצועית, שירות לקוחות ירוד - משתמשים קולטים הכל ורמת המחוייבות שלהם למוצר היא בהתאם בשילוב עם רמת הצורך. אם מדובר במוצר שפותר צורך גדול וכואב בשוק ללא פתרונות חלופיים - משתמשים סלחנים יותר לפשרות ונרתמים להצלחת המוצר. 

אז מה עושים?

מוודאים איזה משתמשים הבאנו מבחינת השתייכות לקהל היעד ורמת מחוייבות, בייחוד כשמסתמכים על מקורות לא אורגניים למשתמשים. בשלב הראשוני נתמקד ביצירת ערך למשתמשים שרוצים את המוצר וננסה להגיע לכאלה באחוזים גבוהים. לאחר שהוכחנו ערך ומדדנו KPIs טובים עבורם ב-retention, Key action performance  וגם conversion  ומונטיזציה ככל האפשר - אז נעבור להתמודד עם משתמשים פחות מחוייבים כדי לאפשר סקייל גדול יותר.

נשאף להגיע למוצר שמאפשר סקייל ולהגיע לסקייל מהר ככל האפשר. ההיתכנות שאנחנו מאפטמים לקהל יעד מצומצם מדי או שונה מדי תמיד קיימת כל עוד לא התרחבנו. עד שנגיע לשלב הזה נתייחס למספרים בעירבון מוגבל ונקבל החלטות על בסיס מה יוצר תוצאות טובות יותר. נשמור פיצ'רים שמעלים retention גם אם המספר לא בדיוק מה שרצינו, כי יכול מאוד להיות שממילא הוא יהיה גדול או קטן יותר כשנגיע לסקייל רציני. ויש סיכוי שהחלטות נכונות בשלבים מוקדמים יצטרכו להיבחן מחדש כשנגיע לסקייל וזה בסדר.

4. משקיעים יותר מדי בקוסמטיקה לפני שהעיקר שם

עקרונות ה-MVP או MLP עומדים בעינם. גם ובייחוד עכשיו שנעשה קל ומהיר יותר לפתח, עדיף לנצל את הפרודקטיביות הזאת על מה שחשוב. ומה שחשוב זה לייצר ערך למשתמשים ולכן נתמקד בהבאת המשתמשים האלה ל-aha moment, וכל דבר אחר לא חשוב וברוב המקרים מיותר. 

עיצוב גרסה שלישית של סט הצבעים של ה-UI? מיותר אלא אם לא ניתן לקרוא או להבין את האייקונים והטקסט. 

פרופיל משתמש? מיותר במוצרים בהם הוא לא לב המוצר. בדייטינג - כנראה חשוב. במוצר בו אפשר להסתפק בתפריט הגדרות בסיסי - מיותר. 

Infrastructure לעבודה מושלמת בכל סוגי הדפדפנים לפני שהוכחנו שמשתמשי כרום מתים על המוצר? מיותר. 

יכולת שמירת נתונים על פני מכשירים רבים? מיותר כאשר ניתן להוכיח את מתן הערך העיקרי למשתמש בלי התשתית הזאת. חיוני כאשר מפתחים מתחרה לדרופבוקס.

אנליטיקס שמראים לנו איך המשתמשים השתמשו ב-UX ובאיזה פיצ'רים הם השתמשו? ממש לא מיותר! במקרה קיצוני אחד מוצר עלה לאוויר וייצר הכנסות גבוהות מאוד. חודש לאחר מכן הייתה ירידה בביצועים וכשנשאלו מה הסיבה לכך האנליסטים נאלצו להגיד שהם לא יודעים כלום, כי בפיתוח הורידו בתיעדוף את הכנסת ה-analytics hooks למוצר. עד שהכניסו אותם כמובן שהיה מאוחר מדי כי רמת ההכנסות ירדה וחלק גדול מאוד מהמשתמשים עזב את המוצר.

5. משקיעים בברנדינג מוקדם מדי

אין הרבה מה להרחיב כאן. לפני שהמוצר בסקייל, לא בטוח בכלל שהברנד שאתם חושבים עליו תואם למוצר אליו תגיעו. השקעה כספית גדולה בברנדינג גם לרוב מתקשה להדגים ROI כך שזה באמת לעשירים.

6. משקיעים יותר מדי זמן בפיתוח לפני שההיפותיזה נבחנת מול משתמשים אמיתיים

המטרה היא לספק ערך למשתמשים. אין ערך בלי משתמשים. עשינו מחקר. אפיינו מוצר. אין דרך מסביב לזה – הכל היפותיזה עד שזה פוגש משתמשים אמיתיים. וזה רגע מאיים קצת, כי אז מתחילים להגיע מספרים. והמספרים לא בהכרח יהיו טובים. לרוב הם די גרועים. המספרים נותנים ודאות מזוייפת כפי שהסברתי, יש להתייחס אליהם בחשדנות, אבל בכל זאת צריך להסתכל עליהם. וזה נעשה גרוע יותר כי יש משקיעים שיימנעו מלהשקיע בגלל המספרים אבל בלי מספרים אולי הם היו משקיעים. 

ב-B2C המטרה היא להגיע ל-PMF. יש שמגדירים PMF כ-retention ויש שמגדירים כ-ROAS חיובי ברמה כלשהי. אין הגדרת PMF שלא כוללת מוצר באוויר עם משתמשים מקהל היעד. ולכן בהתאם לכללי התיעדוף של ערך למשתמשים קודם – ברגע שניתן לספק להם ערך – צריך להעלות את המוצר ולהתחיל לבדוק את ההיפותיזה שלנו. עדיף להתמודד עם קשיים, טעויות ומאות איטרציות כשיש כסף ואנרגיה מאשר כשמנסים לגייס את הסיבוב הבא ולחוצים בזמן.

כלל אצבע? בייחוד היום עם יכולות הפיתוח המואצות בזכות AI, שישה חודשים זה המקסימום של המקסימום שהייתי מפתח בלי להעלות מוצר לאוויר או לפחות לבדוק גרסאות מוקדמות מול משתמשים. מתי חורגים מכך? כשמדובר במוצר שדורש פיתוח ממושך כדי ליישר קו עם מתחרים בשוק בוגר. גם במקרה זה - אמור להיות לנו Unique Value Proposition והייתי שואף לבחון אותו מול משתמשים בהקדם. 

7. מבלבלים פידבק איכותני מילולי עם נתונים

ב-B2C, בדומה ל-B2B, צריך לדבר עם משתמשים. סקרים, קבוצות מיקוד, שיחות ישירות. צריך לוודא את הבעיה אותה אנו פותרים, להבין איך משתמשים חושבים על הבעיה ואיזה פתרונות אלטרנטיבים עומדים לרשותם. לראות איך הם משתמשים במוצר שלנו ומה עובד או לא עובד להם. 

לשאול שאלות היפותטיות לגבי מה הם היו עושים או אם הם היו מוכנים לשלם או כמה זה פחות אפקטיבי. בהקשר זה כדאי לקרוא את הספר The Mom Test של Rob Fitzpatrick.

ב-B2C התוצר משיחות כאלה עם משתמשים הוא היפותיזות חדשות לנסות, לא החלטות. כי ב-B2C מה שקובע הוא מה מאות אלפי ומיליוני משתמשים עושים בפועל עם המוצר שלנו.

מה עושים? משתמשים במידע ממשתמשים כדי למצוא דברים חדשים לנסות, ממדלים איך הדברים האלה עשויים להשפיע על המוצר, מתעדפים ואז מפתחים ומודדים איך הדברים האלה משפיעים על ה-KPIs בפועל.

מעלים Scale באמצעות User Acquisition מוקדם מדי

טעות נפוצה היא להסתכל על ROAS ולנסות להגדיל את ה-UA Spend לפני שהגענו לביצועים טובים מבחינת שימוש במוצר ו-retention.

הסיכון הגדול הוא שנעלה סקייל לפני שהמוצר באמת ברמת ביצועים הולמת, דבר שעשוי לקרות כשאנחנו מבססים את ההחלטה על מידע חלקי. אם העלינו סקייל באופן משמעותי לפני שהמוצר מספק ערך באופן עקבי לאורך זמן למשתמשים אנו עלולים לגלות שהמשתמשים ששילמנו להביא למוצר לא נשארים לאורך זמן, שה-ROAS לא חיובי כבר ושבעצם יש עוד הרבה עבודת מוצר לפנינו כדי לשמר משתמשים לאורך זמן.

בנוסף, כשמגיעים לסקייל גדול של המוצר הרבה דברים משתנים. האופרציה מתחילה לכלול כמות משמעותית של support. ביקורות משתמשים מתרבות. התשתית צריכה להיות יציבה ומהירה. כל באג עולה כסף ותהליך הפיתוח צריך לעלות ברמה בהתאם. כל פיצ'ר חדש עשוי לפגוע בביצועים של המוצר ובביצועי קמפיין שמוציאים עליו הרבה כסף וכך כל הארגון מתחיל להיות חששן ואיטי יותר כי כל נגיעה יכולה לעלות הרבה כסף.

ראיתם ROAS חיובי על בסיס prediction? מומלץ לוודא שה-retention ומדדי השימוש במוצר תומכים בתחזית ה-LTV הזאת. כדאי לחכות עד שלפחות קצת נתוני אמת ייאספו כדי לחזק את הביטחון ב-prediction.

בינתיים אפשר לקצר את חלון ה-payback כדי להשתמש בנתוני אמת וכך להקטין את הסיכון שהכסף לא יוחזר.

9. מתמכרים ל-A/B testing

A/B testing הוא כלי מאוד שימושי וחשוב ב-B2C. הוא מאפשר להגיע למסקנות חד משמעיות לגבי מה השינוי שעשינו למוצר השיג מבחינת התנהגות משתמשים וביצועי המוצר.

מדובר באנליזה סטנדרטית ועקבית, עם פחות מקום לשיקול דעת כך שהביטחון בתוצאות מ-a/b test גבוה יותר.

מדובר בהשוואה לגבי תוכן הניסוי בלבד, כך ששינויים אחרים וחיצוניים מנוטרלים או מפוזרים בשווה בין קבוצות הניסוי. זה תקף לרוב הדברים שנרצה לבדוק למעט סוגי מוצרים ומקרים בהם a/b test לא ישים, כגון פיצ'רים ויראליים ופיצ'רים מערכתיים במרקטפלייס או באינטראקציות משתמשים אחד מול אחד או PvP. 

לא תמיד a/b test הוא הפתרון העדיף:

a/b test לוקח זמן ולצורך הרצת כל הניסויים שהיינו רוצים צריך הרבה מאוד משתמשים והרבה מאוד זמן וגם יש סיבוכיות פיתוחית וב-QA ככל שמספר הניסויים גדל. אז צריך לתעדף את מה שחשוב, שינויים גדולים שמשפיעים על הערך שהמשתמש מקבל, פיצ'רים חדשים, נקודת המעבר ממוצר חינמי לבתשלום, תימחור. 

לעומת זאת יש קטגוריה שלמה של דברים שבשלבים מוקדמים ולעיתים גם מאוחרים, לא שווה להשקיע a/b test עליהם:  שינויי UI קטנים או שינויי UI בניסויים נפרדים, שינויים שאין דרך להימנע מהם כמו שינוי UI שמאפשר הוספת components חדשים ונחוצים או שינויים עקב רגולציה. 

שינויים שלא מסוגלים להשפיע משמעותית על ה-KPIs גם אין טעם לבדוק ב-a/b test. הדבר החשוב להבין בשלבים מוקדמים הוא שאם משהו לא יכול להשפיע על התוצאות ולכן אין טעם להריץ אותו כניסוי, ברוב המקרים - גם לא כדאי להתעסק בלפתח אותו בכלל. המיקוד שלנו צריך להיות במה שכן יזיז את הנתונים.

באופן כללי, כשמספר המשתמשים קטן לעשות a/b test לוקח יותר זמן מאשר להוציא את השינוי לאוויר ולמדוד את ההשפעה. מומלץ לשחרר לאוויר רק דבר אחד עיקרי כל פעם כדי שנוכל לבסס את הקשר בין השינוי בנתונים לבין מה שעשינו.

והנה הקאצ'. תנודתיות הנתונים שנראה במוצר בשלבים מוקדמים תהיה גבוהה, מה שמקשה על מדידה של שינוי שקטן מהתנודתיות ללא שימוש ב-a/b test. אז גם אם יקח פחות זמן לראות את האפקט, במקרים רבים לא נצליח לראות אותו בכלל ולא נקבל תשובה לשאלה האם מה שאנחנו עושים עוזר למוצר. הגישה שאני ממליץ עליה בשלבים כאלה היא לקבל שתי החלטות:

נתעדף לנסות רק מה שיכול להשפיע באופן משמעותי על התוצאות. אם התנודתיות היא פלוס-מינוס 4%, אנחנו צריכים להתמקד בלהוציא דברים למוצר שיש להם פוטנציאל של לפחות 30% שיפור. כל דבר קטן יותר פשוט לא צריך לקבל תשומת לב בשלב בו אנחנו קטנים.

אם לא ראינו שיפור ברור - נתנהג כאילו מה שעשינו לא הצליח ונשאיר במוצר רק שינויים שהצליחו להראות שיפור ברור. 

גישה זו מתמרצת את הצוות לחשוב בגדול, לחשוב על המשתמשים ולהיות כנים עם עצמנו. תהליך הלמידה מניסוי לניסוי יוביל להצלחה.

10. נותנים למלכוד 22 לעצור אותנו

ב-B2C טרקשן נמדד ב-KPIs, מה שמוביל למלכוד בשלבים מוקדמים: מצד אחד אנחנו אולי יכולים לגייס הון לפני שיש מוצר ו-KPIs להסתכל עליהם. מצד שני התקדמות אמיתית לא יכולה לקרות ללא עלייה לאוויר, מדידת תוצאות ותחילת התהליך לשיפורן. לפעמים עדיף לגייס הון על בסיס החזון ולא להגיע לנתונים כדי לא להישפט על פיהם במידה והם לא מזהירים מההתחלה. 

המלכוד מתחיל כשאנחנו מעכבים את התקדמות המוצר ומדידת תוצאות כדי לא לגייס על בסיס נתונים. תמיד אפשר למצוא סיפור משכנע שמסביר למה עוד לא עלינו לאוויר, אבל האמת היא שמשקיעי B2C במקרים רבים ממילא ירצו לראות נתונים ובמקרה הטוב הם גם יגידו את זה בבירור. משקיעי B2C טובים ידעו להתייחס לנתונים מוקדמים בעירבון מוגבל.

מה עושים? קובעים תכנית עבודה עם יעדים ולו"ז. קובעים זמן מקסימלי שגיוס פוטנציאלי יכול להוות סיבה לעיכוב ביישום התכנית וכשהזמן הזה חולף - מפסיקים לחכות לגיוס וממשיכים בעבודה.

כשהתחלתי את הסטארטאפ שלי הייתי בן 23. לא שירתתי ביחידה הנכונה בצבא, לא גרתי במקום הנכון בארץ ובאותו שלב גם הייתי בלי שותפים. אז איך כמה חודשים אחרי הגעתי ל-100+ שיחות ולידציה?

ברור שזה גם נובע מעבודה של 100 שעות בשבוע ומהניסיון לעשות הכול כדי להוציא מים מן הסלע, אבל האמת היא שזה בעיקר בזכות שיטות שפיתחתי - שיטות שלא דורשות רקע, ניסיון קודם או חיבור לאנשים הנכונים, ושכל אחד יכול להשתמש בהן.

כשהתחלתי זיהיתי שיש המון מידע ופרקטיקות על:

1. למה שיחות ולידציה זה כל כך חשוב? (ממליץ להתחיל עם הסדרה "צעדים ראשונים" של סטארטאפ פור סטארטאפ) 
2. איך לנהל את השיחות האלה כמו שצריך? (ממליץ להתחיל עם הספר The mom test) 

אבל אף פעם לא מצאתי מספיק מידע על איך בדיוק אני אמור להשיג את השיחות האלה?

במעלה הדרך זיהיתי 4 דרכים מרכזיות להשיג שיחות ולידציה שלא דרך קשרים.

אשמח לשתף איתכם את השיטות האלה היום:

שיטה #1: לארגן שולחן עגול (או כל אירוע אחר)

מה שהכי מאתגר בשלבים הראשונים, כשמתחילים מאפס, זו התחושה שאין לך שום דרך לשים רגל בדלת אצל אף אחד.

אז למה שלא תפתחו את הדלת שלכם לאחרים?

באחד האירועים שהלכתי אליהם בתחילת הדרך, פגשתי משקיע ויועץ פוטנציאלי (שלימים הפך לשותף שלי) והוא הציע לי לעשות שולחן עגול לאנשים מהתחום. פתחתי אירוע ב-Luma בשם Recruiters Unfiltered, הבטחתי אווירה טובה וסושי במידטאון בתל אביב ולחצתי על publish. הזמנתי אנשים בפניות קרות ואיכשהו בסוף נרשמו 15 אנשים. 

אחריו היו 2 שולחנות עגולים נוספים.

פתאום מ-3 שיחות ולידציה קפצתי ל-30. עם רובם עשיתי אחר כך שיחות המשך בטלפון 1:1.

אני משער שהקדשתי לזה סך הכל 10-15 שעות כדי לצאת בסוף עם חיבור ל-30+ אנשים חדשים ולפחות שיחה אחת עם כל אחד. 

להשקיע חצי שעה מהזמן שלכם בתחילת הדרך כדי להשיג ראיון זה בהחלט ניצול לא רע של הזמן שלכם כיזמים.

איך לארגן את השולחנות האלה בצורה אפקטיבית זה נושא אחר (תכתבו לי אם מעניין אתכם ואם יהיה ביקוש אכתוב), אבל כמה דגשים חשובים לפני:

• ברוב המוחלט של הפעמים ולידציה לא בשוק היעד שלכם זה בזבוז זמן ולכן זה לא מתאים לרוב התחומים, אבל זה כן יכול לעבוד אם אתם מוצאים ישראלים שפועלים בשוק היעד שלכם ועושים אירוע ספציפית בשבילם. (לדוג' אם הלקוחות קצה שלכם זה CTOs בסטארטאפים בארה"ב, אז תנסו למצוא CTOs של סטארטאפים ישראלים עם site בארה"ב). 
•  אל תיתקעו כי אתם לא יודעים עם מי לדבר או את מי להזמין. אתם לא צריכים לדעת מי הלקוח האידיאלי (ICP) שלכם בשלב הזה. אצל הרוב היזמים בתחילת הדרך המטרה שלכם היא ללמוד לעומק את השוק שלכם ולהתחיל לחפש בעיות.
• סטיב בלאנק מסביר בספר The four steps to the epiphany למה קבוצות מיקוד מסוכנות ומייצרות הטיות עבור סטארטאפים. המטרה שלכם היא לייצר קבוצת פיזור ולא קבוצת מיקוד. בקבוצות מיקוד אתה מחפש ממוצע כדי להבין מה הרוב חושב וזה מה שהורג סטארטאפים. בסטארטאפ אתם מחפשים שונות וקולות קצה כדי לזהות "סודות", (הרחבה על המושג בספר Zero to One), שם נולדות קטגוריות חדשות.

* יש גם בונוס: פתאום הקרדביליות שלכם עלתה, אירגנתם אירוע בדומיין שלכם, ייצרתם עניין, מי לא יענה לכם לפניות קרות עכשיו?

שיטה #2: פניות קרות 

למה רוב האנשים לא עונים?

אז האמת שרוב האנשים לא יענו לכם בהתחלה וזה חלק מהמשחק. יש לאנשים המון רעש וגירויים ברשתות החברתיות וקל להתעלם מהודעות, בטח כשזה מאנשים שלא מכירים. זה לא אומר עליכם כלום ואני חושב שיש קורלציה אפסית בין כמות הלא שתשמעו לכמה אתם בסוף תצליחו אז תנסו לא לתת לזה להשפיע עליכם יותר מדי.

איך מתמודדים עם זה?

  התשובה די מעצבנת אבל פשוט צריך לכתוב לכמה שיותר אנשים.

יש בסטטיסטיקה מושג שנקרא "חוק המספרים הגדולים" ואתם צריכים להשתמש בו לטובתכם. לפיו, ממוצע של הרבה תוצאות מתקרב לתוחלת המתמטית ככל שמספר הניסוים גדל. 

לדוגמה אם אחוז ההמרה שלכם להשגת שיחות הוא 10% וכתבתם ל-10 אנשים, עדיין סטטיסטית יש סיכוי של 35% ש-0 אנשים יעלו איתכם לשיחה. אבל אם תכתבו ל-100 אנשים, אתם תאפשרו מספיק מרחב שבו הסטטיסטיקה תתיישר לטובתכם והסיכויים שלא יעלו איתכם לשיחה שואף ל-0%.

אז איך כותבים הודעה שכן עובדת? אז האמת שאין נוסחת קסם אבל כן יש כמה כללי אצבע מרכזיים שכדאי להיצמד אליהם:

•  להתמקד קודם כל בהם. בלי להתחיל הודעה עם "אני בונה..". תתחילו בהם. ("ראיתי שכתבת", "הפרויקט שפירסמת ב..." וכו׳)
• זה לא מספיק שהתחלתם בהם, ספרו להם למה זה רלוונטי? ("שמעתי בפודקאסט Y שדיברת על X ואני בדיוק בנק׳ ש…")
• אל תבקשו יותר מדי. אל תציעו לקפוץ לקפה בהודעה הראשונה שאתם כותבים. זום או שיחת טלפון של 20 דקות זה המקסימום שאתם צריכים לבקש בהתחלה.
• בלי מגילות. אף אחד לא אוהב מגילות. תשלחו ל-ChatGPT את ההודעה שלכם ותבקשו ממנו שיקצר כמה שיותר בלי לאבד את המשמעות של ההודעה. הייתי אומר שבערך 5 שורות בלינקדאין זה אורך טוב, אפשר גם קצת יותר אבל קצת.
• בלי AI. אתם לא רוצים לוותר על ה-AI? תנסחו בעצמכם ואז תבקשו מ-ChatGPT לעבור על זה. אל תיתנו לו לכתוב מאפס. מריחים את זה מקילומטרים.

טיפ למתקדמים: הבשורות הטובות הן שאפשר לייצר סיסטם ממש יעיל היום באמצעות Claude Code.

אני ממליץ לפתוח טבלת מעקב ב-Notion או ב-Sheets, לייצר באמצעות קלוד קוד סוכן שמוצא לכם אנשים לשיחות לפי קריטריונים שהגדרתם, ומעלה לכם לשם 50 אנשים כל שבוע (זאת המגבלה של לינקדאין לשליחת בקשות לחיבור), לאחר מכן אפשר לשים שם תזכורת לכמה ימים אחרי ולכתוב הודעה לכל מי שאישר את הבקשה. 

*אני לא יודע לכתוב קוד וגם אתם לא צריכים, שווה לעצור הכל וללמוד. זה ניצול טוב מאוד של הזמן שלכם כיזמים כי זה יחסוך לכם המון שעות של עבודה בהמשך.

**בכתיבת ההודעות לא הייתי ממליץ לעשות אוטומציה. זוכרים את עיקרון ה-"בלי AI"? אתם מקטינים משמעותית את הסיכויים לקבל תגובה אם היא גנרית ומריחה לא אותנטית.

שיטה #3: תוודאו שכל שיחה שהשגתם הופכת לעוד 2 שיחות

אחרי שכבר השגתם ועליתם לשיחה, בשלב מסוים יגיע הרגע שתרגישו שהיא מיצתה את עצמה. בדיוק ברגע הזה זה הזמן להגיד: "תודה רבה על הזמן והתובנות ואני אשמח להמשיך לעדכן אותך שנתקדם. אני ממש לא רוצה לבזבז זמן מיותר על לבנות את הדבר הלא נכון וחשוב לי להמשיך ללמוד מאנשים כמוך, יש לך קולגות שתוכל לחבר לי לשיחה קצרה כמו שעשיתי איתך?"

תופתעו כמה אנשים יגידו כן ויעזרו לכם אם רק תבקשו. חשוב לוודא שאתם יוצרים רושם טוב כדי שזה יעבוד - תעלו לשיחה בזמן, תתכוננו מראש ושמרו עליה קצרה ותמציתית, תבהירו לצד השני שאתם רציניים ומהר מאוד שיחה 1 תהפוך ל-3 שיחות. 

*תעשו לכם חוק: פגישה תמיד חייבת להוביל לעוד פגישה. אם לא עם אותו בן אדם, אז עם בן אדם אחר שהוא יחבר לכם. תשאפו ל-2 לפחות.

שיטה #4: מיטאפים וכנסים

זה לא ממש משנה מה הנושא של המיטאפ או הכנס, אבל יש המון כאלה בהייטק בחינם לגמרי וכל אחד יכול ללכת לשם אם הוא רק מביע עניין באג'נדה של הכנס. תופתעו לגלות כמה חיבורים תוכלו להשיג אם תיצרו רושם חיובי של אנשים רציניים וצנועים שרק מחפשים ללמוד. "אני כרגע עובד על סטארטאפ ובעיקר עושה הרבה שיחות" יכול להוביל בקלות לזה שיציעו לכם מישהו לשיחה. השגתי לא מעט שיחות ככה בלי שאפילו תיכננתי.

* חשוב לי להדגיש שלשרוף חצי יום רק בשביל להשיג שיחה זה לא ניצול טוב של הזמן שלכם כיזמים, לכן תוודאו שזאת מטרה משנית שלכם ותבחרו ללכת רק לאירועים ששווים את הזמן שלכם גם בלי קשר לשיחות ולידציה.

לסיכום:

תהליך הולידציה הוא ארוך וממושך ולמעשה הוא אף פעם לא נגמר. לאחרונה שמעתי יזם ישראלי שמכר את החברה שלו ב-10 ספרות שאומר שגם אחרי המכירה הוא עדיין ממשיך לעשות ולידציה. בתחילת הדרך שיחות הן כנראה הפרקטיקה הטובה ביותר לייצר ולידציה, מהר מאוד כדאי להתחיל ליצוק הנחות לגבי הרעיון שלכם על סמך השיחות (והאינטואיציה) שלכם ולהתחיל לבחון אותן עם POC. תוך כדי ובמקביל השיחות תמיד ימשיכו.

חשוב לציין גם שאין מספר קסם לכמות שיחות שצריך ו-100 או יותר זה ממש לא מספר קסם, בתחילת הדרך השאיפה שלכם תמיד צריכה להיות להשיג כמה שיותר שיחות עם לקוחות פוטנציאלים כדי שתהיו מומחים בדומיין שלכם ובבעיה שאותה אתם רוצים לפתור.

על הכותב: אורן הוא מנכ"ל ומייסד-שותף ב-Stealth Startup בקטגוריית Vertical AI. בימים אלה הסטארט אפ נמצא לאחר ולידציה בשוק האמריקאי ולקראת סגירה של סבב הפרה-סיד.

חייתי בישראל יותר מ-20 שנה. המשפחה שלי שם. המשפחה של בעלי שם. החברים שלי, הקהילה שלי, האנשים שעיצבו את חיי הבוגרים, כולם עדיין שם.

לפני כמה שנים עברתי לארה"ב, ובכנות, אחד החלקים המבלבלים ביותר במעבר לא היה פערי השעות או ההבדלים התרבותיים. זה היה השינוי בפרספקטיבה. המרחק הרגשי בין איך שהחיים מרגישים שם לבין איך שהם נראים מכאן.

יש פער שאנחנו לא מדברים עליו 

מארה"ב, המצב בישראל יכול להרגיש כמו משהו שפשוט גוללים על פניו בפיד החדשות. עוד כותרת. עוד עדכון. ואז היום ממשיך. אני לא אומרת את זה כביקורת. לפני שחוויתי את זה בעצמי, כנראה שגם אני לא הייתי מבינה.

כשמעולם לא חווית מלחמה, כשאזעקות, מקלטים והזמזום השקט של חוסר הוודאות ברקע מעולם לא היו חלק מחיי היומיום שלך פשוט אין לך נקודת ייחוס. אתה לא יודע מה לומר כי אתה באמת לא יכול לדמיין איך זה מרגיש.

והנה העניין: רוב האנשים לא אדישים. אכפת להם. הם פשוט לא יודעים איך להראות את זה בצורה שבאמת תגיע לצד השני.

אני רואה את זה כל יום מהצד הזה עכשיו. קולגות שרוצים לתמוך אבל קופאים. מנהלים שחוזרים ל"ברירת מחדל" של "עסקים כרגיל" כי הם לא יודעים מה עוד לעשות. אנשים ששואלים "מה שלומך?" ואז לא ממש יודעים איך להתמודד עם התשובה – או עם השתיקה שלפעמים מגיעה אחריה.

אז רציתי לשתף במה שלמדתי מהחיים משני הצדדים של הסיטואציה הזו.

הטיפים האלה התחילו בתוך הצוות שלי

 לפני ששיתפתי את כל זה באופן פומבי, שיתפתי את זה פנימית עם הצוות שלנו שיושב בארה"ב. לא כנוהל עבודה או כהנחיה, אלא פשוט כבת אדם שנותנת לקולגות שלה כמה כלים. כי גם אנשים עם כוונות טובות מתקשים כשאין להם את השפה או את ההקשר למה שמישהו אחר עובר.

התגובה הפתיעה אותי. אנשים אמרו לי שהם חשים הקלה שיש להם משהו קונקרטי ביד. לא בגלל שלא היה להם אכפת קודם, אלא כי הם לא ידעו מאיפה להתחיל. 

באותו רגע הבנתי שהשיחה הזו צריכה לקרות בקנה מידה רחב יותר, אז אתם מוזמנים לשתף את הטיפים האלה גם אתם עם הקולגות והעובדים האמריקאים שלכם, כתבתי אותם בעברית ובהמשך למטה גם באנגלית כדי שיהיה נוח חלוק אותם. 

חשבו מחדש על השאלה "מה שלומך?"

זה השינוי הפשוט ביותר שאתם יכולים לעשות, וזה הדבר שאנשים אומרים לי שהכי משמעותי עבורם. השאלה "מה שלומך?" הופכת לכבדה באופן מפתיע בזמנים קשים. היא מטילה את הנטל על הצד השני להחליט עד כמה להיות כנה, כמה לשתף, או האם "לשחק אותה" שהכל כרגיל רק כדי שלאחרים יהיה נעים. רוב הזמן התשובה תהיה פשוט "בסדר", לא כי זה המצב, אלא כי להסביר את האמת זה פשוט מתיש.

במקום זאת, נסו משהו בסגנון: "אני חושב/ת עליך ומקווה שאת/ה והמשפחה שלכם שומרים על עצמכם." זו לא שאלה. זה לא דורש מהם כלום. זה פשוט אומר: "אני רואה אותך. אני יודע/ת שקשה עכשיו". הכרה כזו מהסוג הזה, בלי ציפיות מצורפות, יכולה להיות משמעותית הרבה יותר ממה שאנשים מתארים לעצמם.

הציעו עזרה באופן יזום (פרואקטיבי)

אם אתם עובדים בצמוד עם מישהו בישראל, אל תחכו שהוא "ירים יד". רוב האנשים לא יעשו את זה. בין אם זו גאווה מקצועית, עניין תרבותי, או פשוט האינסטינקט להמשיך לתפקד, אנשים רבים ימשיכו לדחוף קדימה עד שהם באמת כבר לא יוכלו יותר. לכן, הציעו עזרה קודם. וספציפית.

• "אני יכול/ה לקחת את שיחת הלקוח ביום חמישי."
• "רוצה שאני אטפל במצגת של שבוע הבא?"
• "אשמח לכסות את עדכון הסטטוס הקרוב." יכול להיות שהם לא יקבלו את ההצעה, אבל הם יזכרו שהצעתם. וביום שהם באמת יצטרכו עזרה, הם ידעו שהם יכולים לפנות אליכם בלי להרגיש שהם מאכזבים את הצוות.

גלו רגישות בנוגע לדחיפות

כשחיים בתוך משבר, הכל כבר מרגיש דחוף ממילא. החדשות דחופות. האזעקות דחופות. הביטחון של המשפחה שלך דחוף. לכן, כשהודעת סלאק מגיעה עם הסימון "ASAP", או כשמייל נחת בתיבה ב"עדיפות גבוהה" על משהו שיכול בקלות לחכות, זה מוסיף משקל למישהו שגם ככה סוחב על הכתפיים יותר ממה שאתם יכולים לראות. לפני שאתם מתייגים משהו כדחוף, עצרו ושאלו: "האם זה באמת חייב לקרות היום?" אם התשובה היא לא, פשוט תגידו את זה:

• "אין לחץ על זה."
• "מתי שתגיע/י לזה."
• "גם שבוע הבא זה בסדר." השינוי הקטן הזה יוצר מרחב נשימה. ולפעמים, מרחב הנשימה הזה עושה הבדל גדול יותר ממה שנדמה לכם.

תסמכו על הקולגות שלכם שהם מנסים לשמור על "עסקים כרגיל" ככל האפשר

אם מישהו בישראל מבקש להזיז פגישה, בין אם זו שיחת לקוח או דמו תסמכו עליו שהוא לא היה מבקש את זה אלא אם הוא באמת היה חייב. אנשים שעובדים בתוך משבר לא מזיזים פגישות בקלות ראש. ברוב המקרים, הם כבר הספיקו לדחוף ולבצע באותו יום כמה דברים אחרים שהיו יכולים להיות סיבות מוצדקות לחלוטין לקחת צעד אחורה. לכן, כשהבקשה מגיעה, הגיבו באדיבות. אמרו "כמובן". אל תבקשו פרטים. ואל תגרמו להם להרגיש שהם מאכזבים את הצוות. הם כבר דואגים מזה בעצמם יותר ממה שאתם מבינים.

זכרו שהם מאזנים בין חוסר ודאות לדרישות היומיומיות של העבודה

זה הרעיון שנמצא בבסיס של כל השאר. הקולגות הישראלים שלכם הם לא כותרות בעיתון. הם לא גיאופוליטיקה. הם אנשים. הורים. בני זוג. אחים. חברים. אנשים שמתייצבים לעשות את העבודה שלהם בזמן שהם נושאים משקל שרובנו לעולם לא נבין באמת. רבים מהם מאזנים פחד אמיתי וחוסר ודאות עם דרישות העבודה. הם מצטרפים לפגישות אחרי לילות ללא שינה. מעבירים פרזנטציות בזמן שהם דואגים ליקיריהם. הם עושים דברים יוצאי דופן פשוט בעצם העובדה שהם ממשיכים להופיע. קצת סבלנות נוספת יכולה לעזור מאוד. קצת מודעות נוספת עוזרת אפילו יותר.

זה בסדר אם אתם לא יודעים מה לומר

אני רוצה לסיים בזה, כי זה הדבר שעוצר את רוב האנשים. אתם לא צריכים את המילים המושלמות. אתם לא צריכים להיות מומחים למצב. אתם לא צריכים להחזיק בפתרון. אתם פשוט צריכים להוביל עם אמפתיה וגמישות. תגידו משהו פשוט. תהיו קצת יותר סבלניים. תגלו קצת יותר רוחב לב. זה מספיק. עצם העובדה שאתם חושבים על איך להשתפר עבור מישהו אחר – כבר משנה המון.

מייחלת לימים שקטים - ולשלום - בקרוב מאוד.

English version for sharinng

What I Wish People in the US Understood About Their Israeli Colleagues Right Now

I lived in Israel for over 20 years. My family is there. My husband's family is there. My friends, my community, the people who shaped my adult life - they're all still there.

A few years ago, I relocated to the US. And honestly, one of the most disorienting parts of the move wasn’t the time zones or the cultural differences.

It was the shift in perspective.

The distance - the emotional distance - between what life feels like there and what it looks like from here.

There is a gap we're not talking about.

From the US, the situation in Israel can feel like something you scroll past in a news feed. Another headline. Another update. And then the day continues.

I don’t say that as criticism. Before I lived through it myself, I probably wouldn’t have understood either.

When you’ve never experienced war — when sirens, shelters, and the quiet background hum of uncertainty have never been part of your daily life — you simply don’t have a frame of reference. You don’t know what to say because you genuinely can’t imagine what it feels like.

And here’s the thing: most people aren’t indifferent.

They care. They just don’t know how to show it in a way that actually lands.

I see it every day from this side now. Colleagues who want to be supportive but freeze up. Managers who default to “business as usual” because they don’t know what else to do. People who ask “How are you?” and then don’t quite know how to handle the answer - or the silence that sometimes follows.

So I wanted to share what I’ve learned from living on both sides of this.

These tips started inside my own team.

Before sharing any of this publicly, I shared it internally with our US-based team.

Not as a policy or a directive. Just as a human giving her colleagues some tools.

Because even well-intentioned people struggle when they don’t have the language or context for what someone else is going through.

The response surprised me. People told me they were relieved to have something concrete. Not because they didn’t care before - but because they didn’t know where to start.

That’s when I realized this conversation needed to happen more broadly.

Rethink “How Are You?”

This is the simplest shift you can make, and the one people tell me matters most.

“How are you?” becomes a surprisingly heavy question during difficult times. It puts the burden on the other person to decide how honest to be, how much to share, or whether to perform normalcy for your comfort.

Most of the time the answer ends up being “fine.” Not because they are - but because explaining the truth is exhausting.

Instead, try something like:

“I’m thinking of you and hope you and your family are staying safe.”

It’s not a question. It doesn’t demand anything. It simply says: I see you. I know things are hard.

That kind of acknowledgment, with no expectations attached, can mean more than people realize.

Be proactive about offering help.

If you work closely with someone in Israel, don’t wait for them to raise their hand.

Most people won’t.

Whether it’s cultural, professional pride, or simply the instinct to keep things running, many people will keep pushing through until they absolutely can’t.

So offer first. And be specific.

“I can take that client call on Thursday.”

“Want me to handle the deck for next week’s review?”

“I’m happy to cover the status update.”

They may not take you up on it. But they will remember that you offered. And on the day they actually need help, they’ll know they can come to you without feeling like they’re letting the team down.

Be thoughtful with urgency.

When you’re living through a crisis, everything already feels urgent.

The news is urgent.

The sirens are urgent.

The safety of your family is urgent.

So when a Slack message arrives marked “ASAP,” or an email lands with high priority for something that could easily wait — it adds weight to someone who is already carrying more than you can see.

Before labeling something urgent, pause and ask: does this actually need to happen today?

If the answer is no, say so.

“No rush on this.”

“Whenever you get to it.”

“Next week works.”

That small shift creates breathing room. And sometimes, that breathing room makes a bigger difference than you might expect.

Trust that your colleagues are trying to keep business as usual wherever possible.

If someone in Israel asks to reschedule a meeting — whether it’s a customer call, a demo, or an internal review — trust that they wouldn’t ask unless they truly needed to.

People working through crisis don’t reschedule lightly.

In most cases, they’ve already pushed through several things that day that would have been perfectly valid reasons to step away.

So when the request comes, respond with grace.

Say “of course.”

Don’t ask for details.

And don’t make them feel like they’re letting the team down.

They’re already worried about that more than you realize.

Remember that they are balancing uncertainty with the demands of everyday work.

This is the idea that sits underneath everything else.

Your Israeli colleagues are not headlines. They’re not geopolitics.

They’re people.

Parents. Partners. Siblings. Friends.

People who are showing up to do their jobs while carrying a weight that most of us will never fully understand.

Many are balancing real fear and uncertainty with the everyday demands of work. They’re joining meetings after sleepless nights. Delivering presentations while worrying about loved ones. Doing extraordinary things simply by continuing to show up.

A little extra patience goes a long way.

A little extra awareness goes even further.

It's okay if you don't know what to say.

I want to end with this, because it’s the thing that holds most people back.

You don’t need the perfect words.

You don’t need to be an expert on the situation.

You don’t need to have a solution.

You just need to lead with empathy and flexibility.

Say something simple.

Be a little more patient.

Offer a little more grace.

That’s enough.

The fact that you’re thinking about how to show up better for someone already matters.

Hoping for calmer times - and peace - very soon.

גיא בן טוב, מפתח תוכנה במאנדיי, בנה לעצמו עוזר AI אישי שעוזר לו לשמור על פרודקטיביות – גם (ובמיוחד) בימים שקצת יותר קשה לעבוד. בוובינר האחרון הוא חלק איך הוא עשה את זה: איך אפיין לעצמו את הצרכים, באיזה כלים השתמש, איך חיבר בין מערכות שונות – ואיך הוא מתקשר איתו ביומים. סשן פרקטי למי שרוצה ללמוד לבנות לעצמו אייג׳נט מדויק לצרכים שלו.

כמעט כל צוות הנהלה מציג כיום שקפים מרשימים על ״פלטפורמות סוכני AI אוטונומיים״, אך לעיתים נדירות הם עונים על השאלה הקריטית עבור סמנכ"לי כספים ודירקטוריונים: האם מדובר בנכס סקלבילי, או במס קבוע על טוקנים -   ויותר מכך, על כושר פירעון קוגניטיבי?

כמשקיע שעובד עם סטארטאפים צעירים שהם AI-native, כמו גם עם  חברות בוגרות ומפוקחות רגולטורית בבניית אסטרטגיית סוכנים, אני מזהה את אותו דפוס משני הכיוונים. צוותים בשלבים מוקדמים נותנים לסוכנים לנהל כמעט הכול, ורק מאוחר יותר מגלים שהם לא באמת יכולים להסביר או לבקר התנהגויות קריטיות. מנגד, ארגונים גדולים בונים ליבה דטרמיניסטית זהירה מדי, משתמשים בסוכנים במשורה ומשיגים רק שבריר מהפוטנציאל. ברירת המחדל הנכונה אינה זהה עבור שני הצדדים, והטעות הנפוצה היא לא עצם הבחירה, אלא חוסר ההתאמה לשלב שבו הארגון נמצא.

שתי אסטרטגיות, שתי ברירות מחדל

ברמת המאקרו קיימות שתי אסטרטגיות אמינות:

Agent-first : הצבת סוכני AI ישירות בנתיב החם. סוכנים מתכננים, מפעילים כלים ומקבלים החלטות בזמן ריצה עבור רוב רכיבי המוצר.

Critical-core-first : החלטה שסט מצומצם של קבועים- תנועות כספיות, זהות משתמש, שלמות נתונים, בטיחות ורגולציה, ינוהל בקוד דטרמיניסטי, ניתן לביקורת ובבעלות אנושית. הסוכנים עדיין פועלים בשוליים ובשלב הבנייה, אך אינם המוח הראשי במקומות שבהם טעות אחת עלולה לחסל את העסק.

עבור רוב הסטארטאפים בשלבים מוקדמים, ברירת המחדל הרציונלית היא Agent-first. הסיכון העיקרי שלהם אינו רגולטור שדופק בדלת, אלא כישלון במציאת התאמה בין מוצר לשוק לפני שההון נגמר. קוד דטרמיניסטי מתנהג כמו הוצאה הונית: חודשים של הקשחת לוגיקה שכנראה תשתנה. לעומתו, חשיבה סוכנית בזמן אמת מתנהגת כהוצאה תפעולית: משלמים בטוקנים ובעלות אימות מוגבלת כדי להעמיד יכולות מול לקוחות כבר השבוע וללמוד מהר יותר מהמתחרים. ההבחנה הזו קריטית, לא רק טכנולוגית, אלא פיננסית וניהולית.

הצוותים המהירים ביותר שאני פוגש מציבים סוכנים כמעט בכל מקום שאינו קיומי: ניסויי תמחור, וריאציות של תהליכי עבודה, לוגיקה מותאמת-לקוח ואופרציה פנימית. החריגים היחידים הם תחומים שעלולים למוטט את החברה באירוע אחד- תזרים כספים, אימות משתמשים ותוכן לא חוקי או בעל פוטנציאל נזק גבוה. אלו עטופים בליבה דטרמיניסטית דקה שהסוכנים יכולים לקרוא לה, אך לא לשכתב. בפועל, יזמים מתייחסים לגישת Agent-first כאל הלוואה כנגד מורכבות עתידית.

הנקודה שבה ברירת המחדל מתהפכת

גישת Agent-first אינה בת-קיימא לטווח הארוך. ככל שהחברה גדלה, העלייה בטראפיק, בהכנסות ובחשיפה הרגולטורית מעלה את פרופיל הסיכון והעלות הכלכלית של טעויות. בשלב הזה, המערכת כולה הופכת קשה להבנה, וקבועים שמשתנים לאט מקבלים משקל קריטי. מקומם של אלו הוא בקוד דטרמיניסטי ובמדיניות מוצהרת, עם ממשקים ברורים שהסוכנים חייבים לכבד.

עבור בנקים, חברות ביטוח, ספקי שירותי בריאות ופלטפורמות SaaS בשלות, עמדת Critical-core-first היא לרוב היחידה האפשרית: ליבה קטנה, משעממת וניתנת לביקורת, המוקפת במעטפת סוכנית גמישה.

כושר פירעון קוגניטיבי: העלות שלא מופיעה בדו״ח

גם אם עלות הטוקנים תרד מחר לאפס, מערכות סוכניות לא יהיו חינמיות. המגבלה האמיתית היא כושר פירעון קוגניטיבי- היכולת של האנשים הבכירים להבין מה המערכת עושה כדי לאשר שינויים ולטפל בתקלות. סוכן יכול לייצר בשבוע יותר קוד ממה שצוות נהג לשחרר בחודש, אך סקירת התוצרים הללו יקרה ולעיתים קשה יותר מכתיבה ידנית. כך מהנדסים בכירים הופכים ל״קומפיילרים אנושיים״, עסוקים בתורי סקירה אינסופיים, ובפועל רבים מהם מגיעים ל״חותמת גומי״ ו״מס האימות״, בעלות שש-ספרתית, נערם לצד חשבון ה־LLM, גם אם איש בדירקטוריון לא רואה אותו.

צ׳ק-ליסט קצר לפני שמכניסים סוכן לנתיב החם

לפני שמכניסים סוכן AI לנתיב החם של תהליך משמעותי, כדאי לשאול ארבע שאלות:

1. מה מחיר הטעות? פיננסית, תדמיתית ומול רגולטור. טעויות יקרות או בלתי הפיכות ← ברירת מחדל לקוד דטרמיניסטי, עם שכבה סוכנית צרה בלבד.
2. באיזו תדירות הלוגיקה באמת משתנה? שינוי יומי/שבועי ← מתאים יותר להתנהגות סוכנית עם תצפיתיות חזקה ויכולת rollback. שינוי שנתי ← עדיף לבטא בקוד.
3. האם אפשר לראות ולתקן מהר סטייה של הסוכן? אם לא ניתן לזהות drift ולהחזיר לאחור במהירות, הוא לא צריך להיות בנתיב החם.
4. האם החשיבה “לפי בקשה” באמת מרוויחה את מקומה? פחות הסלמות, חוויית לקוח טובה יותר, ירידה מהותית בזמן טיפול, או שיפור מדיד בתוצאות סיכון. אם הערך עמום - להשאיר את הלוגיקה בקוד ולהשתמש בסוכנים בשלב הבנייה.

התאימו את ההימור לשלב שלכם

סטארטאפ AI-native מוקדם צריך לאמץ Agent-first, למעט תחומים שיכולים להוביל לפשיטת רגל או לאירוע פלילי, ולהיות מודע לכך שהוא לוקח הלוואה שתידרש החזרה באמצעות הקשחת הליבה בהמשך.לעומתם, חברות בוגרות או מפוקחות צריכות ליבה דטרמיניסטית קטנה ומוגדרת, ולהכניס סוכנים לנתיבים קריטיים רק עם הוכחות חותכות. בשני המקרים, בשני המקרים, המהלך בעל החרטה הנמוכה ביותר הוא אותו מהלך: שמרו על גבול ברור בין קבועים קריטיים לבין חלקי המערכת שבהם אתם מוכנים לשלם עבור קוגניציה לפי בקשה. הגבול הזה הוא מה שמאפשר להישען על סוכנים כשהם מצדיקים את עצמם בבירור, ולסגת לאחור כאשר הם לא. החברות שיצליחו להרחיב את השימוש בסוכנים בהצלחה, יהיו אלו שישמרו על כושר הפירעון הקוגניטיבי שלהן למשך הזמן הרב ביותר.

בואו נדבר רגע על המילה הכי שנואה והכי אהובה בעולם הסטארטאפים: MVP (Minimum Viable Product).

כמעט כל יזם שפגשתי נשבע בשמו של אריק ריס וספרו The Lean Startup. כולם מדברים על "בנייה-מדידה-למידה". אבל כשמסתכלים על מה שקורה בפועל בסטארטאפים האלו, מגלים תמונה אחרת לגמרי. ה-MVP "הרזה" שלהם הוא למעשה מוצר שמן, מנופח, שלוקח ארבעה חודשי פיתוח, כולל אינטגרציות מורכבות, עיצוב פיקסל-פרפקט וויכוחים אינסופיים על ה-UX של ה-Onboarding.

אני רוצה להגיד לכם משהו שיכאב, אבל יחסוך לכם מיליונים: אם בניתם שורת קוד אחת לפני שקיבלתם התחייבות אמיתית מהלקוח - בניתם יותר מדי.

בפוסט האחרון בסדרה, אנחנו הולכים לפרק את המושג MVP ולהבין איך בונים ניסוי שמוכיח היתכנות כלכלית ב-48 שעות, בלי לשרוף את עתיד החברה על מוצר שאף אחד לא צריך.

1. המטרה היא לא לבנות, המטרה היא ללמוד

הטעות הקריטית של רוב המייסדים היא שהם רואים ב-MVP את "הגרסה הראשונה של המוצר". זה לא. MVP הוא הדרך המהירה ביותר לעבור את מעגל הלמידה.

אריק ריס מסביר שסטארטאפ הוא מוסד אנושי שנועד לייצר מוצר חדש בתנאים של אי-ודאות קיצונית. בתנאים כאלו, האויב הכי גדול שלכם הוא לא המתחרים, אלא בזבוז זמן על בניית דברים שאיש אינו רוצה. התקדמות בסטארטאפ לא נמדדת בכמות הפיצ'רים ששיחררתם, אלא בכמות ה"למידה המתוקפת" (Validated Learning) שצברתם. אם עבדתם חצי שנה על אפליקציה וגיליתם שאין שוק - לא הייתם Lean. הייתם בזבזנים.

2. הסיפור על האפליקציה שחזרה לטלגרם

לפני כמה שנים הצטרפתי למיזם (שהכרתי דרך קהילת Startups for Startups, אבל זה כבר לפוסט אחר). כשהגעתי, הצוות כבר היה עמוק בתוך הפיתוח. הייתה להם אפליקציה עובדת, מעוצבת להפליא, עם Backend מורכב ו-Dashboard מרשים. הושקעו שם עשרות אלפי שקלים ואינספור שעות שינה.

אבל הייתה בעיה אחת קטנה: לא היה לנו מושג אם מישהו באמת צריך את זה. היינו ב"תיאטרון ולידציה" קלאסי - היו לנו כמה מאות הורדות, אבל ה-Retention היה ברצפה ואף אחד לא הסכים לשלם.

עשינו צעד שנחשב להתאבדות בעולם היזמות: עצרנו הכל. הבנו שהאפליקציה היא "רעש". היא מסיחה את דעתנו מהשאלה האמיתית: האם אנחנו פותרים בעיה מספיק כואבת? הצלנו חלק מהכסף שהלך לפיתוח מחברה חיצונית ובמקום להמשיך לדחוף את האפליקציה, הרמנו ביומיים בוט פשוט בטלגרם.

הבוט הזה עשה דבר אחד בלבד: פתר את הליבה של הבעיה בצורה הכי פרימיטיבית שיש. הוא לא היה יפה, לא היה לו Onboarding, והוא ממש לא היה חף מבעיות. אבל הוא איפשר לנו לבדוק היתכנות ושימושיות בזמן אמת.

התוצאה? בתוך שבוע קיבלנו תמונת מצב שלא קיבלנו בחצי שנה של אפליקציה. גילינו שהלקוחות מוכנים לשלם על הבוט המעפן הזה, אבל רק אם הוא עושה X ולא Y. המידע הזה היה שווה זהב. הוא איפשר לנו לבנות את המוצר האמיתי על בסיס עובדות, לא על בסיס פנטזיות.

3. מטריקות וניטי (Vanity) vs. מטריקות של מחויבות (Commitment)

אחד הפרקים החשובים ב-The Lean Startup עוסק במדדים. יזמים מאוהבים ב-Vanity Metrics: מספר כניסות לאתר, מספר לייקים בלינקדאין, או מספר הרשמות ל-Waitlist. אלו מדדים שגורמים לכם להרגיש טוב עם עצמכם, אבל הם לא אומרים כלום על בריאות העסק.

בספר The Mom Test, רוב פיצפטריק מציע חלופה: מדדי מחויבות. כדי לדעת אם הוולידציה שלכם אמיתית, אתם צריכים לבדוק אם הלקוח נתן לכם משהו שכואב לו לאבד.

איך נראית מחויבות אמיתית בניסוי שלכם?

• מחויבות של זמן: "אני מוכן לשבת איתך לשעתיים של Design Partner Program בשבוע הבא". זמן של מנהלים בכירים הוא משאב יקר. אם הם נותנים לכם אותו, יש שם כאב אמיתי.
• מחויבות של מוניטין: "אני אציג אותך למנהל הרכש שלי/לשותפים שלי". לקוח לא יסכן את המוניטין המקצועי שלו בתוך הארגון בשביל מוצר שהוא לא מאמין בו.
• מחויבות של כסף (המלך): Pre-order. אם מישהו לא מוכן לשים 50$ היום כדי לפתור את הבעיה, הוא כנראה לא יקנה את המערכת שלכם ב-5,000$ מחר.

4. ה-Wizard of Oz ושיטת ה-Concierge

אתם לא צריכים AI כדי לבדוק מוצר AI. אתם צריכים בן אדם שיעשה את העבודה ידנית. זה נקרא "Wizard of Oz MVP" - הלקוח רואה ממשק טכנולוגי, אבל מאחורי הקלעים היזם עושה הכל ידנית.

זוכרים את DoorDash מהפוסט הראשון? הם לא בנו אלגוריתם לניהול שליחים. המייסדים היו השליחים. הם עשו את העבודה השחורה כדי לוודא שיש "Product-Market Fit" לפני שהם בנו "Product".

אם אתם בונים כלי לסיכום פגישות, אל תפתחו בוט שמתחבר לזום. תבקשו מהלקוח לשלוח לכם הקלטה, תסכמו אותה ידנית ב-Word, ותשלחו לו. אם הוא יגיד "וואו, זה חסך לי שעתיים עבודה ואני מוכן לשלם על זה", עברתם את הוולידציה. עכשיו לכו לפתח.

5. החיבור ל-Hook: האם אתם בונים הרגל?

תחפשו את ה-Internal Trigger - הרגש השלילי שגורם למשתמש להשתמש במוצר שלכם (שעמום, פחד, בדידות, תסכול).

ה-MVP שלכם חייב לבדוק אם אתם פוגשים את הלקוח ברגע הכואב הזה. בסיפור הבוט בטלגרם שלנו, גילינו שהטריגר היה הלחץ של היזמים לפני ישיבת בורד. הבוט שלנו פגש אותם בדיוק בנקודת הלחץ הזו. אם ה-MVP שלכם לא פותר רגש ספציפי ברגע ספציפי, הוא לא יהפוך להרגל, והוא ימות בבית הקברות של האפליקציות.

6. איך להריץ ניסוי ולידציה ב-48 שעות? (הצ'ק ליסט לסיום)

הנה השלבים לביצוע כבר ביום ראשון הקרוב:

1. הגדירו היפותזה אחת חדה: "מנהלי HR מוכנים לשלם 100$ בחודש כדי לקצר את זמן המיון של קורות חיים ב-30%".
2. זיקוק השפה (מפוסט 2): קחו את המילים ששמעתם מהלקוחות בשיחות והפכו אותן לעמוד נחיתה פשוט (Loom, Carrd, או אפילו פוסט בלינקדאין).
3. ייצור חיכוך (High Friction): אל תשימו כפתור "Sign up" קל. תשימו כפתור "קבע שיחת ייעוץ/אפיון". אם הבעיה כואבת, הם יפנו זמן לשיחה.
4. מדידת מחויבות: בסוף כל שיחה, בקשו משהו. "כדי להתחיל את הפיילוט, אנחנו צריכים שתחתום על LOI (מכתב כוונות)".
5. החלטה מהירה: אם אחרי 10 שיחות אף אחד לא הסכים לחתום או להקדיש זמן - אל תשנו את המוצר. תשנו את ההבנה שלכם של הבעיה.

השורה התחתונה

עולם הסטארטאפים לא סלחן לבזבזנים. הדרך היחידה לשרוד היא להיות אובססיביים לאמת, גם כשהיא לא נעימה. מי שמוכן להקשיב לשפה של הלקוח, להשתמש ב-AI כדי לזקק תובנות, ולזרוק את האגו שלו לטובת בוט פשוט בטלגרם - הוא זה שיבנה את החברה הגדולה הבאה.

סיימנו את הסדרה, אבל העבודה שלכם רק מתחילה. צאו מהבניין (או מהזום), תפסיקו לבנות, ותתחילו לשאול את השאלות הנכונות.

קראו את החלק הראשון בסדרה על איך לבנות סטארטאפ שמבוסס על שוק ולא על אגו.

קראו את החלק השני בסדרה על המדריך לזיהוי השפה הסודית של הלקוחות.