Individual Contributer

Startup For Startup

 

תמלול פודקאסט- טל הרמטי

ליאור:                   היי ערן,

ערן:                      מה קורה ליאור?

ליאור:                   מה העניינים?

ערן:                      כרגע היא הכריחה אותנו להוריד את הבירות מהשולחן, אני סתם אומר לפרוטוקול.

ליאור:                   שהיו כאן בירות על השולחן והן אינן. מה שיפה זה  שערן חושב שכל הקטעים האלה נכנסים לפודקאסט. אז הוא מדבר כאילו-

ערן:                      אני אפעיל קשרים כדי שזה יקרה.

ליאור:                   (צחוק) תפעיל קשרים?(צחוק)

ערן:                      (צחוק)

ליאור:                   היי כולם, הגעתם ל” startupforstartup”, הפודקאסט שבו אנחנו חולקים מהניסיון מהידע והתובנות שיש לנו פה ב”Monday.com” וגם מחברות אחרות והוא מיועד לכל מי שסטרטאפ מדבר אליו לא משנה באיזה כיסא הוא יושב ברגעים אלו.

(פתיח מוזיקאלי)

ליאור:                   זהו, אנחנו נתמקד בשאלה , של איך עובד יכול להיות משמעותי בתרומה ובערך שלו לחברה מבלי להיות מנהל. עכשיו זה אולי נשמע טריוויאלי לחלקכם ולחלקכם האחר זה אולי נשמע בלתי אפשרי, אבל על זה בדיוק נדבר היום וכמו בכל פרק נדבר בעצם על הניסיון שלנו,  על הדרך שבה גילנו שזה אפשרי אצלנו, על התובנות, איפה זה עובד, איפה זה עובד פחות טוב, האתגרים שבדרך וכן הלאה, ולטובת העניין, יצטרף עלינו היום טל הרמתי שהוא “טק ליד”  בחברה ועובד מספר -10.

ערן:                      כבוד.

טל:                        כבוד, כבוד גדול.

ליאור:                   היי טל.

טל:                        היי לאור, היי ערן, מה העניינים?

ליאור:                   איזה כיף שאתה איתנו.

טל:                        מאוד מתרגש.

ליאור:                   ממש מרגש.

ליאור:                   אז שנייה דווקא לפני שנדבר איתך, ערן אולי תסביר בצורה רחבה יותר? בוא תיתן את ה”קונטקסט”.

ערן:                      כן. אז אני חושב, זה מאוד מעניין כי אני חושב שלאורך שנים ואני חושב שעד היום לאנשים יש תפיסה שבשביל להפוך להיות משמעותי בארגון, בשביל להשפיע, בשביל לדחוף דברים קדימה, אני צריך להתקדם, ולהתקדם הוא שם נרדף ל- להפוך להיות מנהל, שאני רוצה להשפיע בצורה רוחבית, אני רוצה להזיז דברים משמעותיים בחברה, אני צריך שיהיו אנשים תחתי, אני צריך לדחוף אותם לתהליכים מסוימים. אני חושב שהעולם מאוד מאוד השתנה מהכיוון הזה, אני חושב שפעם זה אולי היה נכון, אפילו אני אחשוב על העולם שלנו של ההייטק אולי שעבדתי בחברת צ’יפים או שלכתוב תוכנה היה מאוד מאוד מורכב אז היה צריך המון אנשים תחתי בשביל להזיז משהו משמעותי בארגון. אני חושב שבסביבה שאנחנו נמצאים בה היום, לפחות כל חברות ההייטק שאנחנו מסתכלים עליהם, לאנשים יש יכולת לדחוף את הארגון בעצמם. בגלל שהורדנו מאוד את ה-  barrier של מה בנאדם בודד יכול לעשות, הטכנולוגיה הרבה יותר זמינה, האימפקט שהוא יכול לעשות על לקוחות, על ה”ביזנס” הרבה פעמים הוא במרחק קטן בשבילו בשביל לעשות אותו במוצר. ואני חושב שהיום אנשים בעצמם אנשים אינדיבידואלים יכולים לעשות אימפקט שהוא שקול למה שצוות או קבוצה שלמה יכולים לעשות.

ליאור:                   אז זה שהטכנולוגיה כבר שם זה נפלא אבל זה לא אומר שגם אנחנו כבני אדם כבר התיישרנו עם ההבנה הזאת. טל באמת אולי תספר שנייה למה אתה האורח שנבחר לדבר בפרק הזה ש-אגב שמושג אחד שכדאי שכבר נציג כבר עכשיו הוא מושג שנקרא Contributor Individual אנחנו נקרא לו IC שיהיה לנו יותר נוח לאורך הפרק, לא מצאתי מקבילה טובה בעברית אגב, מישהו מכם מכיר משהו שווה ערך בעברית?

ערן:               IC במבטא עברי.

ליאור:                   (צחקוק). אז תספר רגע למה אתה כאן בעצם היום?

טל:                        אני חושב שאני פשוט דוגמה, גם ראשונה וגם מייצגת לאיך אנחנו היינו רוצים ואיך אנחנו גורמים לאנשים להפוך להיות מאוד משמעותיים בלי שום קשר לתפקיד הרשמי שלהם בחברה, ומעבר לזה גם היה לי גם ניסיון ככה משני הצדדים שהתחלתי באמת ככזה, כמפתח שמזיז דברים בידיים, ניסיתי בדרך להיות איזה שהיא תקופה מנהל של מתכנתים, נרחיב על זה קצת  בהמשך וחזרתי הביתה ואני מרגיש מאוד טוב מאוד עם זה ומאוד ברור לי למה עשיתי את זה ומאוד ברור לי גם למה באמת ההחלטה הזאת והמקום שבו היום אני נמצא והתפקיד שהיום אני-

ליאור:                  ממלא בחברה.

טל:               ממלא בחברה, היא הדרך הכי טובה שלי.

ליאור:                   לכולם.

טל:                        לכולם, גם לחברה וגם לעצמי, ואני חושב שיש הרבה אנשים שנמצאים גם לפעמים בקונפליקט הזה, והקונפליקט הוא בין מה שאני אוהב לעשות לבין מה שאני חושב שנדרש ממני לעשות בשביל לעבור לשלב הבא ואני הייתי שמח שנצליח להמחיש למה הפרדיגמה הזאת היא לא מכורח המציאות.

ליאור:                   ואיך אפשר אחרת.

טל:                        ואיך אפשר לעשות אחרת. ואני חושב שיש לנו כאן הרבה דוגמאות בחברה לזה שזה מדהים.

ליאור:                   מהמם. כדי שנייה להבהיר שלא נולדנו ככה, אנחנו נצא לאיזה שהוא מסע בזמן. אז בעצם השנה היא ה2014, נכון?

טל:                        נכון, יש לנו איזה מאה חמישים לקוחות משלמים בדירת שלושה חדרים ברוטשילד, דירה מפורסמת, היא הייתה פה בכמה פרקים בעבר. אז בחברה אז באמת היו עשרה חברה, כל ה R&D- היה אני בראוור ושני מתכנתים, עם רותם המעצבת המהממת וזינמן שניהל אותנו אז את ה-  R&D

ליאור:                   ואמרת באמת מאה חמישים לקוחות משלמים אנחנו מדברים על משהו כמו סדר גודל של עשרים אלף של דולר MRR, נכון?

טל:                        המטרה הגדולה הייתה להגיע במשך הרבה זמן למאה אלף MRR . הייתה מין תקופה כזאת עם עשרות “sign up -פים” ביום, בין אפס לעשרה לקוחות משלמים חדשים ביום. אני זוכר שהיינו קוראים כל מייל על כל “sign up” שהיה מגיע למערכת ובטח על כל Paying. על כל לקוח משלם חדש היה אז חגיגה.

ליאור:                   ומאיפה בעצם הגעת לחברה.

(06:00)

טל:                        אז באמת הצטרפתי , ל” “Mondayבפוקס, איך שסיימתי את הלימודים משרה ראשונה שלי בעצם, פעם ראשונה שבעצם הצטרפתי לחברה והתקופה הראשונה שלי ב” Monday” אני חושב שהיא אחת התקופות גם הכי טובות של בחיים באופן כללי, עברתי לתל אביב ועפתי על עצמי, והלכתי ברגל כל בוקר עשר דקות משינקין לעבודה והייתי מבסוט על החיים שלי ועברתי לגור עם חגית שהיא היום אשתי, וכאילו הייתי באמת באחת התקופות הכי טובות שהיו לי בחיים. ומעבר לזה, לא מעבר, אלא הרבה מה שהשפיע על זה מאוד זה באמת שאני פעם ראשונה התאהבתי במקצוע, התאהבתי במה שאני שעושה. קמתי בבוקר ונהניתי מכל שנייה, מהיכולת שלי לקחת דברים שלמים מאפס למאה פשוט לקחת משהו לתכנן אותו היום, לתכנת אותו למחר לעלות אותו ל”production” מחרתיים ולקבל עליו פידבק יום אחר כך, ואני פשוט התאהבתי בדבר הזה והאנדרנלין והדופמין הישיר הזה למוח פשוט כאילו, זה פעם ראשונה שהיה לי ברור שמצאתי את מה שאני אוהב לעשות בחיים. ומה שהיה יפה זה שזה גם לא היה רגעי, זה לא היה תקופה מאוד מוגבלת של תחושה כזאת זה היה ממש חודשים על גבי חודשים שפשוט לא האמנתי שמצאתי את הדבר הזה. וזה שלא אהבתי דברים לפני, הרבה דברים שעשיתי בחיים אהבתי אבל היה משהו בשילוב הזה בין האתגרים הטכנולוגים וה”פרודקטים” וה- “busenese-ים” וה-“ui-ים” לבין ה”execution” ,היכולת לקחת את כל הדברים האלה, ליצור יש מאין, לקחת זה כמו לצייר, לקחת משהו שאין כלום ובידיים עם כמה חבר’ה שיושבים סביבך פשוט לקחת דברים יום אחרי יום אחרי יום ל”production” שזה פשוט תחושה מדהימה, זה כמו לצייר ציור ממש.

ליאור:                   ערן את זוכר את התקופה הזאת?

ערן:                      כן בטח, אני זוכר את דירת שלושת החדרים ואני זוכר את טל, אני זוכר גם את טל שהוא הגיע בהתחלה, ובאמת בא אלינו מישהו שהגיע מהאוניברסיטה, אבל מה שאני חושב שלא ברור להרבה חברות אני מאוד מאמין בו, תמיד מדברים על ה-“culture” של החברה, שזה משהו שהיזמים צריכים ומייצרים. אני לא מאמין בזה, אני מאמין שלעשרה, חמש עשרה עובדים ראשונים יש השפעה ישירה על “culture” שהיא גדולה כמו ה-“founder-ים”. ואני חושב שטל , אחד הדברים שמאוד בלטו בהתחלה, זה למרות שהוא הגיע לכאורה לא עם הרבה ניסיון, זה מסוג האנשים האלה שאתה נותן לו משימה והוא עושה אותה, ואז אתה אומר אוקיי, ניתן לו משימה יותר גדולה והוא עושה אותה, וכל דקה שאתה מבלה איתו אתה מרגיש שהוא לומד ואתה מרגיש שהוא מפנים את הדברים ואני חושב שזה משהו שאנחנו עד היום מנסים לייצר אותו פה עם כל המפתחים, את התחושה הזאתי שתמיד יש אתגרים תמיד אפשר להעביר אותך לאתגר הבא, הכול תלוי פונקציה של כמה תוכל לקחת וכמה תוכל להעמיק וכמה אחריות אתה מעוניין לקחת על הגב שלך ואני חושב שזה שייצרנו את זה עם טל ושאר המתכנתים בהתחלה היה מאוד משמעותי שביל לייצר את זה גם לעתיד.

ליאור:                   מגניב. ואז אנחנו ממשיכים בזמן, לרגע שבו דברים צריכים להשתנות אז תספר לנו מה קרה.

טל:                        התקופה הזאת זימה עוד היה מאוד איתנו בכל דבר שעשינו. אני זוכר שכאילו ממש, אתה היית עושה לנו את ה-“card reviews” , אתה היית מקשר בין ה”design” לבין מה שאנחנו היינו עושים אתה היית מתכנן ממש איתנו את ה”פיצ’רים” הבאים. ואני חושב שכמה חודשים אחר כך כשאנחנו כבר במשרד החדש, אנחנו כבר בוא נגיד עשרים שלושים חברה בחברה וחמישה, שישה מתכנתים בטח, סדר גודל, אז אני חושב שמתישהו אתה הבנת שצריך מישהו שינהל את המתכנים, ינהל את החמישה חברה שעבדו באותה תקופה ובאופן טבעי, אתה ורועי החלטתם שאני אעשה את זה, ושאני חושב שזה היה באמת באותה תקופה טבעי, הרגיש טבעי גם לי גם לכם בתור פשוט המפתח המוביל באותו רגע בחברה.

(10:00)

ליאור:                   אז רן ורועי באים אליך ואומרים הגיע הזמן שתיקח על עצמך את ההובלה של הצוות בצורה פורמלית.

טל:                        לא חושב שהיה רגע מאוד מוגדר שבו החלטנו שאני מנהל את המתכנתים, אבל הייתה איזה שהיא תקופה שמאותו רגע זירמן תיקשר יותר איתי ואני הייתי מתקשר יותר עם המתכנים, יותר נכון, איתי ועם רותם. אני ורותם אז עבדנו ביחד גם את ה-“design” וגם את ה-

ליאור:                   פיתוח.

טל:             פיתוח, ובעצם אני גם חנכתי את המתכנתים על הפרוייקטים שלהם וגם הגדרתי יחד איתם את המשימות הבאים שהם הולכים לעבוד עליהן וזירמן  קצת לקח צעד אחורה.

ליאור:                   אז לא היה רגע רשמי אבל היה איזה שהוא רגע שבו נפל לך  האסימון שזה מה שקורה?

טל:                        כן אני חשוב ש-

ליאור:                   ואיך הרגשת באותו רגע?

טל:                        זאת הייתה תחושה, אני לא אגיד שזה פעם ראשונה שהרגשתי את זה כי באמת לאורך בכל החודשים האלה הרגשתי מאוד מוערך, כי עבדתי מאוד קרוב עם ערן ורועי ושאר החברה, זה לא שזה היה איזה נקודה שבה אמרתי “וואי תופסים ממני”, ידעתי שתופסים ממני גם וכמו שאמרתי אני חושב שזה היה תהליך מאוד טבעי גם שהרגיש נכון לכולם.

ליאור:                   אבל שמחת , נבהלת?

טל:                        ברור ששמחתי, החברה הייתה בדרך למעלה. החברה הייתה חברה צומחת, אני מקבל  על עצמי לנהל באופן רשמי את כל המתכנתים בחברה. זה כאילו, זה הרגיש לי כמו הזדמנות משוגעת וכמו השלב הבא בקריירה שלי באותה תקופה.

ליאור:                   אז ברגע הראשון הסתערת על זה?

טל:                        כן לגמרי, זה הרגיש לי כמו אתגר מטורף, התרגשתי מהדברים החדשים שאני צריך ללמוד בשביל להיות מסוגל לעשות אותו התרגשתי מהתחושה, מזה שאני אוכל להשפיע במכפלות, באותה תקופה חשבתי שזאת הדרך באמת להשפיע במכפלות להיות מסוגל להיות מעורב במשהו שכל אחד מהמתכנתים עושה ולא בעיקר בפרויקטים שלי, וחשבתי שזה הולך להיות טירוף.

ערן:            כן. אז אני אתאר את הדברים מהנקודת המבט שלי וזה סימבולי, באמת טל הזכיר את זה שעברנו משרד אבל המעבר של המשרד למרות שנשארנו אותה כמות של אנשים, יצר איזה שהוא טריגר כזה. כי פתאום אתה בא בבוקר ואתה מרגיש כאילו שאתה כבר לא החבר’ה האלה שיושבים בדירה אז זה היה בתל אביב,  אלא יש לכם משרד של גדולים. ואני ממש זוכר את השיחות שאני ורועי מקיימים באותה תקופה של אוקיי עד עכשיו היינו ב”comfort zone” שלנו , אני ורועי עשינו “product” עשינו פיתוח זה מה שאני יודע לשעות זה כיף, ופתאום החברה גדלה, ופתאום המעבר הזה למשרד חדש הקליק את הדבר הזה, ואז אתה קולט, רגע אני צריך גם להתעסק  ב”finance”, רגע יש לנו בעיות “”customers access רגע צריך כסף עוד חצי שנה ואני ממש זוכר שבצורה מלאכותית אמרתי לעצמי טוב הגיע הזמן לקחת צעד אחד אחורה ולהתרומם כי זה לא הגיוני להתעסק במה שקל לך לעשות, זה להתעסק בכל מה חשוב וקריטי לעשות, ואז הסתכלנו על הפיתוח ואמרנו רגע ואני חייב להגיד לך טל שזה היה שמבחינת התירוץ שלי וההסבר שלי לעצמי היה מאוד קל, אמרתי גם ככה טל מוביל את הפיתוח, גם הוא עושה את רוב הדברים המשמעותיים, גם ככה הוא עוזר לכל המתכנתים.  אז  פשוט נעשה את זה רשמי נגיד שהוא ראש צוות והכל יישאר כמו שהוא. זה כאילו  יהיה נורא נורא קל כל השינוי הזה ושום דבר לא ישתנה והכל יהיה סבבה. little did i know.

ליאור:                   אלה היו התוכניות.

ערן:               כן.

ליאור:            ואז המציאות  קרתה.

טל:              באמת אני חושב שהחודשים מאותו רגע, אני חושב שהיו החודשים הכי קשים שלי בחברה והכי פחות מספקים שלי בחברה ואני לא זוכר אם ממש, אני לא חושב שממש שקלתי לעזוב את החברה, אבל אם היה רגע שבו זה עלה לי לראש זה היה באמת בחודשים האלה, כי פעם ראשונה הרגשתי מאוד לא טוב עם כל מה שהייתי עושה בחברה, פשוט הרגשתי שאני משקיע מאמצים אין סופיים בשביל להיות בנוני מינוס בתפקיד הזה של לנהל את המתכנתים. פשוט הרגשתי שאני מוציא המון המון אנרגיה בשביל להצליח לכפר על יכולות שלא קיימות אצלי, בשביל להצליח להיות לא מאוד לא טוב ממה שמצפים ממני להיות.

ליאור:                   טל אני חייב אבל רגע לאתגר את זה, כי הרגע סיפרת שזה היה מהלך די טבעי, זאת אומרת דברים קרו בצורה , קרו תוך כדי תנועה מה שנקרא, וכל עוד זה לא היה רשמי היה שוב נשמע ממה שאתה מתאר שהכול היה הסדר, הכול היה בסדר פלוס, ואז מה ? בין לילה זה  פשוט נהיה על הפנים עבורך.

טל:               זה, לא-

ליאור:                   איפה עבר הגבול בין זה שזה מעצים וזה כיף וזה אחריות וזה הזדמנות לבין הרגע שבו זה.

טל:                        אוקיי אז אני חשוב ש, א’ זה לא היה בבת אחת, זה היה מאוד  בהדרגתיות. אם בהתחלה באמת הרגשתי באמת מאוד טוב עם זה פתאום הרגשתי את המחויבות להיות בפרטים של כל פרויקט ופרויקט  של  החברה והיה לי עדיין את הפרויקטים של עצמי אז פתאום ככל שהזמן עבר, התחלתי להתעסק המון בדברים כמו לקבל, לנהל את הבאגים ולנהל “בק לוג” של באגים ולדעת לתת תשובה ל-“”customers access לכל שאלה שעולה מהם ולעבוד מול ה”marketing” על הצרכים שלהם ולהתחיל לתעדף בין לעשות “priority” לבקשות שעולת מכאן או משמה לבין הפרויקטים שרצים כרגע שהחלטנו יחד עם ערן ורועי שהם מקור של מה שאנחנו עושים לבין התעסקות באמת באנשים עצמם ובבעיות שלהם ובמה שמטריד אותם לבין עוד עשרה דברים שאני פשוט לא בנאדם שיודע, אני לא בנאדם שיודע לעשות את הדברים האלה ,אני לא בנאדם שיודע לרוץ על עשרה דברים במקביל, אני לא זוכר מה אני צריך לעשות מחר, היום. עכשיו אני לא זוכר מה אני הולך לעשות שאני מסיים את הישיבה הזאת, אני בנאדם שעובד ברגע נתון ואני חושב שזה-

ליאור:                   איזה ישיבה? אתה בישיבה כרגע?

טל:               סליחה.

כולם:                     (צחוק)

ליאור:                   נורא מעליב שאתה קורא לנו ישיבה (צחקוק)

טל:                        סליחה. אז באמת אני לא בנאדם שיודע להריץ הרבה דברים במקביל, אני לא בנאדם שמכיל לעצמו במוח מהדברים כאלה במקביל וזוכר לחזור לכל אחד ולדעת למה הוא התחייב ומה צריך לקרות מחר, אני פשוט אני לא את הסט יכולת האלה ובשביל להצליח לכפר על זה, אני הייתי מוציא המון המון אנרגיה שלא אפשרה לי להמשיך להתעסק במה שקראתי לו קודם העשייה עצמה, הבנייה עצמה שאותה תקופה המערכת נבנתה מאפס, כאילו לא מאפס אבל המערכת נבנתה והמציאה את עצמה כל הזמן מחדש ואני חושב שזה היה תקופה שלמה שבאמת לא הצלחנו כבר לעשות את זה, לא הצלחנו להוציא “פיצ’רים” חדשים לא הצלחנו on top על  הבאגים שלנו, לא הצלחנו להרגיש שאנחנו מייצרים איזושהי התקדמות שאנחנו מייצרים אימפקט. הרגשנו שאנחנו משקעים את כל האנרגיה שלנו בשביל לעמוד במקום, ככה אני הרגשתי, בשביל לא ללכת אחורה, וזה  תחושה קשה כי אתה עובד, ועובד ועובד והאמביציה עדיין שמה והמוטיבציה עדיין שמה, אבל האנשים אבל החברה עדיין שמה אבל התחושת סיפוק ותחושת הצלחה כבר לא שמה וזה מאוד קשה, אני חושב שזה מאוד קשה לכל בנאדם שעובד מאוד קשה בשביל לעשות דברים שהוא פשוט לא נועד לעשות אותם ולאורך הזמן הזה ההבנה הזו נפלה לי, חלחלה אצלי לאט לאט עד שאני כבר לא יכולתי להתעלם ממנה.

ליאור:                   הבנה של מה?

טל:                        הבנה שהתפקיד שאני מבצע היום בחברה הוא לא מה שעושה לי טוב והוא לא מה שעושה לחברה טוב שאני אבצע .

ליאור:                   הזכרת את זה במילה, שלא באמת חשבת אי פעם לעזוב, אבל אם היית חושב אז זאת הייתה התקופה. התיאור ככה שחלקת איתנו עכשיו הוא די קשה, לא עבר לך באמת בראש בשום שלב שפשוט … דאז Monday  היום זה לא בשבילך?

טל:               למזלי או לשמחתי היה לי תשובה מאוד ברורה ל-למה לא לעשות את זה. כי א’- היו לי את כל החודשים הקודמים של כל השנה הראשונה, שנה וחצי הראשונות שלי בחברה שבאמת כמו שהן חקוקות בי עד היום, את יכולה לדמיין איך הן יהיו חקוקות בי, שזה היה לפני שלושה חודשים, אני זכרתי כמה אהבתי את מה שאני עושה, זכרתי כמה התפתחתי משבוע לשבוע, זכרתי כמה החברה הזאתי והמוצר הזה הם חלק ממני. אני הייתי שם וממש הרגשתי שזה אני, זה לא משהו שאתה יכול לקום ולעזוב, וזה מה שהחזיק אותי שם, זה מה שגרם לי להיות עוד יותר בטוח שאני צריך לעשות את השינוי הזה כי ידעתי שאני לגרום לזה לחזור להיות מה שזה היה לפני.

ליאור:                   ערן, מה קורה בחברה מהצד שלך באותה תקופה?

ערן:                      אני זכור מהפרספקטיבה שלי שעשינו את השינוי הזה ואחד הדברים שהיו מאוד בולטים מההתחלה בשינוי הזה זה שאני פתאום רואה את טל לא מחייך. אני ממש זוכר את זה, כי טל מאוד רואים שהוא מרוצה ובשנה הראשונה זה באמת הוא עף והוא בא כל בוקר עם חיוך לעבודה ותראו מה עשיתי ותראו איזה אימפקט, ופתאום אני רואה אתה כזה מגעי שפוף והוא לא מחייך ולא כיף לו, ומצד אחד אני אומר רגע אני מאמין בטל אני יודע מה היכולות שלו ואני גם רוצה לקחת את הצעד הזה אחורה בשביל לתת לו מקום. אני לא רוצה לבוא ולהתערב לו בעניינים וכאילו להרוס לו, ואני רוצה לבנות אותו בעצם בתור מנהל, ואני אומר רגע אני לא רוצה להתערב לו אני רוצה לתת לו כן להתמודד עם הדברים.

(20:00)

ליאור:                   וגם את המרחב לצמוח, אולי זה עניין של זמן?

ערן:                      כן את המרחב לצמוח. אבל אני רואה אותו, אני רואה פתאום שבאים אליו חברה מהתמיכה ובמקביל בא אליו מישהו מהמרקטינג ואני בא אליו עם איזושהי יציאה ורועי והחברה שלו מישהו רוצה העלאה במשכורת והוא כאילו “exploding”. כאילו ממש ראיתי את זה “exploding”.ואני כזה יושב כזה בצד ומתסכל עליו ואומר “פאק, שיט, אוקיי, לא טוב, לא טוב, מה עשיתי”. אני ממש זוכר את עצמי אומר: “מה עשיתי”? לקחתי את הבנאדם שעשה הכי הרבה אימפקט בחברה, שכל יום שהוא בא לעבודה התרומה שלו הייתה סופר משמעותית והפכתי אותו למישהו שאין לו תרומה בחברה.

טל:                        יופי.

ליאור:                   חנקת אותו.

טל:                        כל הכבוד ערן, מהלך ממש, ממש טוב.

ערן:                      פעלתי מאינטואיציה של בוא ניקח את המפתח שהיה הכי טוב באותה תקופה, נהפוך אותו להיות מנהל. אינטואיציה-

ליאור:                   לא יודעת אפילו אם אינטואיציה, אבל שנייה בחזרה למה שאמרנו בתחילה הפרק מהמקום הכי את יודע, מההנחה הרווחת שזאת הדרך להגדיל ולהעצים אנשים.

ערן:                      אבל זו לא הנחה רווחת, זו אינטואיציה טיפשית כי אם הייתי שנייה  חושב הייתי מבין שה “skill set” שנדרש לניהול זה ה-“skill set” –  וידעתי את זה גם זה הקטע.

טל:                        זהו אנחנו עבדנו ביחד, אתה ידעת, כאילו אני חושב שאני אם הייתי מודע לעצמי קצת יותר, אני הייתי יודע להגיד את הדבר הזה לפני שהתחלתי את זה. אני חושב שגם אתה היית יודע, אם היית כנה עם עצמך הייתי יכול להגיד את זה לפני שהתחלנו את הניסיון הזה, זה שהוא כנראה לא הולך להצליח.

ערן:                      שמע, חוכמה בדיעבד זה תמיד טוב.

טל:                        כן, בדיעבד.

טל וערן:                 (צחקוק)

ליאור:                   לא, זה לא רק זה. אני דווקא מחייכת פה ואומרת מה ששניכם אומרים זאת בדיוק הנקודה כמה התרבות חזקה, כמה התרבות הרווחת חזקה ערן, כי יש לך אינטואיציה מעולה, לא נדבר על האינטואיציה שלך בפרק הזה, אבל לדעתי זה לא יושב על אינטואיציה ודווקא בגלל ההיכרות בניכם, שאתה אומר כבר ידעת איך טל עובד ומה החוזקות שלו וטל אתה אדם מודע, אז אני חושבת שזה רגע באמת לעצור שנייה ולהודות כולנו שאנחנו באים לעולם האירגוני עם כל מיני דברים ששמענו עליהם קודם וזאת בעצם הדרך שבה כאילו ההלכה, למעשה אנחנו שוברים את מה שגדלנו מתוכו ויוצרים מציאות חדשה, אז זה בסדר שאין לנו איזושהי, אתה יודע, אין כלים לזה.

ערן:                      אני יכול להגיד לך שאפילו עברו לי מחשבות של רגע אם נביא ראש צוות במקום טל אולי גם טל ייעלב, כאילו  אולי אני אפגע בו.  כאילו אני אפילו לא ניסחתי כאילו לנהל איתו שיחה של אתה רוצה להיות ראש צוות, לא רוצה להיות ראש צוות, אולי אני אקח ממנו משהו. זה המון מחשבות כאלה של “fomo” , fear of missing out, וכאילו מצד שני ההזדמנות, אבל האם זה הבנאדם הכי מתאים? ועל מה אני מוותר פה? זה כאילו, זה סט שיקולים מאוד מאוד מורכב סביב הדבר הזה.

ליאור:                   שבאמת יושב סביב הדבר הזה שאנחנו רוצים לשבור היום, שתרומה לא שווה ניהול. אדם תורם ומשפיע בחברה לא חייב להיות מנהל.

ערן:                      רגע אבל לא הגענו ל”קליימקס” ליאור.

ליאור:                   אנחנו נראה לי בשיא של הקליימקס.

ערן:                      לא כי יש את-

ליאור:                   תן לנו את הקליימקס.

ערן:                      יום אחד בא אליי טל,

טל:                        אז זהו זה באמת אה-

ליאור:                   כמה זמן רגע, היום הזה הגיע אחרי שהתחלת לנהל בפועל?

טל:               אני חושב שזה קרה בערך שנה אחרי שהתחלתי לעשות את התפקיד הזה, כנראה קצת פחות.

ליאור:                   אז הרבה זמן כתשת את עצמך.

טל:                        ובאמת אני ממש זוכר את השיחה שלי עם חגית אשתי שאמרתי לה תקשיבי אני סגור על זה, זה לא בשבילי. צריך להגיע לכאן מישהו שיודע לעשות את הדבר הזה, שזה משהו שהוא טוב בו, שעשה את זה כבר, שזאת הדרך הכי טובה שלו לעשות את הדברים ושאני יוביל יחד איתו את החברה בדברים, את הפיתוח בדרכים שאני יודע לעשות את זה

ליאור:                   זה מעניין, אז תוך כדי שהבנתי שזה לא בשבילך, כבר הבנת מה כן נכון לך? כלומר היה לך כבר את הפתרון בראש?

טל:                        לא היה לי ברור בדיוק מה ה-קונסטלציה הולכת להיות כשיגיע מישהו, אבל היה לי ברור ש צריך מישהו שיעשה את התפקיד שאני  מתיימר לעשות והיה לי ברור שאני לא הולך להיות הבנאדם הזה. פשוט אמרתי את זה כמו שזה שאני לא מרגיש שאני היום ממצה את עצמי, שאני לא מרגיש היום שאני במקום הנכון בתוך החברה ושאני חושב שצריך להתחיל לגייס בנאדם שיבוא לנהל את R&D.

ליאור:                   אתה אומר את זה כעניין של מה בכך וזה חתיכת אומץ נדרש, כדי לגשת לבוסים שלך בסופו של דבר, שוב , בתפיסה הרווחת ולהגיד להם שנכשלת .

טל:                        אז הרבה אנשים באמת שדיברתי איתם, הרבה אנשים התפעלו מזה כי אמרו אוקיי, גם מתייחסים לזה כאיזושהי הקרבה, של “היה לך את התפקיד הזה ואתה וויתרת עליו” וגם באמת איזושהי הודעה בכישלון, ואני לא זוכר שהרגשתי את זה ככה, כי א’ אני זוכר שהייתי מאוד, ה-“value” שלי בחברה עדיין היה ברור גם לי וגם לערן ורועי וזה לא שחששתי מאיך הם הולכים לתפוס אותי בעקבות זה שאני בא להגיד להם את מה שאני בא להגיד להם.  זה ממש לא הייתה התחושה. התחושה שלי הייתה אבל, מה שלא ידעתי זה מה יקרה כשיגיע מישהו כזה, האם עדיין תהיה לי את אותה תחושה של יכולת להשפיע בצורה רחבה, של יכולת לעבוד עם הרבה אנשים על הרבה פרויקטים. האם זה בעצם וויתור על היכולת להשפיע הרבה מאוד? או שזה וויתור על יכולת להשפיע בצורה מסוימת.

ליאור:                   מסוימת.

טל:               בצורה מסוימת הזו. ובאמת ערן ורועי לא יכלו לחבק יותר מאיך שהם חיבקו ,  אני חושב ששניהם היו מבסוטים מזה, כי אני חושב שהם היה שם ידעו.

ליאור:                   רגע בוא נשאל את ערן, היית מבסוט מזה?

ערן:                      אני זוכר את השיחה הזאת כאילו שהיא קרתה אתמול, כי אני זוכר שהסתגרנו בממד בלי חלונות, הסתגרנו בממד, סגרנו את הדלת הכבדה הזאת.

טל:                        דומה לפה.

ערן:                      כן דומה למה שיש פה. וטל בא ואומר: תקשיבו חברה אני לא רוצה יותר, ואני כזה יושב מולו ואני לא יודע מה אני מרגיש, כאילו מצד אחד אני אומר וואוו כאילו איזה כוחות נפשיים צריך לבור בנאדם ולהגיד שהוא לא רוצה תפקיד שבעיני כולם  ה”preceived” הוא כאילו שהוא מוותר על משהו. אבל מצד שני אמרתי וואוו הוא כל כך מחובר לעצמו, כי הוא מבין מה הוא רוצה ולא רוצה. אז הייתה לי כזאתי הרגשת הקלה של הנה עשיתי מהלך שהוא לא טוב אבל אפשר לעשות על זה “undo”.

ליאור:                   אפשר לתקן.

ערן:                      כן וזה בה מיוזמתו אז אני לא מרגיש כאילו לקחתי לו משהו.

ליאור:                   אז הייתה שם הקלה אפילו?

ערן:                      כן, זה היה תחושות מעורבבות, אבל הרבה הערכה והקלה ומצד שני אתגר פתאום, רגע אין לי צוות, אין לי ראש צוות. ואני חושב שהשיחה הזאת הייתה ממש (26:30) בתפיסה שלנו בחברה. אני חושב שכל  כך  הרבה אסימונים נפלו בעקבות הדבר הזה ואז בעצם יצא לנו לחפש ראש צוות, ויחסית מהר מצאנו את דניאל ומה שטל אמר מאוד נחקק  אצלי, כי אחד הדברים שידעתי באותה תקופה זה שאני, הדבר שאני כן רוצה לעשות  זה למצות את הטוב מטל. זה לא רק שידעתי שאני רוצה מישהו שייקח לו את הדברים שהוא פחות טוב בהם, גם ניסיתי כל הזמן לחשוב על איך אנחנו מעצימים  את מה שהוא כן טוב בהם. ושפגשנו את דניאל והחלטנו שהוא הבנאדם המתאים למשימה אני חושב שחצי מהשיחות שלנו לפני היו כל הזמן על טל. איך אתה לוקח את טל ואתה צריך להבין שיש פה משהו מיוחד יש פה אדם שכאילו יש לו השפעה מאוד רוחבית בחברה, אבל אתה צריך כאילו לקחת את כל האספקטים הניהוליים אבל הוא עדיין הוא צריך להשפיע מאוד מאוד בחברה. זאת אומרת זה לא שטל חזר להיות מתכנת רגיל.

ליאור:                   זהו ממה ששניכם אומרים זה  לא “undo” כמה שתיארת וזה לא לחזור למקום שלי זה פוזיציה חדשה שנוצרה.

טל:                        כן אז אפשר לקרוא לה חדשה ואפשר להגיד גם שזה פשוט הפוזיציה שמילאתי עד אותה תקופה, כי כמו שאמרנו קודם, אני כבר הובלתי את המפתחים בהרבה אספקטים, לא באספקטים הניהוליים אבל בהרבה מאוד אספקטים אחרים. אז באמת אני חושב שגם כל התהליך  גיוס של דניאל היה מאוד זהיר ומאוד מחושב סביב זה שנצליח להגיע למצב שאנחנו שנינו ביחד מובילים את ה R&D ובאמת אני- החודשים אחרי שדניאל הגיע זה ירדו לי מהגב ברגע אחד עשרה טון והשינוי הכי חד שאני הרגשתי בחיים, גם בהנאה שלי ובשמחת חיים שלי ובפרודוקטיביות שלי וביכולת השפעה שלי, וגם באופן התנהלות ובהתקדמות של R&D בכלל, באותה תקופה גם של החברה, אני חושב שזה ממש היה נקודת משבר וזה היה השינוי הכי חד שאני זוכר שהיה לנו בחברה, התקופה הזאת שדניאל הגיע.

ליאור:                   בוא נחזור שנייה למקום שבו אנחנו מבינים בעצם מה זה הIC הזה,  עכשיו אנחנו מגיעים לחלק בפרק שסוף סוף אנחנו בIC, נכון? (צחקוק) טל ואני ככה כשהתכוננו אז ממש הגדרנו תקופות וזאת תקופת הIC. אז מה? אז  איך זה נראה ?

טל:                        אה כן אז בעצם דניאל מנהל את כל  ה-group, ה-group שלנו מורכב מחמישה צוותי פיתוח. דניאל המנהל הישיר של כל הראשי צוותים בתוך ה–group ואני המוביל המקצועי של ה–group מה שאומר כמה דברים, דבר ראשון שאני תמיד מוביל איזשהו פרויקט מאוד משמעותי בעצמי. בדרך כלל זה אחד הפרויקטים הכי אסטרטגים של החברה באותו רגע פרויקט פיתוח מן הסתם ש-

ליאור:                   מה למשל?

טל:                        הובלתי את הפרויקט של ה”board reviews” שזה גם הייתה איזושהי שכבת ויזואליזציה חדשה לבורדים האהובים שלנו הוסיפה יכולות מימד חדש למערכת. עכשיו אני עובד על מערכת automations מערכת של “אוטומציות”, זה בעצם  איזושהי פלטפורמה שתאפשר לחבר, את “Monday” לכל מערכת אחרת בעולם .

ליאור:                   אבל מה זה אומר שאתה עובד על זה? אתה עובד על זה לבד?

(30:00)

טל:                        אז בדרך כלל פרויקטים כאלה כן מתחילים איזושהי תקופה שאני מפצח איזשהו אתגר ראשון בעצמי ושהוא פורץ איזושהי דרך וכמה שיותר מהר אנחנו מנסים לצרף לתוך המשחק חברה חדשים, חברה אחרים מהצוות שיהיו חלק מהפרויקט גם, כי באמת קצת שאומרים individual contributor, אז הרבה פעמים עצם המילה individual  מכניסה איזו שהיא קונוטציה של בנאדם שעושה את העבודה של בעצמו.

ליאור:                   בודד.

טל:                        כן בודד יושב ככה בחדר בחושך ועושה את מה שהוא עושה.

ליאור:                   חסר קישורים חברתיים ויכולת לעבוד עם אנשים אחרים כזה?

טל  :                      כן.

ליאור:                   נכון, אם אני מקצינה שנייה אבל ככה זה נשמע.

טל:                        לגמרי, אפילו זה ממש לא הקצנה , ככה אנשים תופסים את ההפרדה הזאת בין מהנדס או בין  מפתח שמתקדם כמפתח, לבין מנהל. המנהל מתעסק באנשים והמפתח מתעסק בפרויקט שזה מן תפיסה כזאת, איך שאני רואה את זה המשימה אולי הכי גדולה שיש לי זה דווקא בדיוק הקידום של האנשים שאני עובד איתם על כל פרויקט שאני מוביל וזה אחד מהנושאים שאני הכי גם מנסה להשקיע בהם וגם הכי ביקורתי כלפי עצמי עליהם בכל דבר שאני עושה היום בחברה. אני חושב שאם מה שהייתה עושה זה מבצע את אותם פרויקטים שיש להם, אני שם את כבודם במקום ויש למה הרבה שמאוד אימפקט והרבה מאוד השפעה בחברה ועצם הפרויקטים עצמם הם כבר יש בהם הרבה “value”, אבל אם על הדרך לא הייתי מצליח גם לקחת מדרגות קדימה את כל שאר המתכנתים בחברה או כמה שיותר מהם אז אני חושב שלא הייתי עושה את העבודה שלי.

ליאור:                   אז אם אני מנסה שנייה לארוז את זה עבור מי שמאזין לנו ושואל את עצמו האם זה בשבילי להיות IC ?

טל:                        לא כל מתכנת מוכשר יכול להפוך לפחות ב-“Monday” להיות individual contributor כמו שאנחנו תופסים את התפקיד הזה.  אני חושב שהדבר הזה דורש ראייה פרודוקטיבית ודורש הבנה של ה”ביזנס” שלנו ודרוש הבנה של היכולת הזאת לקבל החלטות, שוב, לא משנה אם הן תמיד במאה אחוז נכונות ההחלטות האלה חייבות להיות בכיוון שאליו אנחנו הולכים, ובלי להבין לאן אנחנו הולכים ובלי היכולת הרחבה הזאת של לתכלל סט של שיקולים ולקבל החלטה מושכלת אז מה שנשאר לך זה-, אם מה שיש לך ביד זה רק יכולות פיתוח זה לא-

ליאור:                   זה לא זה.

טל:                        זה לא זה. ואני חושב שבאמת כאן נכנס לסיפור כל ההתפתחות האישית שלי לאורך השלוש שנים האלה. כי אני היום , הרבה מהפרויקטים שאני מצליח להוביל היום אני מרגיש שאני מצליח להוביל אותם בזכות כל מה שעברתי עד עכשיו בזכות כל השעות על גבי שעות  ש…  שכבר ספגתי עם ערן ועם רועי ועם דניאל ועם רותם וה…  של השיחות ושל ההבנה של לאן אנחנו הולכים אני מרגיש שזה טבוע בי שזה חלק ממני וזה מה שמאפשר לי היום גם לזהות את הבעיות שבכלל צריך לפתור להצליח למצוא להן פתרון נכון ואז בשלב שלישי גם כמובן execution”” עצמו האימפלמנטציה עצמה להצליח גם לצאת ל”production” עד ללקוח עם מוצר שעונה על הפתרונות האלה.

ליאור:                   אז אתה חושב שיש כאן דווקא אולי פקטור של זמן או של וותק שמאפשר דבר כזה?

טל:                        זה גם זמן, אבל בעיקר איזושהי וורסטיליות גם של תחומי עניין וגם של יכולת ואני חושב שזה גם אחד מהאתגרים שהכי מקשים עלינו היום בגיוס של אנשים אנחנו לא מחפשים אנשים שיצליח לבצע איזשהו תפקיד שמישהו מעליהם ברור לו בדיוק מה הם צריכים לבצע והם יבוא ייקחו את הספק הזה ויצאו איתו לדרך והיו “אימפלימנטורים” של הדבר הזה לפעמים בשלבים ראשונים מאוד בחברה זה המצב כדי שאדם באמת יכנס לעניינים ויתפוס איזשהו- אבל זה לא הדרך שבה אנחנו עובדים כאן, אין כאן איזה החלטה שמתקבלת בין איזה איש product  לאיזה זילמן או אליי או לדניאל ויורד ממנו לאיזה ראש צוות יורדת משם לאיזשהו מפתח שמתחיל לעשות אופטימיזציה למה שהוא חושב שהוא הבין שאנחנו התכוונו לפני חודש כשתכננו את הדבר הזה, העשייה עצמה קורת אצל האנשים, המחשבה עצמה, ההבנה עצמה של מה אנחנו עושים, של מה אנחנו מנסים לשפר ולמה זה הדרך הכי טובה שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות את זה ודרך האתגרים הפרודקטים וה-“יו איקסים” ו”היו האיים”  ומהאימפלמנטציה ב- client וזה בסוף הכל נמצא אצל האנשים בידיים ובגלל זה העבודה, העשייה המעניינת בחברה קורת בתוך הצוותים קורת אצל האנשים עצמם ומה שאנחנו מנסים להכווין מלמעלה זה את הכיוון, זה את “vision” זה לאן אנחנו רוצים להגיע, זה לא מה הדרך המדויקת שדרכה אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להגיע לייעד הזה ובגלל שאנחנו עובדים בצורה כזאת זה דורש המון מהחברה בתוך הצוותים ומהראשי צוותים כי זה דורש מהם שוב את ההבנה הרחבה, הם לא מקבלים פתרון והולכים לבצע אותו כי אנחנו לא עובדים ככה.

ליאור:                   אני חושבת שעוד דבר שחשוב לציין בהקשר הזה זה שבאמת כדי שתוכל להיות מוביל ב-“vision” כמו שאתה אומר ולסחוף אחריך אנשים אחרים, אז אתה נמצא גם בכל פורום שעוד פעם בצורה פורמלית ומסורתית מוגדר כפורום מנהלים, אתה תמיד שם ואני חושבת שאחד ההבנות העמוקות והחשובות כאן היא כדי שבאמת כדי שתוכל להיות כל מה שאתה יכול להיות צריך לאפשר לך להיות בכל פורום אסטרטגי באשר הוא.

ערן:                      אני חושב שמה שקרה מאז אותה שיחה עם טל ואותם הסימנים שנפלו, פתאום הבנו שיש פה אנשים שלא מנהלים שהאימפקט שהם מייצרים הוא זהה למנהלים יש פה הרבה אנשים כאלה שהאימפקט שהם מייצרים בחברה הוא משמעותי כמו מנהלים ואותם  … נפלו לנו כמה סימנים, דבר ראשון  מבחינה הכי יבשה של לא יודע, שכר ואופציות הרבה פעמים אנשים חושבים שאני אתקדם להיות מנהל אני אקבל שכר יותר גבוה, יתנו לי יותר אופציות יהיה לי “up side” יותר משמעותי אבל אצלנו זה לא קשור, כאילו ה-“up side” שלך הוא מושפע  מהאימפקט שאתה מייצר ואנחנו נשווה את התנאים כאילו מהבחינה הזאתי, אבל אני חושב שיותר מחשוב מהדברים החומריים, ההבנה נקרא לזה פורם מנהלים, אני קורא לזה פרום  אימפקט, זה פורום של האנשים שמזיזים את החברה ודוחפים אותה קדימה.

ליאור:                   הלוואי כפרה, אני לא קראתי לזה, היומן קורא לזה (צחקוק).

ערן:                       היומן קורא לזה.

ליאור:                   בואו נשנה את זה לפורם אימפקט.

ערן:                      אז מבחינתי זה שאני לא חושב רגע-

טל:                        ביומן כתוב פורום מנהלים?

ליאור:                   כתוב אה-

ערן:                      רשום פורום של יום ראשון נראה לי אבל לא משנה , הרבה אנשים יקראו לזה פורום מנהלים, בסדר?

ליאור:                   לא, אבל יש לנו “managers of site” אתה יודע,

טל:                        אוקיי.

ערן:                     זה דברים שצריכים לשייף אותם, אבל זה הקטע שמבחינתי זה ברור שטל שם, זה ברור שכאילו הוא נמצא במקומות האלה, זה ברור כי האנשים האלה דוחפים את החברה כמו ששאר המנהלים דוחפים את החברה, ואני משקיע זמן ומדבר עם טל כי זה חשוב לי כי אני יודע שהוא ידחוף את החברה קדימה וכל דבר כזה מייצר לנו המון המון “value” אז מבחינה-

ליאור:                   שוב, זה כלי שמאפשר לו לדחוף את החברה קדימה.

טל:                         כן, זה איזון חוזר, אני חושב שאני נמצא שם בגלל שאני משפיע ואני מסוגל להשפיע יותר בגלל שאני נמצא שם

ערן:                      כן.

טל:                         זה באמת אין כאן סיבה ותוצאה.

ליאור:                   נכון.

טל:                        יש כאן-

ליאור:                   מעגליות שמאפשרת את כל הדבר הזה.

טל:                        מעגליות

ערן:                      טל אבל אני חושב שיותר מהכול זה נתן לנו כלי. כי אני חושב שהרבה מפתחים וגם יצא לי לדבר עם הרבה מדברים מהמקום הזה שאומרים: “תקשיב, אני כבר נמצא בחברה כך וכך זמן ואני רוצה להתקדם” ותמיד האינטואיציה אומרת אני אתקדם אני אהיה ראש צוות. ואני מסתכל על הבנאדם ואי אומר וואו הוא מתכנת על, הוא תותח, אני רואה ממה הוא נהנה, מה עושה לו טוב, אני לא בטוח שהניהול זה הדבר הנכון בשבילו. ופתאום גם נוצרה לנו שפה, כאילו אני אומר לו תקשיב אתה יכול לייצר ככה וככה אימפקט בתור IC בוא נראה איך אתה דוחף את החברה קדימה ופתאום נוצרו לנו שני “פאפים” של התקדמות בחברה.

(מוזיקת מעבר)

ערן:                      אני רוצה עכשיו להיות ליאור לרגע, טל אני רוצה לאתגר אותך. אהבת?

ליאור:                   אהבתי.

טל:                        הופה.

ערן:                      תנסה שנייה לחזור אחורה בזמן ואני אשאל אותך שאלה כזאתי, מה היה קורה אם היינו מביאים ישר את דניאל ולא היית הופך להיות ראש צוות באמצע? אהבת  את האיתגור ליאור?

טל:                        מעניין.

ליאור:                   מאוד מעניין.

טל:                        סיכוי טוב שמה שהייתי שואף הרבה זמן זה להיות דניאל, כי יכול להיות שלא הייתה לי, שאם לא הייתי חווה את החוויה הזאת שדיברנו עליה בתחילת הפרק של התחושת כישלון והתחושה של אני לא נמצא במקום הנכון ואני לא עושה את מה שאני אוהב, אני חשוב שזה כמו רבים אחרים הייתי רואה את הציר התקדמות הזה והייתי רואה מימד אחד של התקדמות. הייתי רואה יכולת אחד להתקדם קדימה והיכולת הזאת היא תמיד באמת לעבור להיות מי שהיום מנהל אותי. הייתי רוצה להיות דניאל ואחרי דניאל הייתי רוצה להיות זילמן.

ליאור:                   ואז להשתלט על העולם?

טל:                        כן והיום אני חושב שהרבה mindfulness שאני נמצא בוא בתפקיד שלי היום , הרבה מהיכולת שלי להרגיש שלם ולהרגיש שאני נמצא במקום שלי ושאני  נמצא במקום הנכון ושאני עושה את מה שאני  צריך לעשות וגם אני הייתי שמח אם יהיה איזה בנאדם או שניים שבעקבות הפודקאסט הזה ייפול להם האסימון מבלי שהם יצטרכו לחוות את אותה חוויה, אבל אני חושב שהרבה מאוד מההבנה הזאת שלי  נבעה באמת מההתנסות הזאת שהייתה לי אז באותה תקופה קשה, והרבה ממי שאני היום בחברה אני זוקף לאותה תקופה דווקא.

ליאור:                   מה אתה חושב שעוד לא פיצחנו בהקשר הזה?

טל:                        מה עוד לא פיצחנו? אני חושב א’ שהיינו מאוד שמחים להצליח לגדל עוד הרבה מאוד כאלו ואני חושב שזה מאוד מאתגר, לא הייתי אומר לא פיצחנו, כן פיצחנו כי יש עוד הרבה אנשים בחברה שמתקדמים לכיוונים האלה ושהאשפיות שלהם הן להיות טל ולא להיות דניאל ויש הרבה אנשים גם שאנחנו רואים אותם ככאלו כבר. אבל אני חושב שאנחנו היינו רוצים לייצר עוד הרבה מאוד כאלה, לגייס עוד הרבה אנשים עם פוטנציאל להפוך להיות כאלו ולקדם עוד הרבה מאוד אנשים בתוך  R&D להיות כאלו שזה באמת משהו אחד שאנחנו עוד עובדים אליו כל הזמן. אני לא חושב שאי פעם נגיע למצב שנגיד וואלה אנחנו סבבה יש כאן מספיק אנשים תותחים.

(40:00)

ליאור:                   אתה גם מעלה פה איזשהו יתרון של IC שבשונה מראש צוות שיש אחד כזה או כמספר הצוותים כך מספר האנשים יש כמות בלתי מוגבלת של  IC, זאת אומרת.

טל:                        נכון ,נכון. יכול להיות צוות שכולו מורכב מחברה כאלה.

ליאור:                   כן?

טל:                        אני חושב שכן.

ערן:                      זו שאלה,  אני גם לא חושב גם שיש יכולת בלתי מוגבלת כי בסוף אנשים רוצים לדחוף קדימה ויש מגבלה לכמות האנשים שיכולים לדחוף קדימה בכזאת עוצמה כי אם למשוך האת עצמך לכל כיוון בבת אחת היא תיקרע כנראה אבל כן בפרופורציה,

ליאור:                   אבל זה גם עיקרון יחסיות כזה שאתה יודע, תמיד כשיהיו אנשים אחרים לידך אז בסוף יהיו כאלה שיהיו המובלים וגם בין מצוינים יש מצוינים יותר .

טל:                        נכון אבל יצא לי להוביל כמה פרויקטים- לבצע כמה פרויקטים יחד עם עוד שני חברה שנגיד שהם כאלו, וזה הפרויקטים שהכי-

ליאור:                   הכי נהנית בהם?

טל:                        שהכי עפנו בהם באוויר ואני חושב שיש כאן כמה רמות באמת אולי או כמה מדרגות של איי סי-יות או לא יודע איך לקרוא לזה, אבל באמת , אנחנו מנסים לייצר כאן ב R&D לייצר סביבה שבה-  לייצר צוותים קטנים ומאוד איכותיים, על פני צבאות של מתכנתים שמבצעים משימות שנמצאות בראש של מישהו אחר ושהחברה האלו באמת יבינו לאן אנחנו הולכים ויבינו איזשהו ספקטרום רחב של עולם הבעיה שבו הם מסתובבים כדי שהם יוכלו בזמן אמת כשהם מקבלים עשרות החלטות בשבוע, שהם ידעו לקבל את ההחלטות הנכונות האלה בשטח.

ליאור:                   אתה יודע מה ערן אז אולי זה הפיצוח, איך בעצם כן אפשר  כי למה לא, איך אפשר לייצר חברה שבה כולם חווים חוויה של IC  כמו שטל תיאר, של אימפקט ושל תזוזה בלי שום דבר שכובל אותך אחורה, אולי זה הפיצוח שצריך לפצח.

ערן:                      תראי במידה מסוימת אני חושב שכולנו נמצאים באיזשהו שלב של הדבר הזה, כל אחד העולם שלו.

ליאור:                   כי אנחנו מדברים אתה יודע, אמרנו כזה אתה ואני שמנו את המגבלות, ואז אני כזה טל מדבר ואני אומרת לעצמי רגע,

טל:                        למה לא כולם?

ליאור:                  זה סביבה נהדרת להיות בה, שכולם קמים עם חווית המשמעות הזאת.

ערן:                      לגמרי זו השאיפה. אני חושב שאני יציב שנייה לאתגרים שטל אמר אז אני חושב שהיום בחברה, כבר יש שיח כזה, זאת אומרת היום שאני מדבר עם מפתחים ושדניאל מדבר עם מפתחים וגם טל, אז כבר פתאום אנשים אומרים אני לא רוצה להיות מנהל, אני רוצה להיות IC, אני רוצה להתקדם.

ליאור:                   שזאת חתיכת הצלחה.

ערן:                      זה חתיכת הצלחה. אני חושב אבל שיש להם אתגרים, כאילו מה ה-  … שם? איך אני יודע שאני בכיוון? איך אני יודע שאני מתקדם? אני יותר טוב משנה שעברה או פחות טוב משנה שעברה? יש כל מיני חברות שנותנות דרגות כאילו אנשים מסתובבים עם כותפות בתוך המשרד, engineer 7, engineer 6 . אני פחות מאמין בזה  זה יותר עניין של פז”ם. אומרים תקשור חמור לעץ הוא יהפוך להיות רב סרן? אז זה לא הקטע, בסדר. אני רוצה שאנשים באמת יבנו את עצמם לשם וירגישו, יקבלו פידבק ואני חשוב ששם יש לנו עוד עבודה לעשות אני חושב שהיום כבר השיח בחברה השתנה, הם יודעים גם שהיחס של החברה אליהם השתנה, הם רואים מלא דוגמאות, כן, זה יותר חזק מכל מה שנגיד. הם רואים דוגמאות מהרבה אנשים, גם טל וגם אנשים אחרים בחברה שהם משפיעים והחלק מהפורומים שמקבלים החלטות אסטרטגיות.

ליאור:                   כן, יש איזושהי מילה שנמנעו מלהזכיר עד עכשיו, אבל המילה מנהיגות  כאן היא מאוד חזקה, זאת אומרת-

ערן:                      לגמרי.

ליאור:                  יש בה מעשים שלך טל ובכל הנושא הזה של הIC זה איזו שהיא מנהיגות שבאה לידי ביטוי בתוך המעשים.

טל:                        אני חושב שקצת הזכרנו את זה כשאמרתי שחלק בלי נפרד מהתפקיד שלי זה להוביל את האנשים שאני עובד איתם, בלי שום קשר אם אני המנהל האישי שלהם או לא.

ליאור:                    לא לחלוטין  פשוט כל הפרק אמרת את זה, פשוט לא השתמשנו במילה מנהיג , יש כאן איזושהי “leadership” משמעותי.

טל:                        אז אני חושב שיש באמת, יש הרבה דרכים להנהיג וכל אחד צריך למצוא את הדרך הנכונה שלו להנהיג ואני חושב שדניאל או מנהיג, מנהיג מדהים והוא מנהיג בדרכים שלו ואני מנהיג בדרך אחרת, בדרך שלי ואני חושב שלעשרה אנשים יכולות להיות עשר דרכים שונות להנהיג.

ערן:                      ואני אפילו ארחיב על זה ואני אגיד שאני מסתכל על כל מיני חברות פתאום אחרי שאני מבין את ההבדלים, אני מסתכל על מנכ”לים ואני רואה שיש גם מנכ”לים שונים. לדוגמה, אני חושב ש- שוב אין לי שום אינדיקציה, אבל ממה שאני קולט לדעתי סטיב גובס לדוגמה היה מנכ”ל מחורבן, כאילו בתור מנהל אבל הוא היה individual contributor, מדהים לפרודקט בחברה ואתה פתאום אתה מבין שיש מנכ”לים שונים ויש מנהלים שונים ויש כאילו אנשים שונים בחברה שהם משמעותיים ואין דרך אחת לאיך לעשות אימפקט ולתרום לחברה, יש הרבה דרכים ואם כל אחד ימצא את דרך המלך שלו ושתעצים את הכישורים שלו בדרך, לדעתי זו הדרך הכי נכונה כאילו בשביל להעצים האנשים ולבנות אותם.

ליאור:                   אני תכף אעביר לכם את השרביט לטיפים, אבל אני רוצה לתת אחד משל עצמי, כי באמת בשיחות שלנו טל לפני שהקלטנו אם יש משהו שניכר ושממליצה לכל מי שמאזין לפרק הזה לקחת זה את המקום הזה של להיות מחובר לעצמך ומהמקום של באמת לזהות איפה טוב לי, במה אני טובה, איפה זה נהיה קשה בלי סיבה אובייקטיבית אמתית, איפה האנרגיה, אתה יודע  הפרופורציה בין האנרגיה והתוצאות בתהליך היא לא הגיונית והדבר השני זה לנוע בתוך הדבר הזה, זאת אומרת הזיהוי הוא הצעד הראשון אבל הצעד השני הוא לתקשר את זה לסביבה ולעצמנו ולנוע משם.

טל:                        לגמרי אז אני חושב שזה מאוד קלישאתי להגיד את זה, אבל כמו כל הקלישאות גם הקלישאה הזה את נכונה שפשוט תמצאו את מה שאתם אוהבים, תעשו את מה שאתם אוהבים, לא פגשתי בחברה בנאדם שעושה את התפקיד שלו טוב בלי שהוא אוהב את התפקיד שלו ואם הייתי רוצה שייקחו משהו אחד זה את הדבר הזה, כמה שהוא נשמע מובן מאליו זה משהו שלקח לי זמן להפנים אותו ולהשלים איתו ולהגיד לעצמי זה מה שאתה אוהב ותתעסק בו ותוביל דרכו ותשתמש ביכולת שלך בעולם הזה בשביל להצליח להוביל ואל תנסה להתאים את עצמך לאיזשהו מתכון שמתאים במקרים אחרים.

ליאור:                   איזשהו checklist כזה של מה אמור להיות.

טל:                        או אפילו איך החברה תופסת אותך, כאילו ה”title” או איך חברים שלך חושבים עליך או מה אנשים חושבים עליך זה הכל בולשיט זה כאילו “ווין” לגמרי.

ליאור:                   ערן, לך יש איזשהו טיפ?

ערן:                      כן לגמרי, אני חושב שכמו שאמרתי המציאות השתנתה ואני חושב שכל הארגון טק ואפילו אני חשוב שזה לא מוגבל לטק ואגב דיברנו הרבה על מתכנתים, אבל אני חושב שזה קיים בכל הפונקציות אצלנו בארגון, ממעצבים ופרודקט ואנשי sales שהם כאלה.

ליאור:                   ו-cs.

ערן:                      ו- ו-cs.  באמת, cross כל המחלקות ומרקטינג כמובן, העניין הוא שתראו איך אתם מגדלים את האנשים האלה, אבל זה לשני הכיוונים, מצד אחד זה איך אתם מייצרים מציאות שבה שהחברה תפוסת אותם ככאלה, אתם תופסים אותם ככאלה, אתם מעצימים אותם, משתפים אותם ומצד שני אתם מעצימים את היכולות המשמעותיות שלהם, של התרומה לחברה. אני חושב שזה היום הכרחי להצלחה, היכולת של האנשים להשפיע היא עצומה ואם מנצלים את היכולות שלהם בצורה נכונה זה “value” מטורף.

ליאור:                   מהמם.

טל:                        היה כיף.

ליאור:                   עשינו את זה טל.

טל:                        מדהים.

ליאור:                   איך היה?

ליאור:                   היה יותר טוב ממה שחשבתי.

ערן:                      תותח

ליאור:                   מהמם. תודה רבה שהצטרפת עלינו.

טל:                        תודה לכם.

ערן:                      תודה היה כיף.

ליאור:                   תודה ערן

טל:                        כיף גדול.

ערן:                      תודה ליאור.

ליאור:                   תודה שהאזנתם.

[wp_applaud]